ב"ה
, י"ד טבת, ה'תש"ל — ברוקלין, נ.י.
שלום וברכה!
מרת שרה תחי' גנזבורג
ברכה ושלום!
בעתו קבלתי מכתבה, ומפני סיבות נתעכב המענה עד עתה, בו כותבת אודות פטירת
אמה
ע"ה, תבדל היא וכל הילדים
ואבי'
שיחיו לחיים טובים ארוכים, וההרגשים והמחשבות בקשר עם זה.
והנה באמת
אין
אתנו יודע עד מה הנהגת השם יתברך ויתעלה, אשר הוא בורא האדם ומנהיגו ומשגיח עליו בהשגחה פרטית. אבל בודאי ובודאי אשר הוא עצם הטוב,
ובסגנון
הידוע – מטבע הטוב להיטיב, ומה שלפעמים הנהגות השי"ת אינן מובנות כלל וכלל בשכל האדם, הרי אין זה פלא כלל, כי מה ערך ליצור מוגבל ומדוד וסופי לגבי בלי-גבול וסוף בכלל ולבלי-גבול ולאין-סוף האמיתי במיוחד, בכל זה הרי רצה השי"ת וגילה מקצת מחכמתו לבני אדם בשר ודם – בתורתו הקדושה הנקראת
תורה
אור
ותורת
חיים, זאת אומרת אשר היא המאירה דרך האדם בחייו באופן שיהי' אור מושג גם לפי ערך כוחות המוגבלים של האדם. ועל פי המבואר בתורתנו שבכתב ושבעל פה, יש למצוא ביאור והבנה – קצת, עכ"פ – גם במאורע הנ"ל וכיוצא בו.
והביאור הוא בעצם שני פסקי-דינים בהלכה למעשה, אשר לכאורה בסתירה עומדים זה לזה, ולא עוד אלא ששניהם באו באותו הסימן בשולחן ערוך (יו"ד סשצ"ד). בהתחלתו: אין מתקשין (בעניני אבלות וכו') יותר מדאי
(כפי
הוראת חכמינו ז"ל) וכל המתקשה כו' עי"ש. ובסוף סימן זה מובא: כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים הרי זה אכזרי. והנה, ממה נפשך, באם במאורע מסוג זה טבעי להתאבל, מהו הרעש על המרבה להתאבל, ועד כדי כך שעונשו חמור על זה, כמבואר בשו"ע שם. ואם ענשו חמור עד כדי כך, הרי לכאורה אין זו אכזריות אם האבלות פחותה ממה שציוו חכמים.
וההסברה בזה – בסיום הסימן המבאר ענין האבלות, ובלשון השו"ע הועתק
מהרמב"ם
: "יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה".
מובן וגם פשוט שהנשמה נצחית היא, שהרי אין כל סברא לומר שבשביל חולי הבשר והדם וכו' יוגרע חיות הנפש או שתתבטל חיות הנפש והנשמה. ואין קלקול זה נוגע אלא רק להבשר ודם עצמם ולהקשר שביניהם לבין הנפש והנשמה. זאת אומרת, שיכול לבוא הפסק הקשר – מיתה, ר"ל – ובהפסק הקשר של הנפש עם הבשר הרי
עולה
הנפש ומשתחררת מכבלי הגוף והמדידה וההגבלה שלו, ועל ידי המעשים טובים שעשתה במשך היותה בגוף עלי אדמות נתעלית למצב נעלה, נעלה עוד יותר מאשר היתה לפני ירידתה בגוף,
ובלשון
הידוע, שירידת הנפש (בתוך הגוף) היא ירידה צורך עלי', עלי' למעלה מכפי שהיתה קודם הירידה.
מזה מובן שכל הקרוב לנפש זו וכל מי שהיתה יקרה לו צריך להכיר אשר הנפש עלתה למעלה אפילו ממדרגתה שהיתה לפני זה, אלא שבשביל החיים בעולמנו זה הרי זו אבידה. וכמו שכל הקרוב קרוב יותר, יותר יקר בעיניו עליית הנפש מדרגה לדרגה, הרי גם בפרט השני – גדול הכאב, כיון שגדול החסרון על ידי היפרדה מהגוף ומהחיים בעולם הזה.
ונוסף לזה גם כן, שלכאורה יכולה היתה הנפש לעלות למעלה עוד יותר דוקא בעולם הזה,
וכלשון
חכמינו ז"ל במשנתם יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.
כיון שבמאורע כהאמור ישנם שני צדדים הפכיים האמורים – שחרור הנפש מכבלי הגוף ועליתה לעולם נעלה, עולם האמת, ולאידך גם גרעון וחסרון האמורים, מזה התוצאות בשני פסקי-דינים האמורים: שמשך זמן הקצוב על ידי חכמינו ז"ל על פי תורת אמת צריכה להיות אבלות, וביחד עם זה אסור להתקשות יותר מדאי (להוסיף על הימים ובימים אלו עצמם – בתוכן האבלות). ולא עוד אלא שתוכן האבלות הוא – שזקוק החי להסברה למה מגיע לו החסרון והגרעון, שזהו עיקר הטעם שמאורע כהאמור הוא מסוג שמתאבלים עליו – שלכן יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה.
ונתוסף עוד על ידי זה – שאז הרי מתקיים קשר בין החיים בעלמא דין עם הנשמה שעלתה למעלה, שהרי קיימת ונצחיית היא ורואה ומתבוננת בהנעשה עם הקשורים והקרובים אלי', וכל מעשה טוב הנעשה על ידם מוסיף לה נחת רוח, ובפרט הנעשה על ידי אלה שחינכה וגידלה אותם חינוך המביא לידי מעשים טובים האמורים, זאת אומרת שחלק לה במעשים אלה הנעשים על ידי החינוך שנתנה לילידי' ומושפעי'.
כיון שכל האמור הם הוראות תורתנו, שהיא
חכמתו
ורצונו של הקב"ה, הרי קיום הוראות אלו עבודת ה' היא,
עלי' נאמר
עבדו את הוי' בשמחה. וכיון שהתורה ציוותה את כל אחד ואחת על זה, אשר
ציווי
התורה גם נתינת כח הוא, בודאי ובודאי יש בכח כל אחד ואחת לקיים זה, ולא עוד אלא ככתוב האמור, עבדו את ה' בשמחה.
כל האמור הרי הוא בנוגע לכל אחד ואחת מבני המשפחה, ובמידה יתירה ובנתינת כח גדול יותר וגם באחריות גדולה יותר הוא בנוגע לאלה שהם יכולים להשפיע על שאר בני המשפחה, שמהם ומהנהגתם יראו וכן יעשו ויתנהגו. שלכן לכל לראש ההכרח לקיים את האמור לעיל במילואו הוא על ראש המשפחה ועל הגדול שבילדים, כוונתי במקרה זה אלי' ולאבי' שיחי'. וגם בזה הרי ההבטחה –
יגעת ומצאת
.
בהאמור ג"כ מענה על שאלתה במה תוכל להקל וכו'. והמענה מובן מהאמור – על ידי הנהגה מתאימה לתוכן הכתוב לעיל, ומתוך בטחון חזק בה' שתצליח בזה.
ויהי רצון שתבשר טוב בכל האמור, בטוב הנראה והנגלה.
בברכה להצלחה בכל עניני' ולבשו"ט,
מ. שניאורסאהן
B"H, 14 Tevet, 5730.
Brooklyn, NY.
Shalom u'Vrachah!
Mrs. Sarah tichyeh Ganzburg
Blessings and greetings! I received your letter in due course, and for various reasons my response was delayed until now. You wrote about the passing of your mother, may she rest in peace—may you, all the children, and your father be distinguished for long good life—and about your feelings and thoughts connected with this.
Truly, none of us can fully comprehend the ways of Hashem Yisbarach v'Yisaleh, Who creates man and guides him with individual Divine Providence. But it is certain that He is the essence of good; as is well known—'it is the nature of good to do good.' When sometimes G‑d's ways are completely beyond human understanding, this is not surprising at all: what comparison is there between a limited, finite being and the Infinite One? Still, Hashem desired to reveal some of His wisdom to flesh-and-blood humans through His holy Torah—called Torah Or (Torah of Light) and Toras Chaim (Torah of Life)—which illuminates a person's path so that its light can be grasped even by our limited faculties.
According to what is explained in our Written and Oral Torahs, we can find some explanation—even if only partial—for such an event as yours. The explanation essentially lies in two halachic rulings which seem contradictory but are both found in the same section of Shulchan Aruch (Yoreh Deah 394): At its start: 'One should not overly grieve (regarding mourning etc.), as our Sages instructed; whoever does so...' (see there). At its end: 'Anyone who does not mourn as our Sages instructed is considered cruel.' If it is natural to mourn such an event, why criticize those who mourn excessively—even stating that their punishment is severe? And if their punishment is so severe for excessive mourning, then how can insufficient mourning be called cruelty?
The explanation lies at the end of that section discussing mourning—in the words of Shulchan Aruch quoting Rambam: 'He should fear and worry and examine his deeds and repent.' It is clear that the soul is eternal; there is no reason to think that physical illness or death could diminish or nullify the life of the soul. This loss affects only flesh-and-blood themselves—their connection with soul. That means a break in connection—death—whereby the soul ascends and is freed from bodily limitations; through its good deeds while in this world it rises even higher than before entering a body. As it’s known: 'The descent of the soul into a body is for an ascent,' an ascent even greater than before its descent.
From this we understand that all those close to this soul must recognize that it has ascended even higher than before; but for those living in this world it feels like a loss. The closer one was to her, the more precious her ascent—but also greater pain from separation from body and life here. Additionally, one might think her soul could have risen even higher specifically through further deeds in this world—as our Sages say: 'One hour of teshuvah and good deeds in this world surpasses all life in the World to Come.'
Since such an event contains these two opposing aspects—the soul’s release from bodily bonds ascending to a higher world (the World of Truth), yet also a real loss—the two halachic rulings result: For the set time prescribed by our Sages according to Torah truth there must be mourning; but one must not overdo it (not add days or intensify mourning during those days). Moreover, mourning’s purpose is for the living—to reflect on why this loss occurred; hence he should fear, worry, examine his deeds and repent.
This also strengthens connection between those living here with the departed soul above—for she exists eternally and observes what happens with her loved ones below; every good deed they do brings her satisfaction—especially those performed by those she raised with values leading them to such deeds. In other words: she has a share in these acts through her education.
Since all these are directives from our Torah—which is G‑d’s wisdom and will—fulfilling them constitutes serving Hashem about which it says: 'Serve Hashem with joy.' Since Torah commands each person thus—and every commandment also grants strength—it’s certain everyone can fulfill this properly; moreover—as stated—'Serve Hashem with joy.'
All this applies to every family member—but especially so for those who influence others by their example; therefore first responsibility falls on head of family or eldest child—in your case I mean you and your father.
And here too applies: 'You have labored and you have found.' This also answers your question about how you might ease things—the answer follows from above: by conducting yourself according to these teachings with strong trust in Hashem for success.
May you have only good news regarding all these matters—good that is visible and revealed.
Blessings for success in all your affairs—with blessing.
Summary
The Rebbe teaches that while mourning has its place according to Torah law, one must balance grief with faith in Hashem’s goodness. The soul ascends higher after leaving this world; positive actions by loved ones continue to benefit it above.