ב"ה, כ"ז אייר, ה'תשל"ב
ברוקלין, נ.י.
לכבוד מר אליעזר שי' ויזל
שלום וברכה!
הנני לאשר בזה בתודה רבה קבלת
ספרו
"סאולס אַן פייער", ומובן שעיינתי בו בהתענינות המתאימה לתוכן.
תקותי שלא יקפיד אם אביע סיפוק גדול, ויותר מזה, בהמשך לשיחתנו מאז, שהתחיל לכתוב על נושאים בדוגמת ספרו הנ"ל. שאף על פי שקשה לדרוש, ולכאורה ספק אם צריך לדרוש, היסח הדעת מענין השואה וכל הכרוך בה, אבל לאידך גיסא חיים אנו בתקופה של שעת הכושר שלא היתה כמוה לקרב לבות אחינו בני ישראל למורשתם וירושת אבותם, אברהם יצחק ויעקב, ועד שיחדור לחיי היום-יום, והרי זה קודם לכל שאר הענינים. ואם האמור הוא בנוגע לכל אחד ואחד, על אחת כמה וכמה בנוגע לאדם שההשגחה העליונה נתנה לו כשרונות מיוחדים להשפיע בסביבתו הקרובה – על ידי דיבור פנים אל פנים, וגם הרחוקה – על ידי כתיבה, חיבורים וכו'.
ואם תמצא לומר, אפשר שזהו המענה הכי טוב להנאַצים וחבריהם ויורשיהם אשר עמדו עלינו לכלותינו, להראותם אשר לא רק הופרה עצתם וכו' אלא אדרבה, ובסגנון
הכתוב
– וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. והרי תורתנו היא תורת
חיים
, ובפרט על פי ביאור תורת החסידות ונושאי' שהיא (החסידות) "החיים של תורת חיים", או בנוסח אחר – הפנימיות של תורת חיים.
כמדומה
שכתבתי
למר מכבר ע"ד הנ"ל אלא שלא קבלתי אישור
וטובים
השנים גו'.
ויהי רצון שגם בזה, כמו בכל דבר טוב, יקויים גם במר מאמר
חכמינו
ז"ל: מי שיש לו מנה, רוצה מאתים, השיג מאתים, רוצה ארבע מאות, ומכאן ולהבא יכתוב וגם ינאום באופן ובסגנון אשר ידליק את
נר
ה' נשמת אדם שבכל או"א מישראל, ועד
כסגנון
חכמינו ז"ל שתהא שלהבת עולה מאלי', ויאיר את חיי מושפעיו
בנר
מצוה ותורה אור, במחשבה דיבור ומעשה,
והמעשה
הוא העיקר, בחיי היום-יום, ועד לקיום מצוות מעשיות כפשוטו.
אף כי באיחור זמן מפני הטרדות הרבות, אביע בזה תודתי על מיטב איחוליו, ובפרט שהיו מלווים בספרו הנ"ל.
וכמנהג ישראל עתיק, שאי אפשר בלי הערה וכו', מובן שבעיקר התעכבתי בספרו על הפרק המדבר בשטח המוכר לי יותר, במדינת רוסי' בה נולדתי וגדלתי, והוא הפרק המדבר על דבר הרב המגיד ממיזריטש. וההערה היא שחבל על מה שכותב מר בסיבת העתקתו של הרב המגיד מעיר לעיר וכו'. ולאחרי בקשת סליחתו, אין הדברים מתקבלים כלל, ולאו דוקא על לב דחסיד, בהביא בחשבון אופי תלמידיו של הרב המגיד גם בשנים האחרונות שלו, שהיו לא סתם חסידים שלו כי אם גם תלמידים המתבוננים בתורת רבם ומתעמקים בה וכו'. ובהם אדמו"ר הזקן בעל התניא והשלחן ערוך, אשר לא נרתע מלהנהיג מנהגים חדשים וחידושים אפילו בתורת החסידות, ובכל זה אפילו בשאלה בנגלה ופסק דין להלכה, בתשובה שכתבה כמה וכמה שנים לאחרי זה, מבסס דבריו ומביא להם ראי' מפס"ד של הרב המגיד בקיץ דשנת תקל"ב, זאת אומרת בשנה אחרונה לחיי המגיד בעולמו זה, כמה וכמה שנים לאחרי שהעתיק מושבו, ושם כותב עליו את התואר: "אדמ"ו רבי' הגדול הגאון המפורסם מוהר"ר דוב בער נ"ע". (ראה שו"ת סי' י"ד נדפס בסוף השולחן ערוך לאדמו"ר הזקן). ואם בנגלה כך, בעניני חסידות על אחת כמה וכמה.
מובן שראיתי בהקדמת מר לספרו שאין כוונתו לחיבור מדעי וכו', כי אם לתיאור המורה והמנהיג והנשיא כפי שהוא בסיפורי אנשי דורו וכו'. אבל בכגון זה הרי נוגע ההשפעה על הקורא, והקורא תופס את הדברים כפי שנכתבו. ואת כ' הסליחה על ההערה.
מכלל
לאו אתה שומע הן בההשפעה החיובית של הספר על הקורא.
אף שנתאחר האישור, אבל
מגלגלין
זכות ליומין זכאין, ערב ראש חודש דקבלת התורה, ואביע לו ברכתי, בסגנון הידוע, לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
בכבוד ובברכה.
B"H, 27 Iyar, 5732.
Brooklyn, NY.
Shalom u'Vrachah!
I hereby gratefully acknowledge receipt of your book "Souls on Fire," and it goes without saying that I reviewed it with interest appropriate to its content. I hope you will not mind if I express great satisfaction—indeed more than that—following up on our previous conversation, that you have begun to write on topics similar to those in this book. Although it is difficult to demand—and perhaps even questionable whether one should demand—a distraction from the subject of the Holocaust and all that is connected with it, on the other hand we live in a time of unprecedented opportunity to draw the hearts of our fellow Jews closer to their heritage and ancestral legacy—Avraham, Yitzchak, and Yaakov—until it penetrates daily life; this takes precedence over all other matters.
If this applies to every individual, how much more so regarding someone whom Divine Providence has endowed with special talents to influence his immediate environment—through face-to-face speech—and also distant circles—through writing, books, etc. If you will consider it, perhaps this is the best response to the Nazis and their associates and heirs who sought our destruction: to show them that not only was their plan thwarted but quite the contrary—as Scripture says: "VeKa'asher Ya'anu Oto Ken Yirbeh VeKen Yifrotz" ("And as they afflicted them, so they multiplied and so they grew").
Our Torah is a Torah of Life—especially as explained in Chassidus and its expositors—that Chassidus is the life of Torah of Life or, in another expression—the inner dimension of Torah of Life.
I believe I wrote to you previously about this matter but did not receive confirmation; two are better than one etc.
May it be G‑d's will that also in this matter—as in every good thing—the saying of our Sages be fulfilled for you: "Whoever has one hundred desires two hundred; achieves two hundred desires four hundred." Henceforth may you write and lecture in a manner and style that kindles the candle of Hashem—the soul of man—in every Jew until, as our Sages say, "the flame rises by itself," illuminating your audience's lives with "a mitzvah candle and Torah light," in thought, speech, and action—and action is paramount—in daily life up to fulfilling practical mitzvos literally.
Although belated due to many preoccupations, I hereby express my thanks for your kind wishes—especially as they were accompanied by your aforementioned book.
As per ancient Jewish custom—that one cannot refrain from making a comment etc.—it is understood that I focused mainly in your book on the chapter dealing with an area more familiar to me: Russia where I was born and raised—the chapter about the Maggid of Mezritch. My comment is regarding what you wrote about the reason for the Maggid's relocation from city to city etc. With apologies for saying so—I find these statements entirely unconvincing—not only for a chassid but especially considering the nature of his students even in his later years; they were not merely his chassidim but also students who delved deeply into their teacher's teachings etc.
Among them was Admor HaZaken (the Alter Rebbe), author of Tanya and Shulchan Aruch, who did not hesitate to introduce new customs—even innovations within Chassidus—and even regarding revealed Torah matters and halachic rulings: in a responsum written several years later he bases his words on a ruling by the Maggid from summer 5532 (1772), i.e., during the Maggid's last year in this world—several years after he had relocated—and there he refers to him as: "Admor Rabbi Dov Ber Na"a (see Responsa sec. 10 printed at end of Shulchan Aruch by Admor HaZaken). If such is true regarding revealed Torah matters—all the more so concerning Chassidus.
I saw in your introduction that your intent was not an academic work etc., but rather a portrayal of the teacher/leader/nasi as seen through stories from people of his generation etc. Yet even so what matters is how it influences readers—and readers take things as written. Please accept my apology for this comment.
From a negative you can infer a positive—the positive influence your book has on readers.
Although my acknowledgment was delayed—it is said merit comes through meritorious days; on Erev Rosh Chodesh before receiving the Torah—I extend my blessing to you in the well-known phrase: To receive the Torah with joy and inwardness.
Summary
The Rebbe encourages using literary talent to strengthen Jewish identity post-Holocaust while offering respectful critique rooted in tradition. He emphasizes channeling memory into positive action and deepening connection with Torah through both words and deeds.