ב"ה,ז' אייר, תשכ"א
ברוקלין.
ועד מתפללי בית הכנסת נחלת בנימין בתל אביב, בארצנו הקדושה תבנה ותכונן על ידי משיח צדקנו ב"ב ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
במענה למכתבם מי"ב ניסן שנתקבל ז"ע, בו כותבים הטעמים לשני הצדדים בשאלת איחוד שני הבתכ"נ שברחוב נחלת בנימין וברחוב הרב קוק, ושואלים דעתי בזה.
והנה כמו בכמה ענינים ישנו סוג הטוב וסוג האפשרי וכיון שכ"א צריך לדון את חבירו לכף זכות, הנה כולי האי ואולי דסוג הטוב הבא לקמן ג"כ יהי' בגדר האפשרי, ולכן אכתוב גם אודותו.
א) הטוב ביותר אשר יגייסו מבין אנ"ש שבת"א אחדים בעלי מרץ ובעלי פועל שיקחו על עצמם חלק מהם התפתחות ביהכ"נ אחד וחלק מהם התפתחות ביהכ"נ השני, אבל כמובן לא ע"י עריכת אסיפות בינם לבין עצמם ושקו"ט בעולם המחשבה כי אם בפעולות ממשיות להגדיל מספר המתפללים, דהשיעורים הנלמדים בכ"א מבתי הכנסיות וכו' ובמכש"כ וק"ו אם במשך זמן זה נתייסדו כמה בתי כנסיות חדשים עאכו"כ שאלה הקיימים מכבר אפשריות שלימה להתפתחותם, ובפרט שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא ישראל מעורר ר"ר להצלחת פעולות מסוג האמור, וגם בזה ההדגשה פעולות וע"פ הפתגם טובה פעולה אחת מאלף אנחות, ודאי הדבר ששני הבתכ"נ יש להם זכות הקיום, קיום אמיתי, ז.א. קיום חי, שענינו צמיחה והתפתחות בכמות ובאיכות גם יחד.
ב) באם ע"פ ההנהגה דעד עתה לא יתעסק מי שהוא בביסוס בתי הכנסיות מאיזה טעם שיהי', ובמילא יש חשש שהתפתחות הענינים תהי' בכיוון שהי' עד עתה... ז.א.
שאפשריות הראשונה מפני סיבות האמורות לא תתגשם, אזי עכ"פ עליהם להתאסף עם ב"כ ביהכ"נ השני ולטכס עצה מה יש לעשות להצלה פורתא עכ"פ.
ג) שיתפללו שני מנינים אחד מוקדם ואחד לאחריו, אינני רואה בזה גרעון ושלילה, וכמו שכתבתי למר שמערלינג שי' מכבר בפרטיות.
כן אינני רואה שלילה באם חלק מהמתפללים יהיו מאחבנ"י הספרדים, ובלבד שיהי' נוסח התפלה נוסח החב"ד נוסח רבותינו נשיאינו.
בכבוד ובברכה לבשו"ט.
וע"פ הפתגם: ראה גם לעיל חי"ח אגרת ו'תקנב, ובהנסמן בהערות שם.
B"H, 7 Iyar, 5721. Brooklyn.
Vaad of the Congregants of the Nachalat Binyamin Synagogue in Tel Aviv, in our holy land may it be rebuilt and established by our righteous Moshiach speedily in our days, may Hashem be upon them for life.
Shalom u'Vrachah!
In response to your letter from 12 Nissan which was received recently, in which you write the reasons for both sides regarding the question of uniting the two synagogues on Nachalat Binyamin Street and HaRav Kook Street, and you ask my opinion on this.
As with many matters, there is an ideal approach and a possible approach. Since everyone should judge their fellow favorably, perhaps the ideal approach described below will also be possible; therefore I will write about it as well.
a) The best would be to recruit among Anash in Tel Aviv several energetic and active individuals who would each take responsibility—some for developing one synagogue and some for developing the other. Of course, this should not be done through meetings among themselves or discussions in theory but through concrete actions: increasing the number of worshippers, lessons learned in each synagogue, etc. All the more so if during this time new synagogues have been established; certainly those already existing have full potential for development. Especially since my father-in-law, the Rebbe, leader of Israel, strongly encourages success in such activities. Here too the emphasis is on action—as the saying goes: one deed is better than a thousand sighs. Certainly both synagogues have a right to exist—a true existence; that is, a living existence characterized by growth and development both quantitatively and qualitatively.
b) If according to current practice no one has taken responsibility for strengthening these synagogues for whatever reason—and thus there is concern that things will continue as before (i.e., the first possibility will not materialize)—then at least they should gather with representatives of the second synagogue and devise a plan to achieve at least some improvement.
c) If two minyanim are held—one earlier and one later—I do not see any deficiency or objection to this (as I wrote previously to Mr. Shemerling). Nor do I see any objection if some worshippers are from among Sephardic Jews, provided that the prayer follows Nusach Chabad—the rite of our Rebbeim.
With respect and blessing for good news. And as per the saying: see also above volume 18 letter 6592 and those referenced there.
Summary
The Rebbe teaches that practical action and unity can strengthen community institutions. Even when ideal solutions are difficult, cooperation and inclusivity—while maintaining core traditions—lead to genuine growth and vitality.