349 - שמט דין ארבע אמות ברשות הרבים ובו ו' סעיפים: א כל אדם יש לו ד' אמות ברשות הרבים שיכול לטלטל בה

'

שמט דין ארבע אמות ברשות הרבים ובו ו' סעיפים:

א כל אדם יש לו ד' אמות ברשות הרבים שיכול לטלטל בהם שנאמר שבו איש תחתיו ולמדו מפי הקבלה שזה נאמר לענין טלטול שלא יטלטל כל אדם ברשות הרבים אלא כמדת תחתיו דהיינו כמדת אורך גופו שהוא ג' אמות ואמה כדי לפשוט בה ידיו ורגליו לפיכך מודדים לו באמה שלו דהיינו (ממרפיקו (שקורין עלינבוגי"ן בל"א) עד ראש אצבע הארוכה הנקראת אמה על שם זה).

הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו שהרי בד' אמות שלו יש בהן כדי פשיטות אורך גופו וידיו ורגליו ואם הוא ננס באיבריו דהיינו שאמתו קטנה וגופו גדול ונמצא שלא יספיקו לו ד' אמותיו נותנים לו ד' אמות בינוניות של כל אדם שכל אחת מהן ששה טפחים.

ובין שמודדין לו אמות בינונית ובין שמודדין לו אמות שלו מודדין אותן מצומצמות להחמיר:

ב ארבע אמות שאמרו הן ואלכסונן דהיינו אלכסון של ד' על ד' שהוא ה' אמות וג' חומשי אמה - לפי שבמגרשי הערים שהן מרובעים ויש להם זויות שהרי נאמר בהם את פאת נגב וגו' ופאה היא זויות נאמר בהם זה יהיה להם וגו' ודרשו חכמים כזה יהיה כל שובתי שבת כגון רשות היחיד שהוא ד' על ד' יהיה ג"כ מרובע שתהיינה בו זויות וכן אלפים של תחום שבת הן מרובעות ולא עגולות כדי שישתכר הזויות וגבי העברה ד' אמות ברשות הרבים שלא שייך ריבוע ועיגול צריך שיהא שם האלכסון של ריבוע שהאלכסון הוא העודף שיש במשך המרובע מחמת הזויות.

ויש מי שאומר שמד' אמות עד ה' וג' חומשים פטור אבל אסור מדברי סופרים.

[ו]יש לחוש לדבריו אבל תוך ד' מותר לכתחילה אפילו ליטול מתחלת ד' ולהניח בסוף דרק שלא יוציא חוץ לד':

ג המעביר ד' אמות ברשות הרבים אינו חייב אלא אם כן העביר בהליכה אחת אבל אם עמד בתוך ד' אמות וחזר והלך פטור במה דברים אמורים כשעמד לפוש אבל עמד לתקן משאו הרי זה כמהלך.

ומדברי סופרים אסור להוציא חפץ חוץ לד' אמות אפילו בעומד או יושב לפוש תוך ד' אמות או אפילו מניח החפץ בארץ תוך ד' אמות וחוזר ומוליכו חוץ לד' אמות גזרה שמא יעבירנו ד' אמות בהליכה אחת.

ואפילו בכרמלית גזרו על זה בעצומו של יום מטעם שיתבאר בסי' שנ"ב אבל בבין השמשות לא גזרו על זה בכרמלית אפילו לדבר הרשות אבל ברשות הרבים גזרו על זה אפילו בבין השמשות אפילו לדבר מצוה לפי שבקל יוכל לבא לידי איסור של תורה שיעבירנו ד' אמות בהליכה אחת.

וכן מטעם זה גזרו על הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ע"י זה עוקר וזה מניח אפילו בבין השמשות לדבר מצוה וכן על הוצאה כלאחר יד כמ"ש בסי' ת"ט:

ד וכל זה כשאדם אחד מוציא החפץ חוץ לד' אמות אלא שעושה הנחה בינתיים אבל מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ד' אמותיו וחבירו יתננו לחבירו שאצלו אע"פ שהחפץ הולך כמה מילין ברשות הרבים כיון שכל אחד אינו מעביר ד' אמות.

ובלבד שלא יוציאו החפץ חוץ לתחום העיר שקנה בה החפץ שביתה אלא אם כן הוא חפץ של הפקר שאינו קונה שביתה כלל:

ה ומכל מקום אין היתר זה שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו מועיל אלא לענין טלטול חוץ לד' אמות בכרמלית או ברשות הרבים אבל לא לענין טלטול מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית (אפילו אם אחד עומד בפנים ואחד בחוץ וזה שבפנים מושיט החפץ וזה שבחוץ נוטלו מידו שזה עוקר וזה מניח אעפ"כ אסור מדברי סופרים אפילו בכרמלית ואפילו לדבר מצוה כמו שנתבאר בסי' של"א אלא אם כן משום בזיון כתבי הקודש כמו שנתבאר בסי' ש"א):

ו היו שנים מקצת אמותיו של זה בתוך של זה כגון שיש ביניהן ו' אמות מביאין ואוכלים באמצע ובלבד שלא יוציא כל אחד מתוך שלו לתוך של חבירו.

היו שלשה והאמצעי מובלע ביניהם כגון שבין ב' החיצונים שמונה אמות - האמצעי מותר עם כל אחד מהחיצונים במה שד' אמות שלו מובלע בתוך שלהם והם אסורים זה עם זה