ב"ה
, ה' שבט, ה'תשל"ג — ברוקלין, נ.י.
שלום וברכה!
. . . לכתבו אודות
המאורע
אשר הרעיש לאחרונה את אחינו בני ישראל, הן בארץ והן בחו"ל, ושואל בירור עמדתי בבקורת על זה, ואולי יותר מבקורת סתם,
מובן שבמכתב קשה למצות הענין כפי הדרוש. אבל על כל פנים אכתוב בזה נקודות אחדות, ובודאי אשר לדכוותי' דמר יספיק.
(א) מה שאסרה תורתנו, תורת אמת ותורת חסד, על ילדי נשואין מסויימים מלבוא בקהל, אין זה ענין של עונש, שהרי התורה עצמה קובעת
"איש
בחטאו" גו', ואומר
"אבות
אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה!"
יתירה מזו. כמה איסורי חיתון בנוגע להאישים עצמם, גם הם אינם בגדר עונש. ודוגמא לדבר: איסור גרושה לכהן, שהרי האיסור הוא בנוגע לכהן אפילו פשוט שבפשוטים, אף שמותרת להינשא לצדיק גמור ובלבד שאינו כהן. ועוד כמה דוגמאות מעין זו.
(ב) אשר לגישה אנושית בכלל בהנוגע לידיד או לבעי' חשובה ובעלת ערך - כיון שכל הענינים קשורים בבני אדם ואין שלימות בעולמנו זה, שלכן בודאי שמזמן לזמן יש תופעות בלתי רצויות ואפילו פעולות בלתי רצויות - אפשרית הגישה האמורה בשני אופנים: א. כיון שהאיש הוא ידיד וקרוב והענין חשוב ובעל ערך וכו' - לחפות על המגרעות ולתרץ אותם בכל מיני תירוצים אפשריים או גם בלתי אפשריים, ובלבד שלא יוגרע השם והיוקרה של האיש והענין, ועד אשר לפעמים תכופות מרוב ההתלהבות לשמור על היוקרה וכו' הנוגע בדבר מתחיל להאמין בעצמו שכן הוא הענין לאמיתו, אף שבתחילה גם הוא ידע בנפשו
שאומר על רע טוב ועל מר מתוק
, אלא שראה חוב לעצמו להגן על ידידו או הדבר היקר לו. ב. לא לסלף את המצב, ובסגנון דלעיל לא לומר לרע טוב ולמר מתוק, כי אם להשתדל למצוא הסיבה לתופעה הבלתי רצוי' ולהשתדל ככל האפשר שתתוקן הסיבה, ובמילא לא יהי' מקום לתופעות בלתי רצויות, אף שבאופן זמני תיפגם היוקרה, ולא עוד אלא שיבוא מישהו ויאשים בה בעל גישה זו שאינו ידיד ואין הדבר יקר לו וכו'.
לדעתי הברורה ומיוסדה על מה שכבר קרה בכגון זה בדורות שלפנינו, שהגישה באופן הראשון הנ"ל שכרה מדומה והפסדה רב, שהרי סוף סוף יתגלה האמת שהרע הוא רע והמר הוא מר, ובמילא לא רק שבטלה ההגנה, אלא כיון שנאבד האימון בהמגין אין מאמינים לו גם כשמגין בטענות נכוחות ואמיתיות.
עוד נקודה בזה, והיא העיקר, שהגישה באופן הא' שוללת ההשתדלות לתקן את המעוות, על כל פנים מחלישה השתדלות זו, ובפרט כשבאים בטענה חרישית שאמנם צריך לתקן המעוות, שאז המענה מוכן: הרי אתה בעצמך הכרזת קודם בקול גדול שהי' זה הישג גדול והצלה גדולה וטוב מאין כמוהו? זאת אומרת, שבמחיר הצלה זמנית של יוקרה חיצונית גורע באפשרות לתקן את הדורש תיקון או גם שולל אותה לגמרי.
משל למה הדבר דומה לחולה בחולי קל לעת עתה, והרופא אומר לו שצריך טיפול להבריא, ובלאו הכי עלולה מחלתו ליהפך לאנושה, אבל קרוביו של החולה מכריזים ומודיעים לכל העולם כולו, כולל גם החולה עצמו, אשר בריא הוא בתכלית השלימות, וסימני החולי שלו הרי זה אדרבה סימן לחיזוק בריאותו ושלימותו ואינו זקוק לשום טיפול רפואי כלל. מובן שבתחילה החולה שמח לדברי האומרים לו אשר בריא הוא, ואדרבה בריא בשלימות, מאשר לדברי האומר לו שזקוק לטיפול, אבל מובן גם כן התוצאות מהגישה הראשונה או השני'. ובודאי אשר לדכותי' דמר אין צורך לבאר מהו הנמשל והשייכות להשאלה אודותה כותב.
ויהי רצון ששורותי אלו המעטות בכמות לגבי התגובה להענין וההשלכות שלו, תספיקינה לא רק להבהיר את עמדתי, כי אם והוא העיקר להביא תוצאות טובות לתיקון המעוות, אשר סוף סוף גם
אלה
המתברכים בלבבם לאמור כו', כשיעמידו אותם על טעותם, יודו וישבחו על פעולה זו. וכמו במשל החולה והרופא, אשר אפילו באם התרופה בתחילתה מרה היא, הרי התוצאות הן טובות באמת.
בכבוד ובברכה.
B"H, the 5th of Shevat, 5733.
Brooklyn, NY.
Shalom u'Vrachah!
...You write about the event that has recently shaken our fellow Jews, both in Eretz Yisrael and abroad, and you ask for clarification of my position regarding the criticism about it—perhaps even more than simple criticism. It is clear that in a letter it is difficult to fully address the matter as needed. Nevertheless, I will write here a few points, which will surely suffice for your honor.
(a) What our Torah—the Torah of truth and kindness—prohibits regarding children from certain marriages entering the congregation is not a matter of punishment. The Torah itself states: 'Each man for his own sin...' and says: 'Avot achlu boser v'shiney banim tikhenah!' (Fathers have eaten sour grapes and the children's teeth are set on edge!) Even more so: several marriage prohibitions concerning the individuals themselves are also not considered punishments. For example: the prohibition of a divorcee marrying a Kohen—even an ordinary Kohen—though she may marry a perfectly righteous man as long as he is not a Kohen. There are several similar examples.
(b) Regarding a general human approach when dealing with a friend or an important and valuable issue—since all matters involve people and there is no perfection in our world—it is certain that from time to time undesirable phenomena or even undesirable actions occur. This approach can be taken in two ways: A. Since the person is a friend or relative and the matter is important and valuable, etc.—one can cover up faults and justify them with all sorts of possible or even impossible excuses, just so as not to diminish the person's or matter's reputation. Sometimes, out of enthusiasm to protect this reputation, those involved begin to believe themselves that this is truly so—even though at first they knew internally they were calling bad good and bitter sweet—yet they felt obligated to defend their friend or what was dear to them. B. Not to distort reality; in this style—not to call bad good or bitter sweet—but rather try to find the cause for the undesirable phenomenon and strive as much as possible to correct it; thus there will be no place for undesirable phenomena—even if temporarily reputation suffers. Moreover, someone may come along and accuse one with this approach of not being a friend or not valuing what is dear, etc.
In my clear opinion—based on what has already happened in such cases in previous generations—the first approach's gain is illusory while its loss is great; ultimately truth will be revealed—that bad is bad and bitter is bitter—and thus not only does defense fail but since trust in the defender has been lost, he will not be believed even when defending with valid arguments later on.
Another point—and this is essential: The first approach negates efforts to correct what needs fixing—or at least weakens such efforts—especially when people quietly claim that indeed something needs fixing; then comes the ready answer: Did you yourself not previously declare loudly that this was a great achievement and unparalleled salvation? Meaning: by saving temporary external prestige one diminishes—or even eliminates—the possibility of correcting what needs correction.
This can be compared to someone who currently has only a mild illness; the doctor tells him he needs treatment to recover otherwise his illness could become serious—but his relatives announce publicly—including to him—that he is perfectly healthy; his symptoms are actually signs of greater health and he needs no medical treatment at all. At first, naturally, he prefers hearing those who say he’s healthy—even perfectly healthy—over those who say he needs treatment; but it’s also clear what results from either approach.
Surely for your honor there’s no need to explain what this analogy means or its relevance regarding your question.
May it be G‑d’s will that these few lines regarding reaction to this matter and its implications suffice—not only to clarify my position but mainly—to bring about positive results in correcting what needs correction; ultimately even those who bless themselves in their hearts saying otherwise—when shown their error—will admit and praise such action. Just like with the patient and doctor—even if at first medicine tastes bitter—the results are truly good.
Summary
The Rebbe teaches that honest acknowledgment of faults leads to genuine improvement, while superficial defense only delays necessary correction. True care means striving for real solutions rather than preserving appearances.