פרק ז

פרק ז [פרטי ברכת שאר אכלין ומשקין ובו כ"ד הלכות]

א על כל דבר שאין גדולו מן הארץ, כגון בשר בהמה חיה ועוף, דגים, וחלב, וגבינה, וביצים, מים, ומלח, ודבש — מברכים "שהכל נהיה בדברו". וכן כמהין ופטריות (שקורין שוועמליך), אף שגדולם מן הארץ, שמלחלוחית הארץ הם גדלים על העצים ועל הכלים, כיון שאין יניקתם מן הארץ אלא מן האויר — אינם נקראים פרי האדמה, ומברכין עליהם "שהכל נהיה בדברו".

ב וכן כל דבר שנשתנה לקלקול — נשתנה ברכתו המיחדת לו, ומברכים עליו ברכה הכוללת שהיא "שהכל נהיה בדברו", כגון הפת שעפשה, ותבשיל שנשתנה צורתו ונתקלקל מעט. אבל אם נתקלקל לגמרי עד שאינו ראוי לאכילה כלל אפלו על ידי הדחק — אין מברכין עליו כלל, וכן בפת שעפשה. וכן יין שהחמיץ עד שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חמיצותו — מברכין עליו "שהכל נהיה בדברו". ואם נעשה חמץ גמור, דהינו שהוא חזק כל כך שכשמשליכים אותו על הארץ הוא מבעבע ומעלה רתיחות — אין מברכין עליו כלל, מפני שמזיקו. ואם ערבו במים עד שהוא ראוי לשתיה — מברך עליו "שהכל".

ג וכן כל מיני פרות שבשלם במים ועשה מהם משקה. ואפלו שכר שעורים מברכים עליו "שהכל" ולא "בורא מיני מזונות", הואיל והוא צלול ועומד לשתיה.

ד יין שריחו חמץ וטעמו יין — עדין שם יין עליו, ולא נשתנית ברכתו. אבל אם טעמו חמץ אף על פי שריחו יין — מברכין עליו "שהכל".

ה יין מבשל מברכים עליו "בורא פרי הגפן". וכן יין שמערבים בו דבש ופלפלין, אף על פי שנשתנה טעם היין על ידי הדבש ופלפלין — לא נשתנה לגריעותא, וברכתו "בורא פרי הגפן".

ו יין שנתערב בו אחד משאר משקין, אם נתערב כל כך עד שנפסד טעם היין — אין לברך "בורא פרי הגפן" אלא "שהכל", כיון שנשתנה לגריעותא. ואם נתערב בו דבר שאינו מפסיד טעם היין — הולכין אחר הרב. ויין שמזגו במים, אפלו המים הם הרב — מברכים עליו "בורא פרי הגפן", אם הוא יין חזק שראוי לשתותו על ידי מזיגה גדולה כזו, ודרך בני אדם לשתותו במקום יין על ידי מזיגה כזו, שאם לא כן בטלה דעתו אצל כל אדם. ואם היין הוא אחד מששה במים, שיש במים ששה פעמים כמותו — אין מברכין עליו "בורא פרי הגפן" בכל ענין.

ז אין מברכין על המים "שהכל נהיה בדברו" לפניהם ו"בורא נפשות רבות" לאחריהם אלא כששותה לצמאו, אבל אם שותה להבליע לגמתו שחנקתו — אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף, לפי שאין הנאה לאדם בשתית המים אלא בשעה שהוא צמא. אבל שאר משקים שיש הנאה לגוף בשתיתן ובטעמן — צריך לברך עליהן בתחלה ובסוף, אף על פי שאינו תאב להם ואינו שותה ברצון אלא מחמת אנס לגמתו שחנקתו.

ח וכן כל האכלין ומשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמן טוב והחך נהנה מהם — מברך עליהם תחלה וסוף, אף על פי שאינו תאב להם כלל ואינו אוכלם אלא מחמת אנס חליו. אבל אם הם רעים שאין לו הנאה מהם אף על פי שמתרפא בהם — אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף (ואם אינם טובים ולא רעים לגמרי — יש מי שרצה לומר שלעולם מברך עליהם "שהכל").

ט וכן חולה האוכל ביום הכפורים, או מי שאוכל דבר אסור מפני הסכנה, כיון שנהנה צריך לברך תחלה וסוף, אף על פי שאינו נהנה ברצון כלל אלא מחמת אנס חליו.

י דבש שבשלו עם מיני בשמים כתושים כדי לבשמו כמנהג הולכי דרכים — הדבש עקר והבשמים טפלים, ומברך "שהכל", שהרי הבשמים באים לתקן הדבש ולהטעימו. אבל מיני מרקחת מפרות או עשבים או מיני בשמים מרקחים בדבש, אפלו הם כתושים ביותר ומערבים בדבש — הם חשובים עקר ומברכים עליהם ברכתם (כמו שנתבאר בפרק ו') אפלו הוא הרבה ממנו. במה דברים אמורים? במרקחת (שהיא עשויה לקיום, לאכל ממנה מעט מעט לפרקים, ולא לאכלם הרבה למזון ולתבשיל, לפיכך אין הדבש נחשב עקר אף על פי שהוא הרב), אבל תבשיל (שהוא עשוי לאכילה) הנעשה מתערבת דבש ומינים אחרים שאינם מחמשת מיני דגן, כגון פרות וקטניות — הולכים אחר הרב, ואם הרב הוא דבש — הוא עקר, ופוטר את הפרות, אפלו אינם כתושים ומערבים עמו אלא עומדים בעינם בתוכו, כיון שנתבשלו יחד ונעשו תבשיל אחד, והוא הדין לשאר משקין, חוץ ממים, אלא אם כן האחד הוא עקר והשני אינו אלא לתקן ולהכשיר אכילת חברו.

יא כל הפרות שסחטן להוציא מימיהם — אין מימיהם חשובים כמותם לברך עליהם "בורא פרי העץ", אלא מברכים עליהם "שהכל נהיה בדברו" (ולכן מברכים על המשקה ווישניק או מאליניק "שהכל נהיה בדברו"), חוץ מזיתים וענבים שהמשקה היוצא מהם כמותם, וראוי לברך עליהם "בורא פרי העץ". אלא שהיין מפני חשיבותו גורם ברכה לעצמו, ברכה מבררת ופרטית יותר, והיא "בורא פרי הגפן". והשמן אינו מברך עליו כלל כששותהו לבדו, מפני שהוא מזיק לו. ואם אוכלו עם פת או מערבו בשאר משקין (כמו שרגילין לתנו לשכר) — הפת או המשקין עקר, ומברך על הפת או על המשקה ופוטר את השמן. אלא אם כן חושש בגרונו ושותהו לרפואה מערב בשאר משקין, שאף על פי שהשמן מועט — הוא עקר, שמכון בו לשתותו לרפואה, ולכן מברך עליו "בורא פרי העץ" ופוטר את המשקה שהוא טפל אליו.

יב כל הפרות, אפלו זיתים וענבים, ששראן או בשלן במים, אף על פי שנכנס טעם הפרי במים — אינו מברך על אותם המים אלא "שהכל נהיה בדברו", אפלו נתיבשו ודרך לאכלם על ידי בשול, מכל מקום אין עקר נטיעתם על דעת כן. במה דברים אמורים? בפרות שדרכם להאכל חיין, אבל מיני ירקות שדרך אכילתם על ידי בשול — מי בשולם כמותם, שעל דעת כן נוטעים אותם לאכל גם מימיהם עמהם או עם פת, ולא יצאו מתורת אכל לגמרי, לפיכך מברכים עליהם ברכת הירקות אף אם בא לשתותם בפני עצמם. ויש אומרים שכל הפרות מי בשולם או שריתם כמותם, ומברך עליהם "בורא פרי העץ" אם בא לשתותם בפני עצמם, כיון שעקר בשול המים בשביל הפרות ויש להמשקה טעם הפרי. והלכך, לכתחלה יברך על המרק "שהכל", ויוצא לדברי הכל. אבל אם אוכל מתחלה הפרי וברך עליו "בורא פרי העץ" ואחר כך בא לשתות המרק — לא יברך על המרק "שהכל", כי שמא נפטר כבר בברכת "בורא פרי העץ", על כן טוב שישתה דבר אחר תחלה לברך עליו "שהכל".

יג וכל זה לצאת ידי ספק ברכה ראשונה, אבל בספק ברכה אחרונה, כגון מי שרית או בשול צמוקים או תאנים או שאר פרות משבעת המינים שברכתם האחרונה היא "מעין ג'", וכששותה המרק לבדו יש להסתפק אם יברך "מעין ג'" או "בורא נפשות רבות" — לא ישתה כשעור אלא תוך הסעודה, או יאכל פרי מז' המינים (כשעור) וגם ישתה מים (כשעור), כדי שיצטרך לברך "מעין ג'" וגם "בורא נפשות רבות".

יד וכל זה, כששראן או בשלן על דעת לאכלן עם מימיהם, שאז תורת מרק עליהם, אבל אם שראן או בשלן לשתות מימיהם לבדם — אין שם מרק עליהם אלא שם משקה, ולדברי הכל מברך עליו "שהכל נהיה בדברו" ו"בורא נפשות רבות". ולכן מברכין על מים מבשלים עם עלים (שקורין טיי"א) או על מי שרית תותים ותפוחים (שקורין עפי"ל קוואס או יאגיד"ס קוואס) "שהכל נהיה בדברו" (וכן על שתית הקאוו"י).

טו וכן מרק של כל מעשה קדרה מחמשת המינין — אין המרק נחשב כתבשיל לברך עליו "בורא מיני מזונות" אם בא לשתותו בפני עצמו, אלא אם כן בשלו כדי לאכל התבשיל. אבל אם עקר הבשול בשביל המרק לבדו, כמו שמבשלין שעורים לחולה לשתות המרק — מברכים עליו "שהכל נהיה בדברו". ומטעם זה מברכים על שכר שעורים "שהכל נהיה בדברו" ולא "בורא מיני מזונות". ואפלו אם אוכל גם כן התבשיל עם המרק, כגון שעושין תבשיל משעורים או שבלת שועל (שקורין גרי"ץ) ונותנים מים הרבה שאין ראוי רק לשרפו (שקורין זו"פ) — אין המרק נפטר בברכת התבשיל, שאינו טפל אליו כלל, כיון שעקר הבשול בשביל המרק. ומכל מקום כדי לעשות על צד היותר טוב, ראוי לברך תחלה על המרק ולשתות ממנו בפני עצמו מעט, ואחר כך יברך על התבשיל "בורא מיני מזונות", שגם התבשיל אינו נעשה טפל אל המרק אף על פי שעקר הבשול בשבילו, לפי שמין דגן הוא חשוב ואינו נעשה טפל להפסיד ברכתו כל שבא לתן טעם בקדרה.

טז אבל תבשיל מין דגן שהגרעינים שלמים ועומדים בעינם, שברכתו "בורא פרי האדמה" — הרי המרק כמרק של שאר פרות, שאפלו עקר הבשול בשביל אכילת הפרות — אין מברכים על המרק אלא "שהכל נהיה בדברו" לסברא הראשונה, הואיל ואין דרך אכילתן על ידי בשול, ואף חמשת מיני דגן אין דרך אכילתם על ידי בשול כשהם שלמים ועומדים בעינם, אלא לעשות מהם פת או תבשיל לאחר שנכתשו או נטחנו, שמפני זה אין מברכים עליהם "בורא מיני מזונות" מפני חשיבותם אלא לאחר שנכתשו או נטחנו, שהוא דרך אכילתם (כמו שנתבאר בפרק א'). אבל מיני קטניות שדרך אכילתם על ידי בשול גם בעודם שלמים ועומדים בעינם — מברכין על המרק "בורא פרי האדמה" לדברי הכל. והוא שאין עקר הבשול בשביל המרק לבדו, אבל אם עקר הבשול בשביל המרק, בין במיני קטניות בין במיני דגן — מברכין עליו "שהכל", אף אם אוכל גם כן התבשיל עמו, ואינו טפל אליו כלל, ואינו נפטר בברכתו. אלא לעשות על צד היותר טוב, ראוי לברך תחלה על המרק ולשתות ממנו מעט בפני עצמו, ואחר כך יברך על התבשיל אם הוא מין דגן. אבל אם הוא ממיני קטניות — לא יברך על התבשיל כלל, לפי שהוא טפל אל המרק ונפטר בברכתו, כיון שעקר הבשול בשבילו. וכן בפרות שעקר בשולם לצרך המרק.

יז אבל מיני ירקות אף אם נתבשלו לצרך המרק — מברך עליו ברכת הירקות, כיון שכל העולם מבשלים אותם לאכילה ואז המרק בטל לגבי התבשיל — לא נשתנית ברכת המרק בשביל זה שבשלם לצרך מימיהם, כי בטלה דעתו אצל כל אדם. מה שאין כן ה' מיני דגן ומיני קטניות שבשלם לצרך מימיהם — לא שיך לומר בהם כל כך "בטלה דעתו", כי הרבה עושין מהם כעין דיסא בלא רטב, והרבה עושין מהם פת, והרבה אוכלין קטניות חיין. וכן פרות שדרכם להאכל חיין, וגם היבשים שאין דרכם להאכל חיין הרבה שורין אותן לצרך מימיהם, כמו שרגילין באגסים יבשים ובצמוקי ענבים. לפיכך מברך עליהם "שהכל נהיה בדברו" לדברי הכל כמו שנתבאר.

יח מי שרית פרות שנכבשו בהם להתקים (כגון קרוי"ט ואוגרקי"ס) — אין מברכים עליהם אלא "שהכל" לפי סברא הראשונה, אף על פי שנכנס טעם הפרי במים, הואיל ולא נכבשו בהם כדי שיתנו בהם טעם, ולא היתה הכונה כלל על המים שיהיו מכשרים ומטעמים יותר בטעם הפרי שיכנס בהם, כמו שהכונה הוא בבשול ירקות גם על המים שיהיו מטעמים בטעם הירק שלכך נחשבים כמותם. אבל לפי סברא האחרונה כיון שעקר שריתם הוא בשביל הפרות — מברכין עליהם כברכת הפרי ששורה בו.

יט וכל זה במרק שנתבשל בו המאכל או שנשרה בו עד שנתן בו טעם, אבל אם לא נשרה בו אלא שערבן לאכלם יחד, ובא לשתותו בפני עצמו — צריך לברך עליו בפני עצמו. ואם בא לאכלן ביחד — אין צריך לברך עליו כלום, אפלו הוא יין, מפני שהוא טפל למאכל ונפטר בברכתו. ואם עקר כונתו על המרק, והמאכל הוא לתת בו טעם — המרק עקר. ואם כונתו על שניהם — אין הולכים בו אחר הרב, אלא מברך על שניהם, תחלה על המאכל ויאכל ממנו מעט, ואחר כך "שהכל נהיה בדברו" על המרק. ואפלו אם המאכל הוא מין דגן — אינו נחשב עקר לפטר המרק בברכתו, לפי שאף מין דגן עצמו שנעשה רך וראוי לשתיה כמרק — אין מברכין עליו "בורא מיני מזונות" (כמו שנתבאר בפרק א'). מה שאין כן במרק שנתבשל בו המאכל או נשרה בו ונתן בו טעם, שהרי הוא בטל לגבי המאכל, וכאכל הוא חשוב, הואיל ועקרו בשביל המאכל כמו שנתבאר לסברא האחרונה, או מפני שדרך המאכל לאכל המרק עמו או עם הפת כמו שנתבאר לסברא הראשונה.

כ ואפלו במרק שנתבשל בו לא נחלקו אלא כשנתבשל בו הפרי לבד בלא בשר, אבל אם נתן בשר בקדרה — אין לברך על המרק אלא "שהכל נהיה בדברו" אם בא לשתותו בפני עצמו, אפלו במרק של ירקות, כי טעם הבשר שבמרק חשוב עקר יותר מטעם הירקות או הפרי. אבל מרק של תבשיל ממין דגן שמברכין עליו "בורא מיני מזונות" — הרי טעם הדגן שבמרק חשוב עקר יותר מטעם הבשר, שמין דגן חשוב מכל המינים (כמו שנתבאר לעיל).

כא וירקות שנתבשלו בחמץ או במשקה שקורין בארש"ט או במשקה אחר, חוץ ממים — אין מברכין על המרק ברכת הירקות לפי סברא ראשונה, שאין מי ירקות חשובים כמותם אלא מפני שמבשלים בהם עד שיתנו טעם בהם ויאכלום גם כן, ומאחר שיש להחמץ או שאר משקה עוד טעם של עצמו — הרי טעם זה עקר. ולא אמרו שמרק הירקות כמותם אלא במים, שאין להם טעם הנאה של עצמן אלא למי שהוא צמא. אבל לסברא האחרונה אם עקר הבשול בשביל הירקות — הרי המרק בטל אצלם ונחשב כמותם כשנתנו בו טעם אף על פי שיש להם עוד טעם שלהם.

כב תמרים שמעכם ביד והוציא גרעיניהם ועשה מהם עסה, וכן כל כיוצא בהם משאר פרות, אף על פי שאין דרכם בכך — לא נשתנית ברכתם, ומברך עליהם "בורא פרי העץ", הואיל ולא נשתנה תארם לגמרי. ואינן דומין לחטים שנטחנו ברחים, שאף שלא נטחנו דק דק כקמח גמור אלא יש בהן טעם חטים וראויין לאכילה קצת חיין — אף על פי כן אין מברכין עליהן "בורא פרי האדמה" אלא "שהכל נהיה בדברו" (וכן כיוצא בהן בשל קטניות אפלו מבשלים) (שקורין גרויפי"ן של מלך), לפי שנשתנה תאר החטים לגמרי בטחינתם, אף על פי שלא נטחנו דק דק כקמח גמור, מה שאין כן בתמרים וכיוצא בהם שנתמעכו — עדין תאר פרי עליהם. אבל אגוז שכתשו ביותר עד שאינו נכר במהותו ותארו, וכן שמשמין שטחנן היטב — מברך עליהם "שהכל נהיה בדברו", הואיל ואין דרכם בכך. אבל דבר שדרכו בכך, כגון זנגביל ובשמים שחוקים ומערבים עם צוקער או מרקחים בדבש — לא נשתנית ברכתם. וכן ורדים וכיוצא בהם מפרות שדרך אכילתן הוא לחתכם דק דק ולטגנם — מברך עליהם ברכתם, אפלו כתושים ביותר עד שאין נכר תארם כלל, לפי שגם זה הוא דרך אכילתן.

כג וכן פרות מבשלים או מטגנים שנמוחו על ידי הבשול, כגון גדגדניות מטגנים (שקורין פאווידל"א), ונשתנה מהותם ותארם, הואיל ואין זו דרך אכילתם — מברך עליהם "שהכל נהיה בדברו". אבל אם לא נמוחו לגמרי בבשולם, רק שנתרסקו ונתמעכו ועדין ממשן קים ונכר מהותם ותארם — לא נשתנית ברכתם, אף על פי שאין זו דרך אכילתם.

כד ויש אומרים שאפלו פרות שנמוחו לגמרי בבשול או שנכתשו ביותר עד שאין מהותם ותארם נכר כלל — לא נשתנית ברכתם, בין חיין בין מבשלים, אם לא נשתנו לגריעותא, ואף על פי שאין דרך אכילתם בכך. ואין דומין לחטים שלא נטחנו דק דק כקמח גמור אלא יש בהם טעם חטים וממשם ואף על פי כן מברכים עליהם "שהכל נהיה בדברו", לפי שהחטים יש להם עלוי אחר לעשות מהן פת, לפיכך, מאחר שנשתנו מבריתם על ידי טחינה ולא הגיעו בשנוי זה למעלתם האחרונה שהיא מעלת הפת — הרי שנוים זה מוציאן ומורידן מתורת פרי שהיתה עליהם קדם שנשתנו, אבל פרות שאין עושין מהם פת — אין שנוים זה שעל ידי כתישה או מחוי הבשול מוציאם מתורת פרי, אלא אם כן נשתנו לגריעותא בטעמם על ידי בשול כמו שנתבאר (בפרק ו'). אבל מיני קטניות, הואיל ודרך לעשות מהן פת לפעמים — הרי שנוים מבריתם בטחינתם מוציאם מתורת פרי, ואפלו על ידי קצת טחינה או כתישה במכתשת, כנהוג בדחן וכיוצא בו ממיני קטניות שעושין מהם דיסא (שקורין קאש"ע מגרופי"ן). (אבל לסברא הראשונה אפשר שבכתישה או טחינה מועטת לא נשתנית ברכתם, ויש לברך על דיסא זו "בורא פרי האדמה", מאחר שזו היא דרך אכילתה). ולענין הלכה, ספק ברכות להקל בדיעבד. אבל לכתחלה מברך "שהכל" לצאת לדברי הכל.