המצווה הק"ט
הציווי שנצטווינו לטבול במי מקווה ואז נטהר מכל מין ממיני הטמאה שנטמאנו בו.
והוא אמרו יתעלה: "ורחץ במים את כל בשרו" (ויקרא טו, טז).
ובא בקבלה: "מים שכל בשרו עולה בהם, והוא שעור מקווה".
אלא אם היו מים נובעים, שלהם אין שעור. כמו שיתבאר בהלכות מצווה זו, ומתנאיה, שהמים שיטהר בהם הזב בלבד יהיו נובעים, כמו שאמר בו הכתוב: "במים חיים" ויקרא טו, יג).
ואין הכוונה באומרנו שהטבילה מצוות עשה, שכל טמא חייב לטבול בהכרח, כדרך שכל המתעטף בטלית חייב לעשות ציצית, או שכל מי שיש לו בית חייב לעשות מעקה - אלא כוונתי בכך לדין טבילה. שאנו נצטווינו שכל הרוצה להיטהר מטומאתו לא יתכן דבר זה אלא בטבילה במים, ואז יטהר.
ולשון ספרא: "'ורחץ במים', יכול גזרת מלך? תלמוד לומר: 'ואחר יבא אל המחנה' - מפני הטמאה".
הריהו רומז לכלל הזה שביארתי לך: שזה דין בלבד למי שרוצה להיטהר שיעשה כך - ודין זה הוא המצווה; אבל לא שנחייבהו טבילה דווקא, אלא הרוצה להישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה איזה זמן - [יוכל לעשות] רשאי.
וכבר ביאר ספר האמת שכל מי שנטמא וטבל שהוא טהור, אלא שאין טהרתו שלמה עד שיעריב שמשו.
וכן בא גם בפרוש המקבל, שצריך לטבל וגופו חשוף ושטחו נוגע במים.
אמרו: "'כל בשרו' - שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים".
הנה נתבאר לך, שמצווה זו - והיא מצוות טבילה - כוללת דיני המקווה ודיני החציצה ודיני טבול יום.
ומצווה זו מבארת במסכת מקואות ובמסכת טבול יום.