ב"ה, ערב ראש השנה, ה'תשי"ט
ברוקלין, נ.י.
לכבוד הד"ר יוסף שי' גולדשמידט מנהל אגף החינוך הדתי ירושלים עיה"ק ת"ו
שלום וברכה!
הנני מאשר קבלת מכתבו מיום כ"ב באלול שזה עתה נתקבל.
ופותחים בהבעת תודה על התענינותו ועזרתו בעבר ועוד יותר, והוא העיקר, על הבטחת עזרתו לעתיד, שבודאי הכוונה לא רק לעתיד הרחוק אלא גם בעתיד הקרוב, זאת אומרת, בחדשים אלו בהתחלת שנת הלמודים החדשה. ואף שבדכוותי' ודאי שאינו זקוק להבעת תודה, אף על פי כן הרי מצדי תודתי חמה נתונה לכ' מתאים למאמר רז"ל אין מזרזין אלא למזורזין, שהכרת תודה יפה לזריזות להוסיף בפעולות הטובות, ותקותי שגם בנוגע לכ' תהיינה תוצאות אלו, היינו אפילו בנקודות שזקוקים בהן ליחס של לפנים משורת הדין ועוד יותר לפני ולפנים משורת הדין.
בנוגע לנקודה העקרית שנוגע במכתבו על דבר ההכרח שהמורים ומורות יהי' להם מינימום ידיעות וכושר חינוכי ופדגוגי וכו', בודאי למותר לבאר שאני מסכים עם דעתו, וראי' מוכחת, מה שמזכיר ג"כ במכתבו, שבהישיבות דליובאוויטש כאן מתגשמת השקפה זו ודרישה זו בחיים בפועל. אבל בודאי לאיש הנמצא באה"ק ת"ו זה כמה שנים וראה איך שכל הענינים נעשו ונבראו כמעט מאין ליש, שלכן דרשו כמה וכמה זמן והוכרחו לוותר על כמה ענינים עקריים והכי חשובים ובלבד להתחיל בפעולות חיוניות ולהמשיך בהן, ואפילו עתה לאחר עשר שנים משנת תש"ח חלק חשוב מהענינים הכי עקריים עדין נמצא במצב כזה ובכל זאת אין מתחרטים על המצב, כיון שעקרי וחשוב עוד יותר הוא שתומשכנה הפעולות אפילו במצבן שהן, בעלות חסרונות ומגרעות, אי לזאת בטוחני שגם בענין שדן במכתבו ע"ד בתי ספר חב"ד תהי' גישה זו והשקפה זו, ובפרט שגם בארצות הברית לא חל השינוי אלא במשך כמה שנים, וגם בארץ ישראל הולכים בכיוון האמור, אף שכמובן קשה לקבוע בדיוק היום והשעה שתתמלאנה כל הדרישות הצודקות בנוגע לכושר פדגוגי וידיעות וכו'.
ומה שמוסיף חיזוק בתקותי זו היא עצם העובדה שהמדובר הוא באברכים וצעירים המראים התמסרות גדולה ביותר לתפקידם בתור מורים ומחנכים, כי הרי היציאה למקומות רחוקים היתה מופרכה לא רק אצלם אלא בכל החוג שמשתייכים אליו, ולא מפני טעמים כלכליים גרידא אלא דתיים בעיקר, ובכל זאת נאותו לצאת למקומות נדחים לפי ערך ולסביבה זרה, אף שסוף סוף לא הבטיחו להם אוצרות כסף וזהב ואפילו לא השיגים הכי גדולים בנוגע לדת, שהרי כל אחד מהם הי' פעיל בסביבתו עתה ג"כ בהפצת היהדות; זאת אומרת, שההתמסרות וההתלהבות שלהם לעצם רעיון הנסיעה למקומות רחוקים בכדי לעסוק בחינוך בני ובנות ישראל היתה כל כך גדולה עד כדי לבטל את כל הטעמים השליליים והכי עקריים בעיניהם - הרי טבעי הדבר שהתלהבות זו תתגבר גם על כל הקשויים ברכישת ידיעות והתאמנות פדגוגית וכו'. כמעט כלם, בטוחני, יש להם היכולת והכשרונות בהאמור, ואלה שחסר להם בפועל, הרי זה מפני שעד עתה לא היו זקוקים לזה ולא הרגישו צורך בדבר. מבין אני שרכישת הידיעות אין זה עדין תעודה רשמית, אבל לדכוותי' ובפרט בהמצב בארץ ישראל ודאי שאין נוגע פיסת ניר הקרואה בשם "תעודה" אלא הידיעה בפועל, והעיקר ההתמסרות לטובת התלמיד והתלמידה.
הנני מרשה לעצמי לצרף בזה העתק מכתבי כללי לראש השנה דשנה זו, והמדובר שם על דבר נתינת אימון בבני ישראל בהנוגע לכל עניני דת, לדעתי, כן הוא הדבר בנוגע לנתינת אימון לאודותם כותב במכתבו בשטח החינוך והפדגוגי' וכו', והרי אצלם היינו הך, כי התעסקותם בשטח זה היא מנומקת אך ורק בזה שרואים בתפקידם צו תורתנו הק' תורת חיים.
ולקראת השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, הנני שולח ברכתי לכ' ולכל הנלוים אליו, ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד, הן בעניניהם הפרטיים והן בעניניהם הכלליים המשמשים צנורות וכלים לברכת ה' היא תעשיר בגו"ר.
בכבוד ובברכה.
מכתבי כללי: דלעיל חי"ז ו'תצט.
B"H, Eve of Rosh HaShanah, 5719.
Brooklyn, NY.
To Dr. Yosef Goldschmidt, Director of the Department of Religious Education, Jerusalem the Holy City may it be rebuilt and established.
Shalom u'Vrachah!
I hereby acknowledge receipt of your letter from the 22nd of Elul which has just arrived. I begin by expressing my gratitude for your interest and assistance in the past and even more so—and this is most important—for your promise to help in the future. Certainly, this refers not only to the distant future but also to the near future; that is, these months at the start of the new school year.
Although I am sure you do not require thanks from me, nevertheless my heartfelt gratitude is extended to you in accordance with our Sages' saying: "We urge only those who are already diligent," as expressing thanks encourages further good deeds. I hope that this will also be true regarding you—even in areas where an extra measure of effort beyond what is required is needed.
Regarding the main point you raised in your letter—the necessity for teachers to have a minimum level of knowledge and pedagogical ability—I certainly agree with your view. The proof is clear (as you also mention) that in Lubavitch yeshivot here this outlook and demand are realized in actual life.
However, surely someone like yourself who has been in Eretz HaKodesh for several years has seen how everything there was created almost from nothing into something. This required much time and necessitated giving up some essential matters just to begin vital activities and continue them. Even now, after ten years since 5708 (1948), many crucial matters are still in such a state; yet no one regrets this situation because what is even more important is that activities continue—even with their deficiencies—rather than not at all.
Therefore, I am certain that regarding Chabad schools as discussed in your letter, this approach will also be taken—especially since even in the United States changes only came about over several years. In Eretz Yisrael too things are moving in this direction, though it is difficult to specify exactly when all justified requirements regarding pedagogical skills and knowledge will be fully met.
What strengthens my hope further is the very fact that we are speaking about Avrechim and young people who show extraordinary devotion to their role as teachers and educators. Going out to distant places was previously unthinkable—not only for them but for their entire circle—and not merely for economic reasons but primarily religious ones. Nevertheless, they agreed to go to relatively remote places and unfamiliar environments without being promised treasures or even significant religious achievements; each was already active spreading Judaism within his own community.
This means their devotion and enthusiasm for traveling far away to educate Jewish boys and girls was so great it overcame all negative considerations—even those most significant to them. Naturally then, this enthusiasm will also help them overcome any difficulties acquiring knowledge or pedagogical training.
I am confident that almost all possess these abilities and talents; those who lack them do so only because until now they did not need or feel a need for them.
I understand that acquiring knowledge does not yet constitute an official certificate—but especially given Israel's situation today, surely what matters is not a piece of paper called a "certificate," but actual knowledge—and above all devotion for the benefit of each student.
I permit myself to enclose herewith a copy of my general letter for this Rosh HaShanah which discusses placing trust in Jews regarding all matters of religion. In my opinion this applies equally to trusting those about whom you wrote concerning education and pedagogy—for them it is one and the same since their involvement stems solely from seeing their role as a commandment of our holy Torah of life.
As we approach the new year coming upon us and all Israel for good and blessing, I send my blessings to you and all those associated with you: may you be inscribed and sealed for a good sweet year materially and spiritually together—in both your personal affairs and communal matters which serve as channels for G‑d's blessing: "It brings wealth."
Summary
The Rebbe teaches that while formal qualifications are valuable, true success in education comes from sincere dedication to students’ growth—especially when pioneering new institutions under challenging conditions. Trusting devoted educators can yield lasting positive impact beyond certificates alone.