ב"ה, י"א שבט, תש"כ
ברוקלין.
שלום וברכה!
במענה למכתבו מד' שבט עם המצורף אליו, בו שואל אודות השמועה שכאילו שלחתי חוזר לכל מוסדות וחסידי חב"ד בהנוגע לאופן כתיבת תאריך השנה תש"כ, בכ"ף כפופה ולא פשוטה, ושלא יהינו וכו'.
סגנון האמור אינו נכון, כי אם, אשר מאחד המוסדות חב"ד שאלו בשילהי שנה העברה בהנוגע להנ"ל, וכתבתי דעתי לכתוב בכ"ף כפופה, אבל, מכמה טעמים, ולא כתבתי דעתי בנוסח האמור, שלא יהינו.
ואחד הטעמים - שאין דעתי נוחה לעשות מכל ענין וענין הוראה חמורה שבחמורות, והרי דיינו בענינים הקיימים מכבר מסוג האמור, שלע"ע לא נתקבלו באיזהו מחוגי בנ"י.
טעמי ונמוקי לכתיבה האמורה, העיקר הוא, אשר ספק האמור הוא גם בהנוגע לציוני הסימנים והפרקים בספרי הקדש שלנו, ציוני העמודים בספרים האמורים וכו', אשר ישנו בזה "נוהג בישראל" משך מאות ומאות בשנים, ומהנכון ביותר וביותר להתחשב עמו ולהתנהג כמוהו, ובפרט בהביא בחשבון אשר בשנים מלפנים הדפסת ספרים נקראת בשם מלאכת הקדש, והתיחסו לזה וגם להפרטים שלה - בדייקנות, ובפרט שכמה מדפיסים היו בעלי סמכא ובעלי הוראה בכו"כ מקומות שהי' בני ישראל, והרי דבר פשוט וכולי עלמא מודה בהנוגע לסימני טור, שו"ע וכו' - שכתוב בכ"ף כפופה.
מובן שאין הוכחה כלל ממה שבמקומות בודדים מוצאים כתוב בכ"ף פשוטה, ועד"ז בשאר אותיות מנצפ"ך, והוא ע"ד שלפעמים כתוב רנ"ת במקום תר"ן, ודוגמאות למאות ולאלפים - בפו"מ בספרי אחב"י הספרדים ומכתביהם.
עוד טעם לעמדתי האמורה [אף שכנ"ל, הטעם הראשון מכריע בהחלט לדעתי] והוא המובא בספרי רמז וסוד, אשר אותיות מנצפ"ך מסמנים המספרים: כ"ף פשוטה - ת"ק וכו', ולמה להנהיג אופן כתיבה שיסתור להנ"ל, אפילו את"ל שאינו שייך אלא בעניני רמז.
דא"ג - לכתבו בחוזר המצורף למכתבו, בהנוגע לדגש באותיות פשוטות, הרי נתקבל המכתב עש"ק בא, שבסיום הפטרה שלה - כף פשוטה ודגושה.
אכפול בחתימה מעין הפתיחה, שלמרות כל הנ"ל אין דעתי נוחה מעשיית אופן כתיבה האמורה לענין יסודי הכי עיקרי, ואפילו שתהי' לא כמו שמצוינים הסימנים בשו"ע, ובלבד שיקיימו את הכתוב בסימנים אלו.
בכבוד וברכה.
וכתבתי: לעיל חי"ח אגרת ו'תתקיח. ראה גם לקמן אגרות ז'קצט. ז'רנד. ז'רפב.
B"H, 11 Shevat, 5720.
Brooklyn.
Shalom u'Vrachah!
In response to your letter from the 4th of Shevat and its attachment, in which you ask about the rumor that I supposedly sent a circular to all Chabad institutions and Chassidim regarding how to write the year 5720—with a regular kaf and not a final kaf—and that it should not be otherwise, etc. The style of this claim is incorrect. What actually happened is that one Chabad institution asked at the end of last year about this matter, and I wrote my opinion to write it with a regular kaf, but for several reasons. I did not express my opinion in the wording cited—that it should not be otherwise.
One of my reasons is that I am not inclined to make every matter into a strict ruling of utmost severity; we already have enough existing issues of this type that have yet to be accepted by some circles among Bnei Yisrael. My main reason for this way of writing is that this doubt also applies to marking chapters and sections in our holy books, as well as page numbers in these books, where there has been a minhag Yisrael (Jewish custom) for hundreds of years. It is most appropriate to take this into account and follow it—especially considering that in earlier times, printing books was called "sacred work," and people were meticulous about it and its details. Many printers were recognized authorities in various communities where Jews lived. It is clear and universally agreed regarding simanim (sections) in Tur, Shulchan Aruch, etc., that they are written with a regular kaf.
It is understood that there is no proof from isolated cases where one finds it written with a final kaf; similarly with other letters from the group menatzpach (final letters). This is like sometimes seeing "ranat" instead of "teran," with hundreds or thousands of such examples found openly in Sephardic Jewish books and their letters.
Another reason for my position (even though, as above, the first reason is absolutely decisive for me) is what is brought in books of remez (hint) and sod (mysticism), that the menatzpach letters represent numbers: a final kaf equals 500, etc. Why introduce a way of writing that contradicts this—even if you say it only applies to mystical matters?
Incidentally—regarding what you wrote in your attached circular about placing a dagesh (dot) in plain letters: your letter was received on Erev Shabbat Bo, whose haftarah ends with a plain kaf with a dagesh.
I will close as I opened: despite all the above, I am not comfortable making this manner of writing into an essential fundamental issue—even if it would differ from how simanim are marked in Shulchan Aruch—as long as what is written in those simanim is fulfilled.
Summary
The Rebbe teaches that while tradition should guide how we write dates and references—favoring established custom—one should avoid turning every detail into an absolute rule. The main thing remains fulfilling what those signs represent.