פרק ו [פרטי דיני הפרות ובו כ"ב הלכות]
א כל האילנות משיוציאו פרי, אף על פי שהוא קטן מאד — שם פרי עליו, ומברכין עליו ברכתו הראויה לו, דהינו "בורא פרי העץ" (חוץ מזיתים וענבים וחרובים שיש בהם חלוקי דינים. ולפי שאינם גדלים במדינתנו — לא העתקנום). ובלבד שלא יהא מר או עפוץ (כלומר זויע"ר) ביותר, עד שאינו ראוי לאכילה אפלו על ידי הדחק, שאז אין מברכין עליו כלל. ואפלו אם מתקן על ידי האור או דבר אחר — אין שם פרי עליהם כלל, ומברכים עליהם "שהכל נהיה בדברו".
ב וכן שקדים המרים — אין מברכים עליהם כשהם גדולים ואינן ראויין לאכילה אפלו על ידי הדחק. אבל אם מתקן על ידי האור או דבר אחר — מברכין עליהם "בורא פרי העץ".
ג גרעיני הפרות אם הם מתוקים וראויים לאכילה — בכלל הפרי הם, ושם פרי עליהם, ומברכין עליהם "בורא פרי העץ". ואם הם מרים — אינו מברך עליהם כלל. ואף אם מתקן על ידי האור או דבר אחר — אינו מברך עליהם אלא "שהכל נהיה בדברו".
ד קלפי הפרות כגון קלפי פאמרנצי"ן המרקחים — אינו מברך עליהם "בורא פרי העץ", שאינן עקר הפרי שנוטעין האילן בשבילו. ויש אומרים שגם קלפי הפרות נחשבים מכלל הפרי עצמו, ומברכין עליהם "בורא פרי העץ". וספק ברכות להקל בדיעבד. אבל לכתחלה מברכין עליהם "בורא פרי האדמה", ויצא לדברי הכל.
ה מיני פרות גרועים הגדלים ביער, כגון תפוחים קטנים ואגסים קטנים (שקורין בארין), אף על פי שהם ראויים לאכילה — אינן חשובים פרי, ומברכים עליהם "שהכל נהיה בדברו", בין חיין בין מבשלים. אבל אגוזים הגדלים ביער — פרות חשובים הם, ומברכין עליהם "בורא פרי העץ". וכן עשבי השדה שאינן נזרעין, הואיל והם גרועים מצד עצמן — יש אומרים שמברכין עליהם "שהכל". והאר"י ז"ל היה נוהג לברך "בורא פרי האדמה" על הגדלים בארץ, ו"בורא פרי העץ" על הגדלים באילן, אפלו הם מינים גרועים כעשבים ודומיהם.
ו וסימן לידע איזהו פרי העץ ואיזהו פרי האדמה בעצים הנמוכים כמיני סנה וכיוצא בו — יש אומרים שכל עץ העושה פרות משנה לשנה, אף אם בחרף כלה כל העץ שלמעלה מהקרקע, העקר והענפים, ולא נשאר אלא השרש בארץ, שחוזר ומצמיח העקר וענפיו ועליו ופרותיו בשנה השניה — הרי זה אילן גמור, ומברכין על פרותיו "בורא פרי העץ". ויש חולקים בזה ואומרים שמאחר שכלה כל העקר בחרף וחוזר וצומח משרשו — נקרא פרי האדמה לענין ברכה. ויש אומרים שאפלו העקר נשאר קים כל החרף רק שענפיו נושרים בחרף וחוזרים וצומחים בקיץ מהעקר ומוציאין עלין ופרות — אין פרותיו חשובים לברך עליהם "בורא פרי העץ". ויש לחש לדבריהם לכתחלה לברך "בורא פרי האדמה". ואם ברך "בורא פרי העץ" אף על פרות עץ שכלה כל העקר וענפיו בחרף ולא נשאר אלא השרש — יצא בדיעבד.
ז וכל זה כשחוזרים וצומחים ענפים מהעקר, והענפים הם שמוציאים עלין ופרות, ולא העקר שהוא קשה, אבל מיני עצים רכין שהעלין והפרות יוצאין מהעקר עצמו — אינו נקרא אילן כלל לדברי הכל לענין ברכת "בורא פרי העץ" (ואף שנקרא אילן לענין ברכת "בורא עצי בשמים" על ריחו, וכמו שיתבאר בפרק י"א, וכמו שנקרא אילן לענין כלאי הכרם). ואף אם אינו כלה כלל בחרף, אלא כל העקר נשאר קים כל החרף וחוזר ומתלחלח ומוציא עלין ופרות בשנה השנית — מברכין עליהם "בורא פרי האדמה", כגון מיני תותים שקורין במדינתנו מאלינע"ס. אבל מיני תותים הגדלים באילן גמור, אם הם פרות חשובים, כגון מין שקורין בפולין יאגידעס השחרים — מברך עליהם "בורא פרי העץ".
ח ואותן תותים אדמים הנמצאים בעשבים בתמוז, יש מהם מין הנמצא בחרף, ואין בהם אלא שרף בעלמא כנוס בתוך החרצנים, ומוצצין אותן וזורקין אותם — מברכים עליהם "שהכל נהיה בדברו", כדין מי פרות שיתבאר בפרק ז'.
ט וכן המוצץ המשקה הבלוע לבדו ולא גוף הפרי מכל הפרות, חוץ מענבים שהמוצץ אפלו היין לבדו הבלוע בתוכם — מברך "בורא פרי העץ". אבל על דבש תמרים, בין על הבלוע בין על הזב מהם — מברך "שהכל נהיה בדברו", לפי שכל משקה היוצא מהפרות — אין שם פרי עליו, חוץ מהיוצא מהזיתים וענבים, רק שהשמן היוצא מזיתים — אינו ראוי לאכילה בלי תערובות, ואין מברכין עליו כלל בלי תערובות כמו שיתבאר בפרק ז'.
י כל הפרות, בין פרות העץ בין פרות האדמה, שטובים חיין ומבשלים — מברכין עליהם ברכתם, בין חיין בין מבשלים. ואפלו אם דרך אכילתם היא כשהם חיין מפני שאין דרך רב העולם לבשלם — לא נשתנית ברכתם בשביל שבשלם, שמכיון שהגיעו לכלל פרי כשהם חיין — אין הבשול מבטל תורת פרי מהם. והוא שלא נשתנה טעמם לגריעותא מחמת הבשול, שטובים מבשלים כמו חיין, אבל אם הם טובים חיין יותר ממבשלים, כיון שעל ידי הבשול נשתנה לגריעותא — מברכים עליהם "שהכל" כשהם מבשלים. ואם חזר וטגנם בדבש ונשתבחו — מברך ברכה המיחדת להם "בורא פרי האדמה" או "בורא פרי העץ". ואין צריך לומר אם מתחלה טגנם בדבש או בשלם עם בשר ונשתבחו, או שלא נגרעו על כל פנים מבעודם חיין — הרי הדבש או טעם ושמן הבשר טפל אליהם ונפטר בברכתם (רק הבשר שבעין אינו טפל, וצריך לברך עליו "שהכל נהיה בדברו").
יא אבל פרות שדרך אכילתם היא לאכלם מבשלים מפני שהן טובים מבשלים יותר מחיין, אף על פי שהם טובים וראויים לאכילה גם כשהן חיין, רק שאין רגילין רב בני אדם לאכלן חיין אלא לבשלן תחלה מחמת שהם טובים יותר כשהם מבשלים — מברכין עליהם כשהן חיין "שהכל נהיה בדברו", ולאחר הבשול מברכין ברכתם הראויה להם. כגון, מיני לפתות שקורין (ריב"ן ומערי"ן) שדרך אכילתם היא לאכלם מבשלים — מברך עליהם "בורא פרי האדמה" כשהם מבשלים, אבל כשהן חיין — מברך עליהם "שהכל נהיה בדברו".
יב אבל אם דרך רב בני אדם לאכלם גם כשהן חיין, כמו מיני ירקות וקטניות, אפלו טובים מבשלים יותר מחיין — מברך עליהם "בורא פרי האדמה" בין חיין בין מבשלים. ואפלו מיני ירקות שאין דרך רב בני אדם לאכלם חיין אלא עם פת או דבר אחר, כגון בצלים וכיוצא בהם — מברך עליהם "בורא פרי האדמה" כשהן חיין. אבל בצלים מבשלים — מברך עליהם "שהכל נהיה בדברו", כיון שמתקלקלין כשמבשלין אותם בפני עצמם. ואפלו נתבשלו עם בשר ונשתבחו, לפי שהבשר או התבשיל שמשביחן הוא העקר, הואיל ובשולם עם בשר ותבשיל הוא כדי שיתנו הם טעמן בבשר ותבשיל ולא הבשר והתבשיל בהם.
יג קטניות יבשים, כשהן חיין — מברך עליהם "שהכל", שאין זו דרך אכילתן. אבל בעודם רטבים — מברך "בורא פרי האדמה" גם על השרביטין הראויין לאכילה. במה דברים אמורים? בשל גנות, שהם נזרעים על דעת לאכלם חיין, אבל הנזרעים בשדות — דרכם להניחם עד שיתיבשו ולאכלם מבשלים, לפיכך כשהם חיין — מברכין עליהם "שהכל".
יד אגוז גמור הראוי לאכילה חי שטגנו בדבש, אפלו בשלו במים קדם הטגון ונשתנה טעמו לגריעותא וברכתו אז "שהכל נהיה בדברו", אף על פי כן כשחזר ונתקן על ידי הטגון — חוזר לברכתו שהיא "בורא פרי העץ". ואף שתקון זה הוא על ידי הדבש, מכל מקום האגוז חשוב עקר והדבש טפל אליו לתקנו ולהכשירו. וכן בכל מיני פרות מרקחים, בין פרות האילן בין פרות הארץ. ואפלו פרות שאין ראויין לאכילה כלל בלא טגון בדבש, כגון ורדים (שקורין רויזין) וכיוצא בהם — אין הדבש עקר אלא טפל, שהרי אינו בא אלא להכשיר הפרי לאכילה, והרי זה כפרי שאין דרכו להאכל חי אלא מבשל, שמברכין עליו ברכתו "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה", לפי שעל דעת כן נוטעים אותו, ולא ברכת המים שנתבשל בהם והכשירוהו לאכילה. ומכל מקום, ברכת הורדים "בורא פרי האדמה", לפי שהן פרחים ולא עקר הפרי.
טו אבל המטגן אגוז בעודו רך ומר — מברך "שהכל", לפי שאין נוטעים האגוז אלא על דעת לאכלו בגמר הפרי ולא קדם לכן, שלא להפסידו ולהסירו מהאילן קדם שיגמר גדולו. אבל קלפת הפרי שמטגנה עד שנעשית ראויה לאכילה — מברך "בורא פרי האדמה", לפי שעל דעת כן נוטעים גם כן לאכל הקלפה על ידי טגון לאחר שיגמר הפרי, אלא לפי שכיון שאינו עקר הפרי שעל דעת כן נוטעים האילן — אינו חשוב כל כך לברך עליו "בורא פרי העץ" אלא "בורא פרי האדמה", כמו שנתבאר.
טז צוקער, אף על פי שנעשה מקנים המתוקים — מברכים עליו "שהכל".
יז צנון מברכין עליו "בורא פרי האדמה", אף על פי שסופו להקשות.
יח פלפלין בעודם רטבים שהן ראויין לאכילה — יש אומרים שמברך עליהם "בורא פרי העץ", כיון שהם גדלים באילן. ויש אומרים שמברכין עליהם "בורא פרי האדמה", הואיל ועקר נטיעתם הוא על דעת שיתיבשו ויאכלו רבן שחוקים [כ]תבלין, ואינן נאכלים בפני עצמן אלא מעוטם לפעמים. וספק ברכות להקל בדיעבד. אבל לכתחלה יברך "בורא פרי האדמה", לצאת לדברי הכל.
יט אבל פלפלין יבשים וזנגביל (שקורין אינגבער) יבש, וכן הצפרן (שקורין נעגליך), וכל כיוצא באלו שאינן נאכלין ביבש אלא על ידי תערבת — אין מברכין עליהם כלום כשאוכל בפני עצמן, שאין זו אכילה של הנאה לברך עליהם ברכת הנהנין. אבל עץ של קנמון (שקורין צימרינד) — רגילים לאכלו ביבש, ומברכים עליו "בורא פרי האדמה", כי הוא גדל על הארץ כמו קנים.
כ וכן אגוז (שקורין מושקאט נוס) רגילים לאכלו גם כן ביבש, ומברכין עליו "בורא פרי העץ". ומי שיש לו שלשול ונותן המושקאט לתוך השכר כדי שיעצר, אם אינו צמא ואינו שותה אלא לרפואה — המושקאט עקר והשכר טפל, ומברך "בורא פרי העץ". ואם הוא צמא או תאב לשתות השכר גם בלא רפואה, אף על פי שנותן המושקאט לתוכו לרפואה — השכר עקר, ומברך עליו "שהכל" ופוטר את המושקאט, הואיל ובליעת המושקאט הוא על ידי השכר, ובלעדו לא היה בולעו.
כא זנגביל בעודו רטב שהוא ראוי לאכילה — מברכין עליו "בורא פרי האדמה", ולא "בורא פרי העץ", לפי שאינו עקר הפרי, כי הוא שורש תחת הקרקע. וכן זנגביל יבש שעשה ממנו מרקחת — מברכין עליו "בורא פרי האדמה", וכן בפלפלים יבשים, שאף שנעשו ראויים לאכילה על ידי הדבש — אין הדבש חשוב עקר אלא טפל, שהרי הוא בא להכשירם ולתקנם. וכן בשמים שחוקים ומערבים עם צוקער, כמו שרגילים לכתש זנגביל יבש ולערבו עם צוקער (שקורין מאגין פולווער), אף שאינן ראויים לאכילה כלל בפני עצמם — אין הצוקער חשוב עקר אלא טפל, כיון שהוא בא להכשירם ולתקנם.
כב במה דברים אמורים? במיני בשמים ותבלין שדרכם להאכל על ידי טגון בדבש, או על ידי תערבת צוקער או דבר אחר, שהן חשובין עקר, כגון זנגביל ופלפלין וצפרן וכיוצא בהם, אבל מיני בשמים ותבלין שאין דרכם לאכל אלא כשמתבלין בהם התבשיל, ואז התבשיל הוא עקר, ואין האכילה נקראת על שם התבלין כלל, וכאלו אינן עומדים לאכילה כלל, כגון ציטווער וכיוצא בו — אין שם פרי עליו. ואף אם תקנו והכשירו לאכילה כמות שהוא, כמו שרגילים שצולין ציטווער ואוכלין לרפואה — אין מברכין עליו אלא "שהכל", כיון שאין נוטעין אותו על דעת לאכלו כלל, אלא על דעת לתנו בתבשיל. ואין צריך לומר אם טגנו בדבש או שערבו עם צוקער. וכן השבת (שקורין עני"ס) והכמון (שקורין קימ"ל), הואיל ואין דרכם לאכל אלא לתנם בתבשיל לטעם בלבד, לפיכך אף כשבשלם בפני עצמם או אכלם חיין — אינו מברך עליהם אלא "שהכל נהיה בדברו". אבל כשצולין זנגביל לרפואה — מברכין עליו "בורא פרי האדמה", כיון שנעשה ראוי לאכילה על ידי זה.