ב"ה
, כ"א מנחם אב, ה'תש"ל — ברוקלין, נ.י.
שלום וברכה!
ב"ד מרת
שיינא
זלדה תחי'
ברכה ושלום!
זה מזמן קבלתי מכתבה, ומטעמים מובנים הי' קשה לענות עליו, שהרי קשה למצוא האותיות המתאימות והענינים המתאימים. אבל למחרת היאָרצייט של אאמו"ר ז"ל ובקשר עם המחשבות דיום היא"צ, הרי הזמן והרגש מוכשרים יותר למענה על מכתבה ולהביע אי-איזו מחשבות בהמשך ליום אתמול, ומהן:
בודאי
אשר ה' הוא עצם הטוב,
ומטבע
הטוב להטיב, שלכן בודאי ובודאי שבכל דבר ענין ומאורע – ישנו טוב, ולא רק בנוגע לחיי עולם הבא, אלא גם בעולמנו זה, אשר
בו
ניתנה התורה ומצוותי', ואדרבה עיקר ענינה הוא בעולם הזה,
וכמו שנאמר
לא בשמים היא.
נקודה נוספת, שהיא אחת מהוראות היסודיות של חיי עם ישראל, הן של הכלל, והן של הפרט, היא אשר
המעשה
הוא העיקר. והרי בכל דבר נמצא העיקר.
על פי האמור מובן שגם במאורע מסוג זה שארע לה, היינו אשר נשמת אדם קרוב, וקרוב ביותר וכו', עלתה השמימה, בודאי אשר למרות רגש האבדה וכולי וכולי יש לחפש את הטוב גם בהאמור, ולתרגמו בשטח המעשי בחיים מעשיים ועד לחיי יום-יום.
אחת הנקודות בזה, אשר כיון שהמדובר הוא בעליית נשמת אדם קרוב השמימה, הרי על הקרובים אליו להמשיך בפעולות בהן הי' עוסק הנפטר בחיי חייתו בעולם זה, וכאמור – במעשה בפועל; נוסף על חלקו של כל אחד ואחת להיות פעיל ואקטיבי בעולם הזה ככל יכלתו לצאת ידי חובת עצמו.
ומאחר שעל פי ההשגחה העליונה הוטל על החי עלי אדמות תפקיד נוסף ופעילות נוספת,
בודאי
אשר מקודם לכן ניתנו לו הכוחות הדרושים למלא התפקיד ככל הדרוש. וככל תפקיד המוטל על ידי ההשגחה העליונה, הרי צריך הדבר להיעשות במרץ ובחיות, וכל מחשבה או ענין המבלבלים או גורעים בזה, צריך לגרשם בשתי ידים, שהרי מבלבלים הם גם את החי ולהבדיל בין החיים וכו' גם את נשמת הנפטר, שפעילות האמורה גורמת לה נחת רוח ועלי', שהרי בהמצאה בעולם האמת יודעת היא האמת אשר פעילות זו קשורה ונעשית לזכותה וכאילו בתור שליחות.
מהאמור מובן אשר אין כל מקום למסקנה אודות בדידות וכולי, שהרי אדרבה – דוקא מאורע כהאמור צריך להביא לפעילות בתוך בני אדם ובמרץ מוגבר ובהקף מוגדל.
וכמדובר
בכמה מקומות, וגם שכל הפשוט מבין זה – בלי ספק, אשר אין כל מקום לומר שמחלת הגוף, איזו שתהי', פוגעת בנשמה, בחיות שלה או בנצחיות שלה. זאת אומרת אשר השינוי הוא רק בקישור הנשמה בגוף, קישור המביא גם להגבלות מסוימות בנשמה, וכשמתבטל הקשר –
מתבטלות
גם ההגבלות. ופעילות באיזה מקום שיהי' נודעת תיכף ומיד לנשמה, שהרי עתה אינה מוגבלת במקום ובזמן ובכלי הראי' וכלי השמיעה וכולי.
ואסיים באיחולי אשר תסדר חיי' באופן שתוכל לנצל הכשרונות אשר חוננה בהם ולתועלת הרבים, נוסף על תועלת היחיד או יחידים, ומתוך מרץ וחיות, וה' יברכה באורך ימים ושנים טובות ובהסתדרות טובה בטוב הנראה והנגלה בכל הפרטים.
בברכה לבשורות טובות בכל האמור ובקרוב,
מ. שניאורסאהן
נ.ב. בודאי שיעניין אותי כל פרט באופן הסתדרותה מכאן ולהבא, כולל וגם זה עיקר – בנוגע למצב הכספי, ובודאי תכתוב על דבר כל זה דברים כמו שהם – מיוסד על הקורבה המשפחתית וכולי, ובפרט שרק אחדים נשארו משרידי משפחתנו בדורנו.
B"H, 21 Menachem Av, 5730.
Brooklyn, NY.
Shalom u'Vrachah!
To Mrs. Sheina Zelda, may she live. Blessings and peace!
I received your letter some time ago, and for understandable reasons it was difficult to respond, as it is hard to find the right words and appropriate matters. However, on the day after your mother's yahrzeit (may her memory be a blessing), and in connection with the thoughts of that day—since both the time and emotion are more suited for replying to your letter and expressing some thoughts following yesterday—here are some points:
Certainly, since Hashem is the essence of good, and it is the nature of good to do good, it is absolutely certain that in every matter and event there is good—not only regarding life in the World to Come but also in our world where Torah and its mitzvos were given. In fact, their main purpose is in this world, as it says: "Lo BaShamayim Hi" ("It is not in heaven").
Another point—which is one of the fundamental teachings for Jewish life both collectively and individually—is that action is primary. In everything there is an essential point. Based on this, it is understood that even in such an event as happened to you—that a soul of a close relative ascended to heaven—despite feelings of loss etc., one must seek out the good even here and translate it into practical daily living.
One aspect here: since we are speaking about a soul's ascent to heaven of someone close, those connected to them should continue activities in which the departed engaged during their lifetime—in actual deed; in addition to each person's own obligation to be active in this world as much as possible.
Since Divine Providence has assigned an additional role or activity to those living on earth, surely beforehand they were given all necessary strengths to fulfill this task properly. As with any mission assigned by Divine Providence, it must be done with vigor and vitality; any thought or matter that confuses or diminishes this must be forcefully dismissed with both hands—for such confusion disturbs not only those alive but also (to distinguish between living and departed) the soul of the deceased. This activity brings her satisfaction and elevation because now she knows clearly that these actions are done for her merit—as if by her own agency.
From all this it is clear there is no room for conclusions about loneliness etc.; on the contrary—such an event should lead one to increased activity among people with greater energy and broader scope.
As discussed elsewhere—and simple logic confirms without doubt—there is no basis for saying that any physical illness affects the soul or its vitality or eternity. The change lies only in how soul connects with body—a connection which itself imposes limitations on the soul; when this link ends so do those limitations. Any activity anywhere becomes immediately known to the soul now unbound by place or time or physical senses.
I will conclude by wishing you arrange your life so you can use your talents for public benefit beyond just personal gain—with vigor and vitality—and may Hashem bless you with long life, many good years, successful arrangements manifestly good in every detail.
Summary
The Rebbe teaches us to transform grief over a loved one's passing into positive action by continuing their legacy through mitzvos and community involvement. Recognizing G‑d's goodness even amid loss empowers us to live energetically and bring merit both to ourselves and those who have passed on.