[אלול, ה'תשכ"ח]
מר — אלי' עמיקם שי'
שלום וברכה!
הנני לאשר קבלת מכתבו מיום ו' אלול, ותכנו משאל על נושא חידושה של
הסנהדרין
.
כידוע רגיל אני להמנע מלהשתתף בענינים כמו אלו, ומטעמים שונים. אבל בשים לב שכ' מקשר את המשאל עם "הקרע המתרחב והולך בין רובה של אוכלוסית ישראל לבין מוסדות הדת כו' מחד, ומאידך סכנת הטמיעה המאיימת על רובו של העם היהודי בארצות הפזורה", כמו שכותב בראש מכתבו, ובידעי אשר כ' הוא סופר רציני אשר הבעיות הרציניות תופסות מקום אצלו ורגיל להביע דעתו בלי חת, ושגישתו לבעי' האמורה ג"כ בלי ספק נובעת מלב קרוע ומורתח על המצב בכלל, החלטתי לצאת מגדרי ולענות על שאלותיו.
והנה עצם המשאל בנוגע חידושה של הסנהדרין – הסובב על ג' שאלות (א) אם רואני צורך לחידוש הסנהדרין, (ב) אם כן – כיצד רואה אני את דמותה, (ג) ואם לאו – הסיבות להתנגדותי – מיוסד, כאמור, על ההנחה שהמצב באה"ק ת"ו ובגולה מעורר את בעית הסמכות הדתית ואשר חידוש הסנהדרין כאילו התרופה להמצב. ואני שואל את כ' מאין לו זה? האם אמת נכון הדבר אשר חידוש הסנהדרין הוא תרופה, ולא עוד אלא התרופה היחידה, להמצב השורר בחיי הרוח והדת של עמנו כהיום הזה?
אילו באמת הי' מחלוקת ובלי סדר בכמה וכמה ענינים בשטח ההלכה, שנפלו איזו ספיקות בבירור ההלכה, ונחלקו בהם גדולי ישראל, הללו אומרים כך והללו אומרים כך, ועל פי ההלכה עצמה אי אפשר שיתברר הדבר להלכה למעשה אלא אך ורק עפ"י סנהדרין, שבכוחה לא רק להוציא פסק אחרון אלא גם לכפות את קיומו, או שכל אלו שהיו מחולקים בדעתם יהיו נשבעים ועומדים להיכנע להחלטת הסנהדרין בלי פקפוק והירהור – אלו כך הי' המצב, הי' מובן גודל השאיפה של אותם החוגים הרוצים בחידוש הסנהדרין, כדי לבטל המחלוקת ולהביא שלום בעולם.
אבל תא נחזה אם כך היא המציאות. וההוכחה לזה: נראה מהו המצב בכל אותם עניני התורה והמצוה שהם ברורים לגמרי ולא שנויים במחלוקת; האם נשמרים הם מצד כל החוגים הנ"ל? ובכלל, האם כל המשתתפים במשאל זה, או בשאלת חידוש הסנהדרין בכלל, נכנעים לסמכות התורה בהאמינם כי היא תורה מן השמים, הן תורה שבכתב והן תורה שבעל פה, ואשר היא תורת חיים,
תורה
מלשון הוראה, הוראה והדרכה בכל חיי האדם הפרטי וחיי הציבור והעם כולו, בכל פרט ופרט של החיים היום-יומיים? שאם כן הוא, הרי ידוע לכל בר בי רב אשר גם בהעדר הסנהדרין לא אלמן ישראל וההלכה קובעת איך להתנהג אפילו במקום שיש ספיקות בענינים שעפ"י ההלכה רק הסנהדרין יכולה לברר אותם. שלכן, דוקא בחוגים החרדים לדבר ה' והמקיימים את מצוות התורה בפועל ובדייקנות, למרות גודל שאיפתם לזכות לראות בחידוש הסנהדרין, בזמן המיועד לזה בתורתנו הק' ובאופן הראוי, הנה דווקא בחוגים חרדים אלו לא נראית מבוכה לרגל העדר הסנהדרין ואין נרגשת בהם העפלה לחידוש הסנהדרין, וגם לא מורגש כל כך בחייהם הפרטיים והציבוריים העדר סמכות דתית וכולי עד כדי כך שיהי' מקום ח"ו לאותן החששות הנזכרות במכתבו.
ואלו מהדורשים חידוש הסנהדרין אשר אינם מסורים ונתונים לתורה ולמצוותי', הרי ברור הדבר שאין מכירים במהות הסנהדרין ולא יודעים מה טיבו של עובר זה, או שלכתחילה אין בדעתם להישמע להסנהדרין. שהרי ברור הדבר שאין בכוח הסנהדרין לוותר על קוצו של יוד מהתורה, וענינה אך ורק להורות על פי התורה, ולעמוד על המשמר שמשפטיהם יצאו מהכח אל הפועל, בלי חת משום איש ומשום דבר, ובלי היכנע למישהו לבד לרצונו של הקב"ה המתגלה בתורתנו הק'. וממילא טועים אלו החושבים שעל ידי חידוש הסנהדרין יוסרו כמה "חומרות" ויותרו כמה אסורים בחיי הפרט והציבור, שמלבד עצם הטעות שבשאיפה לקולות, הנובעת משרירות הלב ופריקת עול המוסר וכולי, הנה אין מקום בכלל לשנויים ה"מקווים", האלה.
וכן טועים אלו שחושבים שעל ידי חידוש הסנהדרין יתאחה הקרע בין שומרי התורה ומצוותי' ובין אלה שלעת עתה מנגדים לתורה ולמצוותי', שהרי ברור הדבר שגם בהתחדש הסנהדרין לא יפחת ממספר הל"ט מלאכות האסורות בשבת, ולא יקל דבר בעניני אישות וצניעות, ולא תהיינה פשרות בחינוך כשר על טהרת הקדש וכולי וכולי.
המורם מהאמור הוא אשר סיבת הקרע הנזכר אינה בהעדר הסנהדרין ובמילא אין התרופה בחידושה. אלא התיקון היחידי הוא אשר כל אלה שיש להם השפעה בכל החוגים שבדור הזה יכירו את האמת, ויודו ולא יתביישו גם אם טעו ברואה ע"ע, ויפרסמו דעתם ומסקנתם בתוך כל החוגים, אשר יסוד קיום האומה הוא אך ורק קיום התורה והמצוות בחיי היום-יום, בלי פשרות ושנויים, כי לא ככל הגויים בית ישראל.
ואשר לעצם חידוש הסנהדרין, וניסוח המשאל על פי ג' שאלות הנ"ל, יש לענות על כולן כאחת: כל המעיין בהלכות מינוי סנהדרין ויודע מי הוא הראוי על פי ההלכה למנות סנהדרין, ומי הוא הראוי להיות חבר הסנהדרין וכולי, ברור יהי' לו אשר כמו שאי אפשר הי' שיתחדש הסנהדרין מיום שבטלה עד עתה, כך לא בטלו המניעות והעיכובים לחידושה על פי ההלכה גם עכשו. וכל ארגון שבשם "סנהדרין" יכונה מבלי התחשב עם ההלכה, הרי מובן שאין זו אלא רמאות גדולה ובשום פנים לא תיחשב לסנהדרין, וכל ענינה יהי' רק להוליך שולל ויותר מאשר תתקן תקלקל וגם הרווחים המדומים לא תביא.
אבל ההכנה האמתית לחידוש הסנהדרין היא, כאמור, על ידי כך שכל אשר בידו להשפיע להשיב עטרת התורה ליושנה, ולהחזיק ולהפיץ שמירת התורה והמצוות בחיי יום יום, יעשה כן באומץ,
ולא
יבוש מפני המלעיגים. וכל אחד ואחד בידו לעשות, כל אחד כפי מעמדו ומצבו, להסיר את הסיבות שבשבילן בטלה הסנהדרין, ולקרב את הגאולה האמתית על ידי משיח צדקנו,
שאז יקויים היעוד
ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה וכולי.
בכבוד ובברכה.
B"H, Elul, 5728.
Mar — Eli Amikam shiy".
Shalom u'Vrachah!
I hereby acknowledge receipt of your letter from the 6th of Elul, in which you ask about the renewal of the Sanhedrin. As is known, I usually refrain from participating in such matters for various reasons. However, since you connect your question to the widening rift between most of Israel's population and religious institutions on one hand, and on the other hand, the threat of assimilation facing most Jews in the diaspora—as you write at the beginning of your letter—and knowing that you are a serious writer who gives weight to serious issues and expresses his views without fear, and that your approach to this issue surely comes from a torn and anguished heart over the general situation, I have decided to step out of my usual practice and answer your questions.
Your survey regarding renewing the Sanhedrin revolves around three questions: (a) Do I see a need for renewing the Sanhedrin? (b) If so—what should its character be? (c) If not—what are my reasons for opposing it? This is all based on the assumption that the current situation in both Israel and exile raises issues of religious authority, and that renewing the Sanhedrin is supposedly the remedy. I ask you: what is your source for this? Is it truly correct that renewing the Sanhedrin is a remedy—indeed, the only remedy—for today's spiritual and religious state?
If there were indeed disputes and disorder in many areas of halachah, with unresolved doubts among great Torah authorities—some saying one thing, others another—and according to halachah only a Sanhedrin could resolve them practically; if only a Sanhedrin could issue final rulings or enforce their implementation; or if all those with differing opinions would swear to submit to its decisions without hesitation—if this were reality, then one could understand why some circles yearn for its renewal to end disputes and bring peace. But let us examine if this matches reality.
The proof: look at those areas of Torah and mitzvot that are completely clear and undisputed—are they observed by all these groups? In general, do all participants in this survey or in discussions about renewing the Sanhedrin submit themselves to Torah authority as divine—from both Written Torah and Oral Torah—as guidance for every aspect of private and communal life? If so, it is well known that even without a Sanhedrin Israel is not forsaken; halachah determines how to act even where only a Sanhedrin could theoretically resolve doubts.
Therefore, specifically among those who are scrupulous about G‑d's word and meticulously observe mitzvot—even though they long to merit seeing a renewed Sanhedrin at its proper time as prescribed by our holy Torah—they do not experience confusion due to its absence nor feel an urgent drive for its renewal. The lack of religious authority does not so deeply affect their personal or communal lives as to justify such fears as mentioned in your letter.
As for those demanding renewal who are not committed to Torah and mitzvot—it is clear they do not understand what a Sanhedrin truly is or have no intention of obeying it. The Sanhedrin cannot waive even "the tip of a yud" from Torah; its role is solely to rule according to Torah without fear or submission except before G‑d's will as revealed in His Torah. Those who think renewal will bring leniencies or permit forbidden things err fundamentally—the desire for leniencies stems from rebelliousness—and there is no room for such hoped-for changes.
Similarly mistaken are those who think renewal will heal rifts between observant Jews and those currently opposed. Even with a renewed Sanhedrin there would be no reduction in prohibited Sabbath labors or leniency in matters of marriage or modesty; there would be no compromise on kosher education or other fundamentals.
The conclusion: The cause of division is not lack of a Sanhedrin; therefore its renewal is not the cure. The only solution is that all influencers across circles recognize truth—even if it means admitting past error—and publicly declare that our nation's survival depends solely on daily observance of Torah and mitzvot without compromise or change: "Not like other nations is Beit Yisrael."
As for actually renewing the Sanhedrin: anyone who studies its laws knows clearly that just as it was impossible since it was abolished until now due to halachic obstacles, so too these obstacles remain today. Any organization calling itself "Sanhedrin" without halachic basis is simply great deception—not truly a Sanhedrin—and will mislead more than help; even supposed benefits will prove illusory.
The true preparation for renewal lies in everyone using their influence to restore Torah's crown by strengthening daily observance with courage—not being ashamed before mockers. Each person can help remove causes for which the original Sanhedrin was abolished, thus bringing closer true redemption through Mashiach Tzidkeinu when "I will restore your judges as at first..." will be fulfilled.
Summary
The Rebbe teaches that Jewish unity and spiritual health depend on unwavering daily observance of Torah and mitzvot by every individual—not on institutional reforms like renewing the Sanhedrin. Real change comes through personal commitment which prepares us for true redemption.