ב"ה, יו"ד תמוז, ה'תשכ"ב
ברוקלין, נ. י.
מר ראובן שי' אבינעם
שלום וברכה!
באיחור זמן קבלתי מכתבו מי"ג באייר, מענה למכתבי בנוגע ספרו.
ובנקודת מכתבו, שמסכים לדברי שענין האבל צריך להיות מוגבל בזמן בכדי שלא יגע בתפקידו העקרי של האדם להיות פעיל ובמרץ כו', אלא שרוצה להבדיל בין אבל לזכרון, הנה מובן ששנוי השם כאן לא מעלה ולא מוריד והעיקר היא התוצאות, והבחינה היא: אם הזכרון או האבל מביא הוספה בקדושה ובצדק ויושר בעולם, או להיפך.
ואשר להערתו שיש נפטרים שיש להם מעלות מיוחדות או זכות מיוחדת הקשורה בפעולה מסוימה, שמשום כך אין זכרם ממעט מרצם וחיותם של ההורים וכו', הרי במוחש רואים אנו אדרבה שהבנים שאינם מצטיינים במעלות מיוחדות אהבת ההורים אליהם דוקא עמוקה יותר, וכסגנון חז"ל אהבה התלוי' בדבר בטל דבר בטלה אהבה, שמזה מוכח שאפילו קודם שבטל הדבר לא היתה האהבה עמוקה ואמתית כל כך כמו אהבה שאינה תלוי' בדבר, ובלשון החסידות אהבה עצמית, כי הבנים הם ממהות ועצמות ההורים. אמנם טעם זה עדין לא מסביר כל צרכו למה תהי' האהבה גדולה יותר לבנים שאינם מצטיינים כל כך במעלות מיוחדות ודי שתהי' שווה. אלא כיון שיש אהבה עצמית ואהבה תלוי' בדבר, הרי האחרונה מחלישה, זאת אומרת מכסה על האהבה העצמית. ולדוגמא ובבירור יותר - מה שראינו בתקופתנו, ועוד יותר בהדגשה בתקופות שעברו, תקופות השמדות ונוסעי הצלב ר"ל ול"ע, שדוקא אנשים פשוטים מסרו נפשם בעד דתנו ואמונתנו בקל יותר מאשר בעלי שכל והבנה והשגה. ואף שאלו ואלו מאמינים בני מאמינים ובשניהם נקודת היהדות היא מקור המסירת נפש שלהם, אבל מצד שבעלי שכל דרכם לכוון כל עניניהם על פי השכל, והרגל נעשה טבע שני, היו צריכים גם בזה למצוא טעם ודעת, מה שאין כן אנשים פשוטים כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה שנקודת היהדות שלהם מתעוררת בלי כל לבושים ובלי הגבלות. ועל דרך זה בנידון דידן, שאם האהבה תלוי' בדבר, אף כי דבר גדול ונעלה ביותר, הרי גם דבר זה מוגבל הוא ומגביל האהבה גם העצמית - מכסה עלי' מתוך ההרגל לקשר האהבה באותו דבר.
ולסיים מענינא דיומא, ערב יב-יג תמוז, ימי הגאולה והנצחון של כ"ק מו"ח אדמו"ר נבג"מ זי"ע במלחמתו להגן על קדשי עמנו על אף דיקטטורה ומשטר ענקי במדינתו לפנים, אשר בודאי כ' יודע פרשת הימים ההם, הנה נקודתם העקרית לדעתי היא כמה גדול כוחו של יהודי אחד אם רק מפעיל החלטה תקיפה ומסירות נפש אמתית, ואף שלא כל אדם זוכה לכך, אבל הרי גם התנאים בארצות החפשיות שאנו חיים בהן נוחים יותר שלא בערך, ואין הקב"ה דורש אלא לפי כוחו של כל אחד ואחד ובלבד שינצלו במילואו.
בכבוד ובברכה.
מר ראובן אבינעם: אגרת נוספת אליו - לעיל ח"כ ז'תרכ.
מענה למכתבי: הנ"ל.
וכסגנון חז"ל: אבות פ"ה מט"ז.
מאמינים בני מאמינים: שבת צז, א.
הרגל נעשה: שבילי אמונה נ"ד ש"ב. פחד יצחק בערכו. תניא ספי"ד.
ואין הקב"ה: במדב"ר פכ"א, כב.
B"H, 10 Tammuz, 5722.
Brooklyn, NY.
Shalom u'Vrachah!
I received your letter of 13 Iyar with a delay; it was a response to my letter regarding your book. Regarding your main point—that you agree with me that mourning should be limited in time so as not to interfere with a person's primary task to be active and energetic, etc., but you wish to distinguish between mourning and memory—it is clear that changing the name here makes no difference; what matters are the results. The test is: does the memory or mourning bring an increase in holiness and justice in the world, or the opposite?
As for your comment that there are departed individuals with special qualities or merit connected to specific actions—so their memory does not diminish the energy and vitality of their parents—we see clearly that on the contrary: children who do not excel in special qualities are often loved more deeply by their parents. As our Sages say: "Love dependent on something—when that thing ceases, so does the love" (Avot 5:16), which proves that even before the thing ceased, the love was not as deep and true as love that is not dependent on anything—in chassidic terms: essential love—because children are from the essence of their parents.
However, this reason still does not fully explain why love should be greater for children who do not particularly excel; it would suffice for it to be equal. But since there is both essential love and love dependent on something, the latter weakens—that is, covers over—the essential love. For example—and even more clearly—we have seen in our times (and even more so in previous generations during periods of persecution and crusades), that simple people gave up their lives for our faith more easily than those with intellect and understanding. Although both groups are "believers, children of believers," and both have a Jewish core as the source of their self-sacrifice, those with intellect tend to direct all matters according to reason; habit becomes second nature. Even here they needed to find rationale and understanding. In contrast, simple people facing a test of faith have their Jewish core awakened without any coverings or limitations.
Similarly in our case: if love depends on something—even something very great—it is still limited and limits even essential love; it covers over it due to habitually tying love to that thing.
To conclude with a timely matter: on the eve of 12–13 Tammuz—the days of redemption and victory of my revered father-in-law, the Rebbe (of blessed memory), in his struggle to defend our people's sanctities despite dictatorship and mighty rule in his country—you surely know about those days. Their main point in my view is how great is the power of one Jew if he only exercises firm resolve and true self-sacrifice. Not everyone merits this level, but conditions in our free countries are incomparably easier; G‑d only demands according to each person's strength—as long as it is fully utilized.
Summary
The Rebbe teaches that true love transcends merit or achievement—it is rooted in essence. Grief or memory should lead to increased holiness rather than hinder one's mission. Every Jew possesses immense power when acting with resolve and self-sacrifice.