המצווה הרצ"ב
האזהרה שהזהרנו מלהרוג את החוטא בשעה שנראהו שכבר עשה עברה שהוא חייב עליה מיתה קודם שיבוא לבית דין, אלא נביאהו לבית דין בהכרח ונביא עליו עדים לפניהם, ונהיה אנחנו עדים בלבד, והם ידינוהו במה שהוא חייב.
והאזהרה שבאה בעניין זה הוא אמרו יתעלה: "ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט" (במדבר לה, יב).
ולשון המכילתא: "יכול יהרגו אותו משהרג או משנאף? - תלמוד לומר: ולא ימות הרצח עד עמדו".
ואפילו בית דין הגדול הם שראוהו שהרג - הרי כולם נעשים עדים ומעידים לפני בית דין אחר, ובית הדין האחר ימיתוהו.
ובמכילתא: "הרי עדה שראו אחד שהרג את הנפש יכול יהרגו אותו עד שלא יעמוד אצל בית דין? - תלמוד לומר: ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט".