Mamer review
[1](ענין לך לך (בראשית יב, א), וילך למסעיו (בראשית יג, ג)[2]. ממטה למעלה, מלמעלה למטה כו'. לה' הנראה כו' (בראשית יב, ז) לה' סתם (בראשית יב, ח))[2]
לך לך
הנה "אברם" הוא השכל הנעלם מכל רעיון. א"ב ר"ם. וצריך להיות בבחי' גילוי. דהיינו, להיות סדר השתלשלות. מבחי': "חכים ולא בחכמה ידיעה"[3], בבחי' ירידה ממדרגה למדרגה עד סוף כו'[4].
והתכלית, הוא להיות גילוי בבריאה יצירה עשייה, גן עדן עליון ותחתון, תענוג הנבראים, שיוכלו לקבל גילוי התענוג כו'.
- וזהו ענין: "חסד אתגלי בפומא דאמה" להיות גילוי ההשפעה בבחי' התקשרות, "והוא יושב פתח האהל כו'"[5]. -
אך גילוי זה הוא על ידי צמצומים והעלם, בחינת חשך דיצחק. "ויהי ערב ויהי בקר יום א'"[6]. כדי להיות בחי' יש ובו יהיה "יום אחד", המשכת אחד. שיהיה היש בטל. דהיינו שיהיה בחי' יש ובטל כו'.
והנה להיות גילוי זה, צריך להיות מצות מילה. להסיר ערלה, היא קליפת נוגה החופפת כו', שלא יהיה לה יניקה. שאי אפשר להמשיך בחינת גילוי בעודה שם, כי אם כשיעור חיותה[7] כו'.
ולכן כתיב אחר מצות מילה: "כי אב המון גוים". שלכאורה אינו מובן, מה ענין גוים לכאן? אלא שנעשה כח הבירור ע"י גילוי זה.
כי "למה הצדיקים דומים בפני השכינה, כנר בפני האבוקה". שנכללים בבחי' בטול באבוקה. ואמרו: "גלו לאדום כו'" - "כי לא גלו אלא כדי שיתוסף עליהם גרים".
והן הניצוצות שבקליפת נוגה שבמאכלים ומשקים, שמתעלים להתכלל בקדושה מפני גילוי שכינה, שעל ידי זה הם בטלים ונכללים כנר בפני אבוקה כו'.
וזהו ענין פרשה זו: "ויאמר ה' אל אברם", א"ב ר"ם, שיהא יורד ומשתלשל בבחי' גילוי כדי להיות תיקון ובירור.
כי עד אברם הי' שבירת הכלים: דור המבול כו'. ומאברם מתחיל עולם התיקון.
"לך לך" - יציאת שם מ"ה המתקן ומברר כו'. וצריך להיות ירידה אחר ירידה. מא"ב ר"ם, בחי' יסוד אבא עד: "אל הארץ" - בחי' מלכות.
"אשר אראך". פי', אראה ואגלה אותך בעצמך. כלומר, שאתה תבא לידי התגלות במצות מילה. "והיה שמך אברהם", "אב המון גוים כו'":
והנה לפ"ז, היא ירידה להיות מא"ב ר"ם אברהם.
אך הענין מה שנתוסף לו ה' הוא ה' עילאה.
ובזוהר אי' גבי: "ועבד הלוי הוא" - "הוא" דא עתיקא. שהתגלות עתיק הוא בבינה דוקא ולא בחכמה. כי חכמה נק' עדן ואין שם התגלות עתיק. כי עתיק הוא מקור התענוגים והתענוג הוא למעלה מן החכמה. ובחכמה עצמה שהיא בחי' נקודה עדיין לא בא לידי גילוי, כ"א ע"י בינה נקודה בהיכלא: "נקבה תסובב גבר" שמקבלת הארת עתיקא.
והענין, כנודע שלהיות התפשטות וירידת המדרגות, הוא דוקא ע"י בחי' ומדרגה יותר עליונה כו':
ולהבין זה היטב. הנה כתיב בשלמה: "וידבר שלשת אלפים משל". הענין הוא כמו שאנו רואין, שהחכם אף שיודע דבר חכמה בעצמו, אעפ"כ אינו יכול להסביר החכמה ההיא לזולתו. עד שקודם שהוא מסביר צריך לקשר דעתו בחוזק ולהתיישב איך ומה שיכול להסביר ולהשתלשל למטה בדברים תחתונים ולהלבישם במשל. דהיינו שיהי' יכול למצוא דבר החכמה ההיא גם בדברים תחתונים.
כי לזה צריך חכם גדול, שיוכל להלביש חכמתו גם בדברים תחתונים שלמטה ממנו.
רק שלמה המלך ע"ה ברוב בינתו היה יכול למצוא שלשת אלפים משל, דהיינו ג' אלפים מדרגות שלמטה ממנו גם שם היה יכול למצוא ולהראות אותו דבר חכמה בעצמה שהיה יודע.
לכן כשנצרך להשתלשל המדרגה שתהיה ההתבוננות בהרחבה צריך שיהיה מן מקור עליון הגבוה ביותר מבחי' חכמה ואז יכול להיות התגלות בינה.
אבל מן חכמה עצמה אין יכול לירד להשתלשל ממנה בחי' בינה רק שרש בינה והתגלותה היא התגלות עתיק בה וע"י נשתלשלה ונתגלה בהרחבה.
ואף כאן להיות הארת הבינה אורך ורוחב מבחי' יו"ד חכמה בחי' נקודה כו' הוא ע"י גילוי בחי' עליונה יותר היא בחי' עתיק בחי' קוצו של יו"ד שעי"ז מתפשט היו"ד בה"א.
וכמבואר בפרדס שהיו"ד יש לו ג' קוצין ומקוץ התחתון נמשך הה' ובקוץ התחתון יש בחי' הקוץ העליון ונמצא שיש הארת קוץ העליון בבינה ולכן ירידה זו היא בחי' עילוי מאוד שנמשך אור הכתר.
ולכן: וילך למסעיו מנגב - חסד[8]. ועד בית אל - מל'. מלמעלה למטה. ומלמטה למעלה. מלה' הנראה כו' עד לה' סתם:
והנה להבין זה בעבודה.
הנה אמרו, "נובלות חכמה של מעלה, תורה". שהתורה שהיא בדברים גשמיים, היא מבחינת: חכים ולא בחכמה ידיעא.
כי הנה חכמה עליונה אין לה השגה. רק דוקא בהתלבשותה בדברים גשמיים, שאזי בלקיחת האתרוג, על דרך משל, מאחר שהחכמה מלובשת בו, הרי זה כאלו אוחז בחכמה העליונה.
והנה המשכת חכמה עליונה בדברים גשמיים הוא על ידי אור הכתר. כי: "אורייתא מחכמה נפקת" - בבחינת גילוי. אבל מקורה הוא למעלה, שתרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן הם תר"ך עמודי אור, והוא מארחין לבנונית דגלגלתא, בחינת כתר, שהוא מלכות דאין סוף, ועל ידי זה נמשך למטה כל כך.
ולכן גילוי חכמה עליונה המלובשת בפרשת קדש, על דרך משל, הוא יותר מגילוי החכמה עצמה במקומה העליון, לפי שנמשך על ידי הכתר שלמעלה מהחכמה.
ולכן נעשה יחוד עליון, על ידי דברים גשמיים. כמו על ידי צדקה, נעשה יחוד עליון באצילות, למעלה מגן עדן תענוג הנשמות, שהוא בבריאה.
ומלכות דאצילות, נעשה עתיק דבריאה כו'. שמצדק, נעשה צדקה. ד נעשה ה. כמו שכתוב בזהר, "עד לא קבילת דכר כו'"[9].
ולכן לא נאמר בתורה מעלת אברהם שהיה מאכיל אורחים כו', עד שבא לארץ ישראל, ולא בחוץ לארץ. הגם שכבר היה בן ע"ה כו'?
אלא שמתחלה אף אם היה עושה, לא היה ממשיך כלום, ולא היה נוגע ליחוד עליון. עד ש"ויאמר ה' אל אברם", במאמר זה, "ויאמר ה'", מאציל עליון, המשיך אל "א"ב ר"ם - לך לך כו'", להיות ירידה והשתלשלות כו'. ואזי נמשך להיות יחוד עליון תלוי במעשה התחתונים.
ועיקר גילוי היחוד הוא על ידי התורה. אך האבות עשו הכנה לבחינת התורה. כמו שכתוב: "ותורה שם בישראל", על ידי ישראל[10]. כי על ידי אברהם נמשך קו ימין חסד כו'.
וזהו ענין ספר בראשית שאין בו מצות התורה, רק פרשת אברהם ופרשת יצחק כו'. שהם קודם התורה, והם הם שהמשיכו להיות בחינת התורה כו':
אך לפי זה צריך להבין, מדוע לא זכו ישראל לקבל התורה עד שהיו בגלות מצרים: "וימררו בחומר ובלבנים", הלא כבר זכו על ידי אבות?
וגם איך היה יכול לעשות כל היחודים קודם שנימול, כי המילה ניתנה לו אחר כך כשהיה בן צ"ט שנה?
רק דאיתא: "קיים אברהם כל התורה כולה", ואיך הניח תפילין אשר נזכר שם יציאת מצרים, ואז עדיין לא היה כלל גלות מצרים?
אך באמת יש פנימית וחיצונית, והקיום שלו היה בפנימית.
"ויאמר הוי"ה", היינו התגלות והמשכת אור אין סוף כולי עלמא מלמעלה למטה, בבחינת פנימית.
אבל שיוכל להתגלות גם בחיצונית שיהיה בדבר גשמי בקלף ממש גילוי אלקות כנזכר לעיל - אין זה דרך השתלשלו', רק על ידי: "וימררו חייהם כו' בכל עבודה קשה" נעשה התגלות מבחינה למעלה מהשתלשלות - כי אז יוכל להתגלות גם למטה מהשתלשלות - כי שם מעלה ומטה שוין. גם חכמה לבחינת עשייה יחשב: "כולם בחכמה עשית".
וזהו: "כי עגולי אריך מקיפים רגלי עשייה". היינו שההמשכה והתגלות הוא מן מקיף עליון הכולל אצילות בריאה יצירה עשייה כו', ואז יכול להשתלשל רצונו יתברך גם בדבר גשמי בקלף וכדומה.
אבל אברהם לא המשיך רק בבחינה פנימית מלמעלה - לכן לא היה עדיין התגלות במעשה המצות בגשמיות ממש בבחינת חיצונית. רק הקיום שלו כל התורה היה בבחינת פנימית.
וכשהיה בן צ"ט ניתנה לו במתנה מצות מילה במעשה ממש, בכדי שיולד ממנו יצחק, שיצא מאתו אחר כך יעקב תמים, ובניו יקבלו התורה בהתגלות חיצונית, מצות מעשה ממש.
לכן לא קבל אברהם התורה, לפי שיצא ממנו ישמעאל וכו'. רק אחר שנימול ונולד יצחק אחר המילה, אז יוכל להוליד יעקב תמים אשר קבלו בניו התורה במצות מעשה. הארה מן העגולים כו' אף בבחינת חיצונית. כי לנגדו למעלה מן השתלשלות מעלה ומטה הכל חד כו'.
(ועיין מה שכתוב על פסוק משה ידבר, שם נתבאר היטב, ההפרש בין מה שקיים אברהם כל התורה כו' למתן תורה, עולה בקנה אחד עם מה שכתוב כאן):
וזהו: "הוא עשנו ולא אנחנו". ולו קרי בוי"ו, וכתיב לא באל"ף.
וביאור הענין, כי איך יכול להיות שנהי' "אנחנו עמו" על ידי השתלשלות, רק "כי הוא עשנו, ולא" באל"ף, זהו בחי' כתר.
כי א' רישא דאתוון - כתר. ועל ידי זה יכול להיות "ולו" בוי"ו - "אנחנו עמו". כי מאחר שזהו למעלה מן השתלשלות, הארתו יכול להיות גם למטה מן השתלשלות.
ולכן כשנתנה התורה ונצטוו מצות במעשה ממש, מצוה הראשונה היא מתחלת באל"ף אנכי כו'. כי שיקויים המצות במעשה ויעשה יחודים על ידי קיום מצות במעשה, אי אפשר רק שיתגלה הארה מבחינת כתר כו'. לכן מצוה ראשונה מתחלת באל"ף בחי' כתר הארה מלבנונית הכתר כו'.
וזהו: "ואברם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן", היינו כי ממוחין למדות צריך לילך דרך הגרון. ואחר שירד ממדרגת מוחין ועדיין לא נעשו מדות, קודם שיבאו להלב, נקרא אז חרן. וכשהיה אברם בן ע"ה, היינו ז' פעמים עשר, בחינת חיצונית. וה' חסדים, בחינת פנימית - יצא מחרן שבא הארה והתגלות מחכמה למדות.
והנה כמו שאיתא "רישא דעשו בעטפוי דיצחק", כמו כן קודם הבירור הי' לוט כלול באברהם בקדושה, כמו סיגים אשר קודם הצירוף ובירור מעורבים הם עם זהב. ולו"ט בגימטריא מ"ה אחורים דשם מ"ה.
אך הוא מקור חכמה ובינה דקליפה, לכן נקרא לוט לשון קללה. ולכן "הלך לוט את אברהם" קודם הבירור.
ולכן יצא מלוט עמון ומואב, אשר יצאה מהם רות המואביה ונעמה העמונית. כי מואב חכמה דקליפה, ונעמה הוא לשון נועם בינה. התגלות עתיק בבינה. ועל ידי בירור יצאה רות המואביה ונעמה העמונית, מן חכמה ובינה דקליפה. ואחר הבירור נפרדו סיגי לוט מאברהם:
"ויאהל אברם עד מקום שכם", כתפין חסד וגבורה דנוקבא. "ואלון מורה" תפארת דנוקבא. כי כל המשכות והתגלות היה אברהם ממשיך להמלכות מן שכל הנעלם לכן אמר "לו ישמעאל יחיה לפניך".
כי אחרי שנקרא אברהם בה"א שעל ידי זה המשיך התגלות בבחינת מלכות, ונתנה לו המילה, הי' יכול להעלות נצוצות כנר בפני אבוקה, שיהיו נכללים בבחינת מלכות כו'. וכמו שכתוב "ואת הנפש אשר עשו וכו'".
גם שרי היתה נקראת מקודם ביו"ד מורה על צמצום ואחר כך כשהיתה צריכה להוליד את יצחק היתה נקראת בה"א בהרחבה להורות על המשכה והתגלות.
וזהו: "ויקרא שם אברם בשם ה'".
ויקרא היינו המשכה מא"ב ר"ם שכל הנעלם המשכה מיסוד אבא לעשר ספירות דנוקבא הנקרא שם ה' כו':