לא יהיה בך אביון
לא יהיה בך אביון - לא תביא עצמך לידי עניות:
שלך קודם לשל כל אדם.
אלא לזקן ואינו לפי כבודו.
אמר רבה: הכישה, חייב בה.
הכישה - זה שאינו לפי כבודו אם הכישה הכאה אחת להשיבה. נתחייב בה לאהדורה הואיל והתחיל:
אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא להנך עיזי דקיימו, שקל קלא ושדא בהו.
קלא - מרט"א בלע"ז:
א"ל: איחייבת בהו, קום אהדרינהו.
איבעיא להו: דרכו להחזיר בשדה,
דרכו להחזיר בשדה - שאין שם רואים כל כך ואינו בוש:
ואין דרכו להחזיר בעיר,
ואין דרכו בעיר - שהוא בוש משכיניו והוא מצא בשדה:
מהו?
מהו - שיתחייב להשיבה:
מי אמרינן: השבה מעליא בעינן, וכיון דלאו דרכיה להחזיר בעיר, לא לחייב?
לא מיחייב - להתחיל בהשבתה בשדה:
או דלמא, בשדה מיהת הוא דאיחייב ליה, וכיון דאיחייב ליה בשדה, איחייב ליה בעיר?
וכיון דאיחייב - שהזיזה ממקומה חייב אף בעיר:
תיקו.
אמר רבא: כל שבשלו מחזיר, בשל חבירו נמי מחזיר.
וכל שבשלו פורק וטוען, בשל חבירו נמי פורק וטוען.
פורק וטוען - פורק משא מן החמור וטוען עליו דכתיב עזוב תעזוב הקם תקים:
רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא, פגע ביה ההוא גברא, הוה דרי פתכא דאופי,
פתכא דאופי - משאוי של עצים:
אותבינהו וקא מיתפח.
וקא מיתפח - עומד לפוש:
א"ל: דלי לי.
דלי לי - הטעינני:
אמר ליה: כמה שוין?
א"ל: פלגא דזוזא.
יהיב ליה פלגא דזוזא, ואפקרה.
הדר זכה בהו,
הדר זכה בהו - חזר האיש ההוא והחזיק בהן מן ההפקר:
הדר יהיב ליה פלגא דזוזא, ואפקרה.
חזייה דהוה קא בעי למיהדר למזכיה בהו.
א"ל: לכולי עלמא אפקרנהו, ולך לא אפקרנהו.
ומי הוי הפקר כי האי גוונא?
והתנן: בש"א: הפקר לעניים, הפקר.
הפקר לעניים הוי הפקר - אע"ג שלא הפקירו אלא לעניים הוי הפקר למפטר מן המעשר:
וב"ה אומרים: אינו הפקר, עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים, כשמיטה.
אלא, רבי ישמעאל ברבי יוסי לכולי עלמא אפקרינהו, ובמלתא בעלמא הוא דאוקמיה.
והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה?
ר' ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד.
דתני רב יוסף: (שמות יח, כ) והודעת להם - זה בית חייהם.
זה בית חייהם - ללמוד להם אומנות להתפרנס בו חוקות ותורות כתיבי ברישיה דקרא:
את הדרך - זו גמילות חסדים, [(אשר) ילכו - זה ביקור חולים, בה - זו קבורה,
ואת המעשה - זה הדין, אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין:
אמר מר: (אשר) ילכו - זה ביקור חולים.
היינו גמילות חסדים?
לא נצרכה אלא לבן גילו.
דאמר מר: בן גילו נוטל אחד מששים בחליו, ואפי' הכי מבעי ליה למיזל לגביה.
בה - זו קבורה.
היינו גמילות חסדים?
לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו.
אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין.
דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה.
אלא דיני דמגיזתא לדיינו?!
דיני דמגיזתא לידיינו - בתמיה דמגיזתא גוזאי הדנין ביסורים ובחזקה וחבירו בבבא קמא (דף קיד.) דדייני בגזתיא:
אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין:
משנה
אי זו היא אבידה?
איזו היא אבידה - בגמרא מפרש:
מצא חמור או פרה רועין בדרך, אין זו אבידה.
אין זו אבידה - ואינו חייב להחזיר שמדעת הניחוה שם:
חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים,
רצה בין הכרמים - דמסתקבא:
הרי זו אבידה.
החזירה וברחה, החזירה וברחה, אפי' ארבעה וחמשה פעמים, חייב להחזירה.
שנאמר: (דברים כב, א) השב תשיבם.
היה בטל מסלע, לא יאמר לו: תן לי סלע,
לא יאמר לו תן לי סלע - שבטלתי ממלאכתי שיאמר לו אם עשית מלאכתך היית מרבה טורח עכשיו לפי מה שטרחת טול:
אלא נותן לו שכרו כפועל.
כפועל - בגמרא מפרש:
אם יש שם בית דין,
אם יש שם בית דין - אם נוח לו לטרוח יותר כדי להרבות שכר ואינו חפץ ליבטל ממלאכתו מה יעשה אם יש שם שלשה בני אדם יתנה בפניהם ויאמר ראו שאני משתכר כך וכך ואי איפשי ליבטל ליטול שכר מועט אני אשיב אם תאמרו שאטול שכר משלם:
מתנה בפני ב"ד.
אם אין שם ב"ד, בפני מי יתנה?
שלו קודם:
גמרא
אטו כל הני דאמרינן, לאו אבידה הוו?
אמר רב יהודה, הכי קאמר:
אי זו היא כלל אבידה שהוא חייב בה?
כלל - סתם אבידה שמוכחת שהיא שם שלא מדעת בעלים:
מצא חמור ופרה רועין בדרך, אין זו אבידה, ולא מיחייב בה.
חמור וכליו הפוכים, פרה ורצה בין הכרמים, הרי זו אבידה, ומיחייב בה.
ולעולם?
ולעולם - בתמיה וכי אף אם ימצאנה שם לעולם נאמר מדעת היא וכי דרך שלא להכניס:
אמר רב יהודה אמר רב: עד שלשה ימים.
היכי דמי?
אי בלילותא, אפי' חדא שעתא נמי.
אי ביממא, אפי' טובא נמי לא.
לא צריכא, דהוה חזי לה בקדמתא
בקדמותא - לפני עלות השחר:
ובחשכתא,
חשכתא - שחשכה ערבית:
תלתא יומי - אמרינן: איתרמויי אתרמי לה ונפקא.
טפי - ודאי אבידה היא.
תניא נמי הכי:
מצא טלית וקרדום