ב"ה, י"ג אדר, ה'תש"י
כבוד הוו"ח אי"א נו"מ עוסק בצ"צ וכו' מהור"י שי'
שלום וברכה!
אאשר קבלת מכתבו מה' אדר, וכן המכתב לרעיתי תי', ובשמה ובשמי אביע ת"ח על דבריו והשתתפותו בצער כולנו, שגם כבודו בכלל.
איתא ברבנו יונה פ"ג דברכות דניחום אבלים מה"ת אפילו אבלים בעצמם ינחמו זה את זה.
והנה בהשקפה ראשונה אינו מובן, דבמה ינחם אבל את אבל חברו, והוא בעצמו שרוי באבילות כמותו.
אבל זה עצמו שמראה להאבל שאינו בודד בצערו, ואשר יש שני ושלישי וכו' הרוצה לנחמו אלא שמגודל הכאב אינו מוצא במה לנחם. זה עצמו נחמה היא.
ידועים דברי רבנו הזקן באגרת תנחומים שלו, אשר רוחו של זה שנסתלק, עומדת בקרבנו ממש, ואדרבה אשתכח בזה העולם יתיר [מ]בחיוהי ומקבלים זה ע"י התקשרות בדרכיו. ונקודה הפנימית בדרכיו הלא הי' שכל אחד ואחת ישתתף בעבודתו הוא, מושלבים ומאוחדים ע"י אהבת השם אהבת התורה ואהבת ישראל.
ומובטחני אשר גם כבו' ימשיך ללכת בדרך זו, ואדרבה ביתר שאת ויתר עז, כי זהו דרישת השעה.
ואסיים בדברי חתימתי בהקדמתי לקונטרס, אשר כ"ק מו"ח אדמו"ר מה עד כאן עמד ומשמש אף להלן עומד ומשמש
הרב מנחם שניאורסאהן
מהעתק המזכירות.
מהור"י: פלייער. אגרות נוספות אליו - לעיל תעו, ובהנסמן בהערות שם. איתא ברבנו יונה: עד"ז לקמן אגרת תקפב.
בהקדמתי לקונטרס: לעיל - תקסא.
B"H, 13 Adar, 5710.
Kvod HaVavac"h Iy"a Nu"m Osek b'tzt"z etc. Moreinu HaRav Yosef.
Shalom u'Vrachah!
I acknowledge receipt of your letter from the 5th of Adar, as well as the letter to my wife tichyeh. In her name and mine I express thanks for your words and your participation in all our sorrow, in which you too are included.
It is stated by Rabbeinu Yonah (Berachos ch. 3) that comforting mourners is a Torah obligation—even mourners themselves should comfort one another. At first glance this is puzzling: how can one mourner comfort another when he himself is in mourning? But the very act of showing the mourner that he is not alone in his pain—that there are others who wish to comfort him but cannot find words due to their own deep pain—this itself is a comfort.
It is well known what Rabbeinu HaZaken writes in his letter of consolation: that the spirit of the departed truly remains among us; indeed, it is found in this world even more than during life, and we receive this through connecting with his ways. The inner point of his ways was that each person should participate in his own service, intertwined and united through love of Hashem, love of Torah, and love of Israel.
I am confident that you too will continue on this path—and even more so with greater strength and vigor—for this is what the time demands.
I will conclude with what I wrote at the end of my introduction to the kuntres: "Just as my revered father-in-law Admor served until now, so too he continues to serve."
Summary
The Rebbe teaches that sharing grief brings comfort and that the soul of a departed tzaddik remains present among us. By uniting through love for Hashem, Torah, and fellow Jews, we continue their legacy with renewed strength.