Today in Torah & Tea, we shared a thought from a sichah of the Rebbe in volume 17 on Parshas Vayikra. We’ve just begun a new Chumash, Sefer Vayikra, and right at the beginning there is something unusual. If you look carefully in the Torah, the word “Vayikra” is written with a small Aleph.

Generally, the letters in the Torah are written in a standard size. Occasionally, there are letters that are larger or smaller. Most of the time we don’t pay much attention to this—we assume there is some deeper meaning—but here, the small Aleph stands out and invites explanation.

The Rebbe brings from his father-in-law that this idea was once discussed by the Alter Rebbe with his grandson, the Tzemach Tzedek, when he was a young child learning Chumash. The Alter Rebbe was very involved in his education and gave him special attention, especially since the Tzemach Tzedek’s mother, Devorah Leah, had sacrificed herself for her father. There was a very unique and deep relationship between the Alter Rebbe and his grandson.

When the Tzemach Tzedek began learning Vayikra—following the tradition that children begin specifically with this sefer because “the pure should study the pure”—he asked his grandfather: why is the Aleph small?

The Alter Rebbe answered by comparing it to another place in Tanach where we find an unusual letter. In Divrei HaYamim, the word “Adam” begins with a large Aleph.

Adam HaRishon was a most unique creation. He was formed directly by Hashem, unlike all future generations who come through parents. He possessed extraordinary wisdom—even greater than the angels—and was able to name all creations.

Yet, despite all this greatness, Adam failed. He ate from the Etz HaDaas, something Hashem had commanded him not to do. Chazal explain that this came from a subtle sense of self—an awareness of his own greatness that led to a certain self-feeling.

In contrast, Moshe Rabbeinu also knew his greatness. He spoke to Hashem face to face, spent forty days and nights on the mountain without eating, and reached the highest levels possible for a human being. Yet, the Torah describes him as the most humble person on earth.

Moshe did not deny his greatness. Rather, he viewed it differently. He said: if another person had been given the same abilities, the same soul, the same upbringing, and the same opportunities that I had, that person might have achieved even more than I did.

This is true humility—not ignorance of one’s qualities, but recognition that they are gifts from Hashem.

The Torah is generally written in average-sized letters, representing the “middle path” appropriate for most people. But occasionally, the Torah uses larger or smaller letters to convey deeper lessons. The large Aleph of Adam and the small Aleph of Moshe represent two different responses to greatness.

At first glance, it seems that the Alter Rebbe’s explanation speaks negatively about Adam. But this itself raises a question. The Torah is very careful to avoid speaking negatively, even about animals. The Gemara in Pesachim teaches that one should always use refined language. The Torah often chooses longer wording just to avoid a negative expression.

So why, in explaining the small Aleph, would the Alter Rebbe bring an example that seems to diminish Adam HaRishon?

The Rebbe explains that this is not a criticism of Adam, but a deeper teaching. Adam’s greatness is real and must be acknowledged. A person must recognize his own abilities and strengths. Every individual has a spark of that original greatness.

However, with greater ability comes greater responsibility. The more a person is gifted, the more careful he must be that this awareness does not lead to self-importance.

This was the lesson the Alter Rebbe was teaching the young Tzemach Tzedek. He was not only answering a question about a letter in the Torah—he was giving a lesson for life. You are a privileged child, raised in a special environment, with great potential. Precisely because of that, you must be especially careful to remain humble.

A person must know: I have strengths, I have abilities, I can accomplish great things. This awareness is important—it gives a person confidence and direction. But at the same time, one must remember that these gifts come from Hashem and are not a reason for pride.

Moshe Rabbeinu represents the ideal. Not only did he not become arrogant, but he went further—he considered others greater than himself. This is a much deeper level. It is one thing to say, “I am nothing,” but it is much harder to say, “someone else is greater than me.” Yet this was Moshe’s perspective.

This idea is especially important for leadership. A leader, more than anyone else, must possess humility. When greatness leads to self-importance, it becomes destructive. But when greatness is combined with humility, it becomes a force for good, benefiting others and fulfilling Hashem’s will.

In reflecting on this teaching, it is meaningful to connect it to the memory of someone whose defining trait was humility. A person can possess great qualities—learning, dedication, sacrifice—and yet choose to remain quiet, unassuming, and not seek recognition. That is true greatness.

Summary
The small Aleph of “Vayikra” teaches that true greatness lies in balancing recognition of one’s abilities with genuine humility. Like Moshe Rabbeinu, a person must use his gifts in service of Hashem while remaining humble, knowing that everything is a gift and a responsibility.

בתורה ותה היום למדנו רעיון משיחה של הרבי בחלק י"ז על פרשת ויקרא. בתחילת הפרשה יש דבר מיוחד: המילה “ויקרא” נכתבת באל"ף קטנה.

בדרך כלל האותיות בתורה כתובות בגודל רגיל, ולעיתים יש אותיות גדולות או קטנות, דבר המעורר תשומת לב ודורש הסבר.

הרבי מביא בשם חמיו, שכך הסביר האדמו"ר הזקן לנכדו, הצמח צדק, כשהיה ילד ולמד חומש. האדמו"ר הזקן השקיע רבות בחינוכו של נכדו, והיה ביניהם קשר מיוחד מאוד.

כאשר התחיל הצמח צדק ללמוד את ספר ויקרא—כמנהג שילדים מתחילים דווקא בו, כי “יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים”—הוא שאל: מדוע האל"ף קטנה?

האדמו"ר הזקן השיב על ידי השוואה למקום אחר בתנ"ך, שם יש אות גדולה—האל"ף של “אדם” בתחילת דברי הימים.

אדם הראשון היה יצירה מיוחדת במינה. הוא נברא ישירות על ידי הקב"ה, והייתה לו חכמה עצומה, אף יותר מן המלאכים.

אך למרות גדלותו, הוא נכשל באכילה מעץ הדעת. חז"ל מסבירים שהדבר נבע מתחושת ישות מסוימת—הכרה במעלתו שהובילה לנטייה של עצמיות.

לעומת זאת, משה רבינו גם ידע את מעלתו. הוא דיבר עם הקב"ה פנים אל פנים והגיע למדרגות הגבוהות ביותר. ובכל זאת, התורה מעידה עליו שהוא העניו מכל אדם.

ענוותו של משה לא נבעה מחוסר הכרה במעלתו, אלא מהבנה שכל מעלותיו הן מתנה מהקב"ה. הוא חשב שאם אדם אחר היה מקבל את אותן מתנות והזדמנויות, היה מגיע למדרגות גבוהות ממנו.

התורה נכתבת בדרך כלל באותיות בינוניות, המייצגות את הדרך האמצעית. אך האות הגדולה של אדם והאות הקטנה של משה מבטאות שני אופנים בהתמודדות עם גדלות.

לכאורה נראה שהדברים פוגעים באדם הראשון, אך הרבי מבאר שאין זו הכוונה. אדרבה, מודגשת כאן גדלותו. על האדם להכיר בכוחותיו ובמעלותיו—לכל אחד יש פוטנציאל גדול וכוחות עצומים.

אולם ככל שהאדם גדול יותר, כך האחריות שלו גדולה יותר, ועליו להיזהר יותר שלא תיכנס בו גאווה.

זהו המסר שהאדמו"ר הזקן העביר לצמח צדק—לא רק תשובה לשאלה, אלא הדרכה לחיים. מי שזוכה לגדול בסביבה מיוחדת ולקבל כוחות מיוחדים, עליו להשתמש בהם בענווה.

משה רבינו הוא הדוגמה השלמה. לא רק שלא התגאה, אלא אף ראה אחרים כגדולים ממנו.

רעיון זה חשוב במיוחד למנהיגים. עליהם להשתמש בכוחותיהם לטובת הכלל, מתוך ענווה, ולא מתוך גאווה.

כאשר מתבוננים בכך, מתאים לקשר זאת לאדם שמידתו המרכזית הייתה ענווה. גם כאשר יש לאדם מעלות רבות—לימוד, מסירות והתמדה—הגדלות האמיתית היא להישאר עניו, שקט, ולא לחפש כבוד.