המצווה הפ"ב
הוא הציווי שנצטווינו בעריפת פטר חמור, אם אינו רוצה לפדותו.
והוא אמרו יתעלה: "ואם לא תפדה וערפתו" (שמות לד, כ).
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו במסכת בכורות.
אפשר למקשה להקשות עלי ולומר: "מדוע אתה מונה פדייתו ועריפתו כשתי מצוות, ואינך מונה אותן כמצווה אחת, ותהיה עריפתו מהלכות המצווה, כמו שביארת בכלל השביעי?"
ה' יודע ועד, שהדין היה מחייב כן, לולא מצאנו בעניין זה לשון המורה על היותן שתי מצוות.
והוא אמרם:"מצוות פדיה קודמת למצוות עריפה, ומצוות ייבום קודמת למצוות חליצה".
היינו: כמו שהיבמה עומדת או לייבום או לחליצה - והייבום מצווה כמו שהזכיר והחליצה מצווה בפני עצמה - כך פטר חמור עומד או לפדייה או לעריפה, וזו מצווה וזו מצווה כמו שאמרו.