והנה המשכת וירידת הנפש האלקי' לעוה"ז, להתלבש בגוף האדם, נמשכה מבחי' פנימי' ומקור הדיבור, הוא הבל העליון המרומז באות ה"א תתאה כנ"ל.
וכמ"ש, "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה", ו"מאן דנפח וכו'".
וז"ש, "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו".
פי' כמו חבל עד"מ, שראשו א' קשור למעלה וקצהו למטה.
כי הנה פשט הכתוב, מ"ש "ויפח" הוא להורות לנו, כמו שעד"מ כשהאדם נופח לאיזה מקום, אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים, אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום.
ככה ממש, אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחי' הבל העליון.
אך באמת אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית'.
כי "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא".
ו"מלא כל הארץ כבודו".
ו"לית אתר פנוי מיני'".
"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".
ואיהו ממלא כל עלמין וכו'.
אלא כמ"ש בישעי', "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם".
והטעם, לפי שהם נגד רצון העליון ב"ה המחי' את הכל.
כמ"ש, "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ".
(וכמש"ל, שהוא מקור השפעת שם הוי', ונרמז בקוצו של יו"ד).
וזהו ענין הכרת.
שנכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' ב"ה שנמשכה מה"א תתאה כנ"ל.
וכמ"ש בפ' אמור, "ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה'".
"מלפני" דייקא.
ובשאר עבירות שאין בהן כרת, עכ"פ הן פוגמין הנפש כנודע.
ופגם הוא מלשון פגימת הסכין.
והוא עד"מ מחבל עב שזור מתרי"ג חבלים דקים.
ככה חבל ההמשכה הנ"ל, כלול מתרי"ג מצות.
וכשעובר ח"ו על אחת מהנה, נפסק חבל הדק וכו'.
אך גם בחייב כרת ומיתה, נשאר עדיין בו הרשימו מנפשו האלקי'.
ועי"ז יכול לחיות עד נ' או ס' שנה ולא יותר.
(ומ"ש בשם האריז"ל שנכנסה בו בחי' המקיף וכו', אינו ענין לחיי גשמיות הגוף.
ומיירי עד נ' שנה, או בזמן הזה, כדלקמן):