Continue with the Seder. We reached Yachatz. Yachatz is the splitting of the matzah.

The way we do it is that we split the middle matzah, but we do not remove it from the cover. The matzah remains inside the cover, and we break it into two pieces. The larger piece is set aside for the Afikoman, since that is an important mitzvah, and the smaller piece remains between the two whole matzot.

This is the standard way it is brought down. However, there is also a tradition mentioned by the Rebbe Rashab and the Frierdiker Rebbe that the larger piece—the Afikoman—is further broken into five pieces. This has a kabbalistic meaning, representing certain elements that require “breaking.”

In fact, it is brought down that once when it broke into six pieces, that piece was not used at all. That shows how precise this custom was—to ensure it was exactly five pieces. These correspond to certain Sefirot or spiritual concepts, though that is beyond our scope here.

Now, where do you place the Afikoman? According to our custom, it is placed between two pillows—not underneath, since that might be considered disrespectful. It is placed between them.

Now regarding the common custom of “stealing” the Afikoman—this is not practiced in Chabad. The Rebbe explains that even as a joke, training children to take something that is not theirs is not appropriate. Instead, other ways should be used to keep the children engaged.

Although it is noted that at times, even in the Rebbe’s home, it did happen, and it then had to be retrieved or “redeemed” by promising a gift.

After Yachatz, we proceed to Maggid—the telling of the Haggadah.

Before the meal, we do Kiddush, Urchatz, Karpas, and Yachatz. Then we begin Maggid.

We begin with Ha Lachma Anya. Many Haggadot mention lifting the Seder plate at this point. However, in the Rebbe’s home, the plate was not lifted. Instead, the matzot were partially uncovered.

Specifically, all three matzot are uncovered so they are visible. The broken matzah is positioned so that its whole side is visible as well.

The children’s role begins more prominently at Mah Nishtanah, but throughout the Seder, we try to involve them as much as possible.

The obligation to tell the story of the Exodus on Pesach night is a Torah command—V’higadeta l’vincha. Although we mention the Exodus daily (in Shema, morning and night), Pesach night has a unique, detailed obligation to recount it to the children.

A question arises: why do we not make a separate blessing on this mitzvah? The answer is that the entire Haggadah itself is part of a blessing-like structure, and we do not make a blessing on a blessing.

The Haggadah should be said with joy and aloud. The Frierdiker Rebbe would say it loudly, and when he was unable, someone else would do so.

Often, there is a leader who recites aloud, though some families rotate participation.

Regarding pronunciation, we say “Hey Lachma Anya” rather than “Ha Lachma Anya.” “Hey” implies “behold,” while “Ha” means “this is.”

Even though we say “this is the bread,” we are not literally referring to the original bread, but fulfilling the Torah’s instruction to present it as such.

After Ha Lachma Anya, the plate is moved slightly aside—not completely—and the second cup of wine is poured.

The matzot remain uncovered until we later cover them when lifting the cup.

The same cup may be reused without rinsing again, since it was already prepared.

Then comes Mah Nishtanah. Ideally, the youngest child asks. If no child is present, the wife asks; if alone, one asks oneself.

The questions should be asked in a language the children understand.

When we reach V’Hi She’amda, we express gratitude for Hashem’s protection throughout history. Before lifting the cup, we cover the matzot to avoid “embarrassing” them, as matzah is also central to the meal.

We then raise the cup while seated. The Rebbe would hold the cup until the leader finished the section.

Afterward, the cup is put down and the matzot are uncovered again, since the Haggadah centers on the matzah.

During the plagues, we pour from the cup sixteen times: ten plagues, three abbreviations, and “Dam V’esh V’timrot Ashan.”

In the Rebbe’s home, the wine was poured into a vessel placed on the floor—not on the table—to show that the plagues are not honored.

Afterward, the cup is refilled until it overflows.

Dayenu consists of fourteen statements and should be recited continuously without interruption.

At Rabban Gamliel, when mentioning matzah and maror, we physically point to or hold them.

The matzot are held through the cloth, and maror is touched directly.

Later, when reaching Lefichach, the matzot are covered again, the cup is raised, and we continue until Halleluyah. Then the cup is set down, and the first two chapters of Hallel are recited.

We do not recite a blessing on Hallel during the Seder because it is part of the Seder itself, although in Maariv we do.

The Rebbe would even recite the instructional text of the Haggadah softly.

Before Rachtzah, the Rebbe would quietly say the entire sequence—Rachtzah, Motzi, Matzah, Maror, Korech—so as not to interrupt between washing and eating.

Now for washing (Netilat Yadayim): ensure hands are clean, hold the cup properly, and pour three times on each hand consecutively. A towel is used to avoid impurity, and this applies equally to men and women.

ממשיכים עם הסדר. הגענו ליחץ – שבירת המצה.

שוברים את המצה האמצעית, אך לא מוציאים אותה מהכיסוי. שוברים אותה לשני חלקים בתוך הכיסוי. החלק הגדול נשמר לאפיקומן, והחלק הקטן נשאר בין שתי המצות.

יש מסורת מהרבי הרש״ב והרבי הריי״צ שהחלק הגדול נשבר לחמישה חלקים, לפי עניינים קבליים. אם נשבר לשישה – לא השתמשו בו כלל.

את האפיקומן מניחים בין שתי כריות, ולא מתחתיהן, כדי שלא יהיה בזיון למצווה.

בחב״ד אין נוהגים “לגנוב” את האפיקומן, כדי שלא לחנך לגניבה אפילו כבדיחה. אך לעיתים זה כן קרה, ואז היו “פודים” אותו במתנה.

לאחר יחץ עוברים למגיד.

לפני הסעודה עושים קידוש, ורחץ, כרפס, יחץ – ואז מתחילים את ההגדה.

ב״הא לחמא עניא״ אין מרימים את הקערה אלא מגלים את המצות. מגלים את כל שלושתן.

סיפור יציאת מצרים הוא מצוות עשה מן התורה בליל פסח – “והגדת לבנך”. אמנם מזכירים יציאת מצרים בכל יום, אך בלילה זה יש מצווה מיוחדת לספר באריכות.

אין מברכים ברכה מיוחדת על הסיפור, כי כל ההגדה היא כבר במסגרת של ברכה.

יש לומר את ההגדה בשמחה ובקול רם.

אומרים “הא לחמא עניא” בלשון “הא” או “האֵי”, במשמעות “הנה”, ולא כפשוטו שזה אותו לחם ממש.

לאחר מכן מזיזים מעט את הקערה ומוזגים כוס שנייה.

המצות נשארות מגולות.

מה נשתנה נאמר בשפה שהילדים מבינים. אם אין ילדים – האישה שואלת, ואם אין – האדם שואל את עצמו.

ב״והיא שעמדה״ מכסים את המצות ומרימים את הכוס, כדי שלא “לבייש” את המצה.

אומרים זאת בישיבה, והרבי היה מחזיק את הכוס עד סוף הקטע.

לאחר מכן מניחים את הכוס ומגלים שוב את המצות.

במכות שופכים מהיין 16 פעמים – עשר מכות ועוד.

שופכים לכלי שאינו חשוב, אפילו על הרצפה, כדי לא לכבד את המכות.

לאחר מכן ממלאים שוב את הכוס עד שתעלה על גדותיה.

דיינו נאמר ברצף ללא הפסק.

ברבן גמליאל מצביעים על המצה והמרור.

ב״לפיכך״ מכסים שוב את המצות ומרימים את הכוס.

אין מברכים על ההלל שבסדר כי הוא חלק מהסדר עצמו.

הרבי היה אומר גם את הוראות ההגדה בלחש.

לפני רחצה היה אומר את כל הרצף כדי לא להפסיק.

נטילת ידיים נעשית כרגיל: ידיים נקיות, שלוש שפיכות על כל יד, עם מגבת, גם לגברים וגם לנשים.