כי תצא למלחמה על אויביך וגו'. הנה איתא בזוהר שעת צלותא שעת קרבא ומלחמה זו היא מה שכתוב מלחמה לה' בעמלק מדור דור. שבכל דור ודור ובכל יום ויום צריך להיות מלחמה זו בנפש האדם כי זה לעומת זה עשה אלהים נפש דקדושה מעשה דבור ומחשבה מדות ושכל דקדושה וכנגדה נפש החיונית הבהמיות כו' ולאום מלאום יאמץ. וצריך האדם להגביר נפש דקדושה ושעת מלחמה היא שעת התפלה שאז הוא שעת הכושר למעלה וכו' (עיין בפרשה ויחי ע"פ יהודה אתה שב' פרשיות דק"ש שמע והיה הם בחינת ראובן ושמעון ואמת ויציב הוא בחינת לוי ושמו"ע הוא בחי' יהודה אתה ביטול כו' וי"ל דלכן זמן ק"ש והזכרת יצ"מ שהוא ענין אמת ויציב הוא עד סוף שלשה שעות נגד ג' בחינות דראובן שמעון ולוי ותפלת שמו"ע עד ארבע שעות בחינה הרביעית דיהודה). והנה איתא בזהר מאן דקטיל לחויא יהבין ליה ברתא דמלכא חויא הוא נחש הקדמוני בחינת עמלק ומאן דקטיל לחויא שנצח המלחמה יהבין ליה מלעילא בחינת ברתא דמלכא. והענין כי הנה במלחמה זו יש בה ב' בחינות האחת היא מצד כח הנפש האלהית שהיא שכל ומדות כו' ויש לה כח דקדושה להתגבר ולנצח המלחמה. וע"ז אמרו מאן דקטיל לחויא כו'. והב' היא מה שאין בכח הנפש מצד עצמה להתגבר. ועל זה אמרו יהבין ליה מלעילא הוא בחינת מלחמה לה' בעמלק. וביאור ענין זה הנה ברתא דמלכא הוא נקודת ציון וכנסת ישראל שכונסת ואוספת לתוכה הארת ישראל דלעילא (ע' מענין זה בפ' תצוה בד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק ועיין בזח"ב ר"פ מששפטים צ"ד ב') והיא בחינת נקודת הלב ופנימיותו המתגלה בכללות נשמות ישראל בבחי' רעותא דליבא וכמ"ש בכל לבבך שיש ב' לבבות חיצוניות הלב. ופנימיות הלב (ע' מזה בד"ה מי מנה ובד"ה אתם נצבים ועמ"ש בד"ה ששים המה כו' מש"ש בשם המ"ח). חיצוניות הלב היא למטה מן הדעת שממנה לוקחה והיא התגברות הנפש בכח השגתה והשכלתה שמשכלת ומתבוננת שאין לך עשב מלמטה שאין לו מהל כו' וגבוה מעל גבוה וגומר עד רום המעלות ומקור וראשית כל ההשתלשלות והתהוות החיות הוא וברוח פיו כל צבאם ואתה מחיה את כולם. וכתיב ראה נתתי לפניך היום את לה ד
החיים וגו' שבכל דבר נברא יש בו בחינת מות וחיים שהמות הוא גשמיות הדבר וחומריותו והחיים היינו הרוחניות שבו שע"י זה ובחרת בחיים לאהבה את ה' כי הוא חייך וגו'. שהוא חיי החיים ב"ה ומקורא וראשיתה דכולא והכל נגדו בחי' מות וזהו רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות וגו' ור"ל גוים הם המעשים ודיבורים ומחשבות אשר לא לה' המה והם נמשכים מבחינת עמלק והנקמה שהיא ביטולן ושבירתן הוא ע"י וחרב פיפיות שמבחי' רוממות אל דהיינו כשמתבונן האדם שהוא מקור ושרש ההשתלשלות וחיי החיים ב"ה. וזהו שכתוב בחרבי ובקשתי ותרגום אונקלוס בצלותי ובעותי שע"י התפלה שבה נזכר רוממותו וסידור שבחיו של מקום נעשה מזה בחי' חרב וקשת לבטל הרע שבנפשו. והנה התבוננות זו היא מבחי' מלכותו ית' הממלא כל עלמין כי מלכותך מלכות כל עולמים כתיב ושם עלו השגת הנשמות ומלאכים (ע' מענין זה בד"ה רני ושמחי בפי' וצדקתך ירננו) ואשר משרתיו כולם עומדים כו' ומקדישים וממליכים את שם כו' דהיינו בחי' ומדת מלכותו שאינו אלא בחי' שם כי הוא לבדו יתברך מרום וקדוש שמרומם ומתנשא ומובדל וכו' ושם הוא דביקת הנפש המשכלת ומתבוננת בשרשה באלהים חיים בחי' מלכותו ית' וכמאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ואהבת כו':
ב אך בחי' פנימיות הלב היא רעותא דליבא ותעלומות לב (עיין סד"ה ושמתי כדכד בפי' וכל גבולך לאבני חפץ ובד"ה ראה אנכי בפי' וענין נחל איתן וע"פ ביום השמיני שלח ובד"ה כי המצוה הזאת גבי תשובה תשוב ה' במילוי יו"ד כו') אשר למעלה מעלה מן הטעם ודעת המושג ומושכל בכח השגת הנפש והשכלתה והיא בחי' אלהות שבנפש המתגלה בבחי' יחידה שבה להשתפך נפשה אל חיק אביה ממש בבחי' ביטול כו' והארה זו היא מבחי' סובב כל עלמין כי הנה ממלא כל עלמין היינו חיות ואור א"ס ב"ה שיורד ומשתלשל בהשתלשלות המדריגות מעילה לעילה הארה והארה דהארה כו' וסובב כל עלמין היינו שהוא לבדו ית' כמו קודם שנברא העולם כו' ואינו בגדר עלמין כלל ולא שייך לפניו ית' בחינת השתלשלות כלל וכמ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא ששמים וארץ שוה וכמאמר והקדוש בשמים ובארץ שהוא קדוש ומובדל בשמים ממעל כמו על הארץ מתחת שגם הרוחניות כמו גמשיות יחשב לפניו ית' ולכן המלאכים אומרים איה מקום כבודו ואומרים מלא כל הארץ כבודו. והנה כוכבים וכל צבא השמים וגו'. אשר חלק כו' כוכבים הם המזלות שמקבלים מע"ש והם מקבלים חיות משמרי האופנים וגבוה מעל גבוה עד שמקבלים מרוח פיו ית' שהוא בדרך וסדר השתלשלות ממדריגה למדריגה. והנה אמרו רז"ל אין מזל לישראל כו' וכדכתיב כי חלק הוי' עמו ואתם תהיו לי וגו' שהם מקבלים מבחי' קדוש ומובדל שאינו בגדר ההשתלשלות בחי' סובב כל עלמין ושם הוא שרש נקודת פנימיות הלב להיות האהבה לה' למעלה מבחי' טעם ודעת בבחי' רעותא דליבא. וכמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי כו' (ועמ"ש בד"ה ביום השמע"צ ובד"ה אם לא תדעי כו'). והנה אהבה זו בנפש היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק בבחי' גלות בתוך הגוף ונפש הבהמית וכענין מאמר רז"ל גלו לאדום שכינה עמהם. דשכינה היא ניצוץף אלהות שבנפש (ע' בע"ח שמ"א פ"ג) שהוא בבחי' גלות ושעבוד דאגת הפרנסה שמקפת ומלבשת את פנימיות הלב והנפש כי בנפשו יביא לחמו וטרוד לבו ברבות מחשבות כו' וע"ז נאמר מאן דקטיל לחויא בהתגברות הנפש בחיצוניות הלב במלחמה המסורה בידה בכח שכלה והשגתה יהבין ליה מלעילא ברתא דמלכא היא בחינת גילוי נקודת פנימיות הלב בנפש והיא מלחמה לה' בעמלק להוציאה מההעלם אל הגילוי (ועמ"ש כה"ג ע"פ תספרו חמשים יום ובענין פתחי לי כחודה של מחט ואני אפתח לך כפתחו של אולם בביאור ע"פ אני ישנה). וזהו כי תצא למלחמה דהיינו מלחמת הנפש בזה לעומת זה אזי תהיה על אויביך היא בחי' גיל וי נקודת הלב שהוא מבחי' סובב כל עלמין למעלה מאויביך שאין לאויב שלמטה שליטה ואחיזה שם וכמ"ש אשר חלק וגו'. ואזי ושבית שביו שנתהפך הרע לטוב בהסרת הבגדים הצואים כו'. (וכמ"ש בע"ח בשם הזהר הובא בסש"ב סוף פרק ט'). והיינו בהגלות נגלות אור ה' הסובב כל עלמין בבחי' פנימיות נקודת הלב שהוא למעלה מאויביך דוקא:
ג והנה גילוי זה, שע"י ניצוח המלחמה בכח הנפש שלמטה, הוא גילוי הארת נקודת הלב בנפש, להפוך לבושי מחשבה דיבור ומעשה שבזה לעומת זה, ולקבץ כחות הנפש האלהית המפוזרים בפיזור הנפש בלבושים ההם, שכחותיה והארותיה בלבד הם שמתפשטים בלבושים הללו.
ועל זה נאמר: אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך כו'[1] - שהנדחים הם הארת הכחות המתפשטות מן הנשמה להתפשט ולהתלבש בגוף ונפש הבהמית ברבות מחשבות הטורדות ומבלבלות ומפילות את האדם להמשך אחריהם. וכנודע מענין החלומות וכף הקלע שהם מהלבושים המלבישים את הנפש מראשה ועד רגלה עד שהיא אסורה וקשורה בהם.
והקבוץ הוא ע"י הארת גילוי נקודת הלב, שמבחי' סובב כל עלמין, דיהבין לי' מלעילא ע"י דקטל לחויא כנ"ל. אך להיות גילוי עצמות נקודת הלב ממש, להפך עצמיות המדות מרע לטוב, ע"ז נאמר: וראית בשביה אשת יפ"ת וגו'.
(ועמ"ש בד"ה: אם לא תדעי - בענין ורחל היתה יפ"ת. והנה להבין קצת מהו שרש ענין גילוי עצמות נקודת הלב ממש וגילוי הארת נקודת הלב כו' - דלכאורה אינו מובן כ"כ ההפרש, מאחר שגם ההארת נקודת הלב היא מבחי' סוכ"ע כנ"ל, וא"כ מנלן לעשות מדרגות כ"כ בנקודת הלב שבאדם בין עצמיות להארה כו'.
אך הענין כמ"ש הרמ"ז ר"פ משפטים (דצ"ד ע"ב) בשם ספר הגלגולים: שיש ג' בחינות בנשמות: א' - היא נר"ן מבחי' בי"ע. ב' - נר"ן מבחי' אצי' שבפנימית בי"ע. ג' - מסוד אצילות בעצמו. והנה חיצונית הלב שהוא נלקח ונמשך מן הדעת וההתבוננות - זהו בחי' הא', דהיינו נר"נ דבי"ע עצמן, כי: בינה מקננא בכורסייא - שהוא עולם הבריאה כו'. ועצמיות נקודת הלב אשר למעלה מעלה מן הטעם ודעת המושג - זהו בחי' הג' שהוא אצילות עצמו, כי אצילות בכלל הוא בחי' חכמה, ומוחין דאבא הוא מה שלמעלה מהבינה ודעת כו'. וזהו ענין: רובע ישראל[2] - הבחינה הרביעית היא בחינת אצילות.
ומעתה יובן כ"כ היסוד לעשות מדרגות בנקודת הלב שבאדם, בין עצמיות נקודת הלב ממש שזהו בחי' גילוי והמשכה ממלכות דאצילות עצמו העליון. ובין הארת נקודת הלב שהוא מבחי' אצילות שבפנימית העשייה או אצילות שבפנימית יצירה ובריאה, שהם הארה מאצילות העליון. ולכן נק' הארת נקודת הלב. וע"כ פעולת גילוי הארה זו הוא להפך לבושי מחשבה דבור ומעשה שהן הן בחי' בי"ע עצמן, כנודע.
ומעתה מובן איך שבחי' זו דנקודת הלב ישנו בכל אחד מישראל שהרי גם בנפש שמבחי' עשייה מלובש בפנימיותו בחי' אצילות כנ"ל. ועמ"ש ע"פ: מי מנה בענין: אף עשיתיו - אף מרבה הבחינה הרביעית הנ"ל. ועמ"ש ע"פ הרע"מ פ' כי תשא, בענין: והדל לא ימעיט כו' - יסוד אבא ארוך שהארת אבא נמשך ומתפשט בכל א' מישראל אף מי שאין לו בינה ודעת, והיינו להיות מס"נ בלי טעם ודעת כלל כו'. והיינו אפילו בנפש דנפש דעשייה שאין בו הארת הבינה והדעת.
עוי"ל, דעצמיות נקודת הלב ממש, נמשך מבחינת כנסת ישראל ממש, שהוא פרצוף הפנימי דמל' דאצילות. והארת נקודת הלב נמשך מבחי' פרצוף החיצון כו'. וזה קרוב ג"כ לדרך הא').
וביאור הענין. הנה פי': תואר - הוא ענין מ"ש: נעשה אדם בצלמנו וגו'[3]. והנה כתיב: ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים כו'[4] - ב' פעמים בצלם, כנגד ב' בחינות שיש בנשמה, הא' - המתפשטת ומתלבשת בגוף, והוא אשר ירדה בדרך וסדר ההשתלשלות מעילה לעילה. וכמ"ש: ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ובחינה הב' - היא בחי' הנשמה שעומדת למעלה בבחי' מקיף, ואינה מתפשטת ומתלבשת תוך הגוף כלל, ונקרא בשם: מזל בלשון רז"ל: דאע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי - כי מזל לשון מפעיל שמזיל וממשיך ההארה והשפעה לבחי' הנשמה שבתוך הגוף.
והנה הנשמה שבבחי' מקיף, נק' בשם: יפת תואר - ששרשה מבחי': לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת - שהתפארת הוא ענין יופי: הנך יפה דודי וגו'. ובחי' הנשמה שבתוך הגוף, נק': אשת יפת תואר - שמקבל מיפת תואר. (עיין בזהר ר"פ במדבר דקי"ז ע"א, פ' שלח דקנ"ט א', וע' בזח"א ויחי דרמ"ה סע"א וע"ב).
וכדי להוציאה מן השביה בבחי' עצמותה ומהותה, דהיינו השכל והמדות עצמן שתהיינה לה' לבדו, ולבער הרע מקרבו מכל וכל, והיינו בהתהפכות המדות של הרע לטוב ממש ולהכלל בקדושה, וכמ"ש בסש"ב פרק יו"ד - צריך להמשיך גילוי אלהות מבחי' מזל, הוא הנשמה שלמעלה מן הגוף.
וע"ז אמר דוד המלך ע"ה: בקשו פני - פי', פנימי' שלי, היינו עצמיות פנימיות נקודת הלב ורעותא דליבא, שהוא בהסתר והעלם וצריך לבקשה ולחפש אחריה, ולהוציאה מההעלם אל הגילוי. (וכענין שנאמר: תעיתי כשה אובד בקש עבדך)
וכיצד יבקש ויחפש אחריה: את פניך ה' אבקש - היינו פנימיות הוי', בחי': ויעבור הוי' על פניו וגו' - שמשם נמשכים י"ג מדות הרחמים, והן נמשכות בימי הסליחות שאז הוא זמן ועת רצון למעלה. ובכל השנה נמשך פנימית הוי' בבחי' זו על ידי התורה והמצות, שהן הן פנימיות רצונו וחכמתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול, דלית מחשבה תפיסא ביה - שע"י עסק התורה נקרא קורא בתורה שקורא וממשיך חכמתו ית'. דאורייתא מחכמה נפקת, שהיא בחי' הארת פנימיות, כמ"ש: חכמת אדם תאיר פניו. (ע' בביאור ע"פ: ויכתוב משה את מוצאיהם כו'). ועי"ז: יאר פניו אתנו סלה.
והמצות הן הם פנימיות רצונו ית' תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן בגימט' תר"ך עמודי אור, שהן נמשכות למטה ע"י קיום המצות כמאמר: אשר קדשנו במצותיו כו'. וכמאמר רז"ל: הקב"ה מניח תפילין כו'. וצדקה כנגד כולם - כי ענין הצדקה הוא להיות מדת החסד חנם, להחיות רוח שפלים שהן כל המדרגות שבהשתלשלות העולמות דכולא קמי' כלא חשיב.
וזהו: והיה מעשה הצדקה שלום - וכתיב: שלום שלום לרחוק ולקרוב - לרחוק שנעשה קרוב. כי שלום היינו בחי' התקשרות מעלה ומטה, שיהיה גם הרחוק בבחי' קרוב כנ"ל. וכשם שנמשך מלמעלה למטה בחי' את פניך ה' - כך נמשך ממטה למעלה, בחי': בקשו פני - להיות נקודת פנימית הלב עולה ונכלל באור א"ס ב"ה ממש.
(וע' בד"ה: מי מנה, ובד"ה: ראשי המטות, ובד"ה: והיה מספר בנ"י, ובד"ה: אחרי ה' אלקיכם תלכו גבי: ואת מצותיו תשמרו, ובד"ה: אם לא תדעי כו' צאי כו' ע"ש)
ולא מהעוה"ז לבד, שהוא בחי' התקבצות מפיזור הנפש המתפזר ומתפשט במחשבה דיבור ומעשה לבושי הגוף הגשמי שנמשכין אחר עוה"ז, אלא אפילו מג"ע התחתון ועליון, כמ"ש: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי צור לבבי וגו'. ועל זה נאמר: מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה - על דודה ממש.
וזהו: ולקחת לך לאשה - דהיינו כענין שנאמר: ביום ההוא וגו' תקראי לי אישי. והיינו ע"י התורה. וכמארז"ל: ביום חתונתו - זה מ"ת. שהתורה היא בחי' חתן וכנסת ישראל נק' כלה, בחי': כלה שארי ולבבי ממש.
אך להיות בחי' זו של המשכת התורה והמצות פנימיות רצונו ית' וחכמתו כדי להעלות בחי' פנימיות נקודת הלב בבחי' עצמותה ומהותה ממש - צריך להקדים להיות בבחי': וחשקת בה - שיהא כל ישעו וחפצו בזה, כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח: אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. משא"כ אם אינו חושק ומתאוה להעלות פנימית נקודת הלב בודאי לא ימשיך כלום:
ד והבאתה אל תוך ביתך. והענין כמ"ש בזהר (פ' ויקרא ד"ו סע"א וע"ב, וברע"מ פ' פנחס דרנ"ז סע"א וע"ב) על פסוק: נפלה לא תוסיף קום וגו' (בעמוס רס"י ה'[5]) - שלא תהיה בבחי' קום ממטה למעלה, רק כמ"ש: ביום ההוא אקים וגו'[6], שיומשך מלמעלה למטה, שהיא לה גם למטה בחי' קימה מעלייתא. (וכענין מ"ש בד"ה: ושמתי כדכד - בענין חד אמר שהם. ועיין בזח"א ויחי (דרל"ז ב) פי' בע"א ממ"ש בפ' ויקרא - י"ל זהו כמ"ד ישפה) והיינו להיות אור פני ה' נמשך למטה להיות כמים הפנים בבחי': והחזירנו בתשובה שלמה לפניך - לפניך דייקא, בבחינת פנימיות, שזו היא שלימות התשובה - תשוב ה' כו'. והוא בחי' קומה. אקים את סוכת דוד הנופלת כו'. וזהו בחינת עשרת ימי תשובה כמים הפנים כו' - שבסליחות ממשיכין: ויעבור הוי' על פניו וגו'[7] - להיות בעשרת ימי תשובה בבחינת: והחזירנו בתשובה שלימה לפניך:
וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. הנה שערות הראש הן מותרי המוחין שנפלו במילי דעלמא. וצפרנים הן מותרי מדות: חסד - דרועא ימינא אברהם שיצא ממנו כו'. וצריך האדם להסיר המותרות. כי מסטרא דקדושה עליונה הנה המותרות הם בחינת קדושה. וכמו י"ג מדות הרחמים שנמשכות מבחי' שערות כו'. וכענין קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. (ע' מזה לקמן ע"פ: כי כארץ תוציא צמחה, ובפ' אמור ע"פ: ונקדשתי בתוך). אבל בלוים שהם למטה במדריגה, מסטרא דדינא קשיא, כתיב: והעבירו תער וגו'.[8] ועיין בפ' תזריע (דמ"ח סע"ב). ושער באשה ערוה - ששם יניקת החיצונים. וזהו ענין אמרם: עם הארץ אסור לאכול בשר - שהבשר הוא מורידו ומשפילו למטה, משא"כ תלמיד חכם, כי צדיק אוכל לשובע נפשו[9] כתיב. וכן אמרו: שיחת חולין של תלמידי חכמים כו' - דייקא. ולכן הבע"ת צריך לסגף א"ע כדי להרחיק עצמו מהמותרות שלא יורידנו ויחזירנו לסורו ח"ו:
והסירה את שמלת שביה. הנה ארז"ל בבואה דבבואה לית להו. אבל בבואה לחודה אית להו גם בזה לעומת זה דהיינו בחי' מקיף למעלה כענין: עבירה גוררת עבירה, ומטמאין אותו הרבה וכו'. וצריך להסיר גם בחי' המקיף שנמשך מלמעלה מאליו: כי עוונותיכם מבדילין[10] כתיב - שמבדילין ומפסיקין בין השראת גילוי אלהותו ית' שנמשך ע"י התורה והמצות ובין נקודת פנימיות הלב, שאינו נוגע לפנימיות הלב בלתי אם יסור המכסה והמסתיר לבחי' המקיף שבזה לעומת זה. שע"י הסרה זו: וישבה בביתך - שתהיה בחי' ישיבה וקביעות האהבה שבנקודת הלב בל תמוט עולם ועד.
ובזה יעלה ויבוא ויגיע לבחי' ומדריגה יותר עליונה, היא מדריגת: ובכתה את אביה וגו' - כי הנה מעלת ומדריגת הבכיה היא בחי' תשובה עילאה הגדולה מכולם, שכמה בחי' ומדריגות יש בתשובה עילאה והיא העולה על כולנה. וע"ז נאמר לע"ל: בבכי יבואו וגו'[11] וכתיב: והנה נער בוכה ותחמול עליו.[12] והיינו ע"ד שאמרו על ר' עקיבא: כשאמר שיר השירים זלגו עיניו דמעות - שהבכיה הלזו היא מחמת דביקות הנפש בשרשה למעלה מכדי אשר תוכל נפשו שאת שאז אין שליט ברוח לכלוא וגו'. (ועמש"ל סד"ה: ושמתי כדכד, ובפ' וישלח ע"פ: ויקח מן הבא בידו מנחה, וע"פ: וקבל היהודים) ועל ענין בכיה זו איתא בשם האריז"ל: שכל מי שאינו בוכה בר"ה ויוה"כ אין נשמתו שלימה - שבכיה זו היא שלימות הנשמה ועיקרה ביוהכ"פ בחי' תשובה עילאה: לפני הוי' תטהרו: