002_מסכת טבול יום פרק ב

טבול יום פרק ב

(א) משקה טבול יום

משקה טבול יום - כגון רוקו, מימי רגליו, דמעות עינו, ודם מגיפתו, וחלב האשה:

כמשקין שהוא נוגע בהן. אלו ואלו

כמשקים שהוא נוגע בהן - כמשקים של תרומה שהוא נוגע בהן. דטבול יום פוסל בתרומה:

אלו ואלו - משקים היוצאים מגופו ומשקה תרומה שנגע בהן, אין מטמאין את הקודש, אבל מיפסל פסיל ליה:

אינן מטמאין ושאר כל הטמאין בין קלין בין חמורין

בין קלין בין חמורין - קלין שרץ, חמורין זב:

. המשקה היוצאים מהן כמשקין שהוא נוגע בהן. אלו ואלו תחלה. חוץ מן המשקה

תחילה - ראשון, ועושין שני, והשני עושה שלישי:

חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה - כגון זובו של זב ומעינותיו:

. שהוא אב הטומאה:

(ב) קדרה שהיא מלאה משקים. ונגע בה טבול יום. אם היה משקה תרומה. המשקין פסולין והקדרה טהורה. ואם היה משקה חולין

המשקים פסולים - דטבול יום פוסל את התרומה בלבד, וטמויי לא מטמא ואפילו משקין, דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה חוץ מן הטבול יום. הלכך, הקדרה טהורה, דמשקין שנגעו בטבול יום אפילו אוכלים לא מטמאי, וכל שכן כלים:

ואם היה משקה חולין הכל טהור - דטבול יום טהור לחולין ולמעשר:

. הכל טהור. ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא

ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא - דידים פוסלות את התרומה, וכשנטמאו המשקים מחמת ידים חזרו להיות תחילה ומטמאין כלים:

. זה חומר בידים מבטבול יום. וחומר בטבול יום מבידים. שספק טבול יום פוסל את התרומה

שספק טבול יום פוסל את התרומה - כגון שתי ככרות לפניו, ספק נגע ספק לא נגע, בכהאי גוונא בידים טהור, ובטבול יום פסול:

. והידים ספקן טהור:

(ג) המקפה

המקפה - תבשיל קפוי ועב. כגון דייסא או גריסין של פול:

של תרומה. והשום והשמן

והשום והשמן - נתונים בו לתבלין:

של חולין שנגע טבול יום במקצתן

נגע טבול יום במקצתן פסל את כולם - דמקפה עיקר, וטבול יום פוסל בתרומה. ואע״פ שלא נגע אלא בשום של חולין, חשוב חיבור:

. פסל את כולם. המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה. שנגע טבול יום במקצתן. לא פסל אלא מקום מגעו. ואם היה השום מרובה

ואם היה השום מרובה - יותר מן המקפה של חולין:

. הולכין אחר

הולכין אחר המרובה - ודין הכל כדין תרומה. ואם נגע במקצתם, פסל את הכל:

הרוב. אמר ר' יהודה אימתי

אימתי - כלומר במה אמרנו אם היה השום מרובה ונגע במקצת הוא פוסל את הכל, בזמן שהשום מכונס בקערה, והוא גוף אחד כמין גוש עפר:

. בזמן שהן גוש בקערה. אבל אם היה מפוזר במדוכה

אבל אם היה מפוזר במדוכה - שחלקיו מפורדים זה מזה בתוך המדוכה, ונגע בו טבול יום, אז טהור, כלומר לא פסל אלא מקום מגעו בלבד, שכיון שהוא מתכוין בשעה שכותש להפריד חלקיו, לא חשוב חיבור:

. טהור. מפני שהוא רוצה בפיזורו. ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין

ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין - כמו שעושין לחטין, כשדכין אותן במדוכה מזלפים עליהם מים:

. אבל את שדרכן לדוך

או דברים שדרכן לדוך במשקין ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה הרי הן כעיגולי דבלה - דאם נגע טבול יום במקצתן, לא פסל את כולן. כך מצאתי בפירוש רבותי. ורמב״ם מפרש, ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין. [כלומר, וכן שאר כל הנדוכים שדכן במשקין] דינם כשום. שאם נגע טבול יום במקצתו כשכותש אותו [במדוכה], לא פסל אלא מקום מגעו, מפני שהוא רוצה בפיזורו. ואם נגע בו כשנעשה גוש בקערה, הוי חיבור, וכשנגע במקצת פסל את הכל:

אבל את שדרכן לדוך במשקין - גרסינן לפי פירוש רמב״ם:

במשקים. ודכן שלא במשקין

ודכן שלא במשקין - אע״פ ששם אותו גוש בקערה, הרי הן כעיגולי דבילה, דאמרינן דכי נגע במקצתו לא נטמאו כולן, בריש פרק ב׳ דתרומות:

והן גוש בקערה. הרי אלו כעגול של דבלה:

(ד) המקפה והחמיטה

המקפה והחמיטה - דרכן היה להניח החמיטה, שהיא עוגה דקה כמין רקיק, בתוך המקפה:

של חולין. והשמן של תרומה צף על גביהן. ונגע טבול יום בשמן. לא פסל אלא השמן. ואם חיבץ

חיבץ - היינו שעירב המקפה והחמיטה עם השמן, ומכל מקום השמן ניכר. והא דפסיל בכל מקום שהילך השמן, לפי שאין יכולין להפרידו מן המקפה ומן החמיטה:

. כל מקום שהולך השמן. פסל:

(ה) בשר הקדש שקרם עליו הקיפה. נגע טבול יום בקיפה. חתיכות מותרות. נגע בחתיכה. חתיכה וכל העולים עמה

בשר הקודש שקרם עליו הקיפה - קפאו עליו התבלין והמרק ושומן הבשר, שנימוח ונעשה הכל כמין קרום:

החתיכות מותרות - דלא הוי הקרום חיבור:

וכל העולים עמה - חשיב מחובר לה. והשאר טהור:

חבור זה לזה. ר' יוחנן בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה. וכן בקטניות שקרמו על גבי פרוסות

שניהם חיבור - ובין שנגע בקיפה בין שנגע בחתיכות, פסל הכול. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:

על גבי פרוסות - של לחם שמניחין על הקטניות:

מעשה קדרה בקטניות בזמן שהן פרודים. אינן חבור. בזמן שהן גוש חבור. אם היו גושין הרבה. הרי אלו ימנו

מעשה קדירה בקטניות - כלומר, קטניות שנתבשלו בקדירה ודרכן להתבקע, וכשמתבשלות יפה מתחברות ונעשות כמין גוש. ויש שגורסין, מעשה קדירה וקטניות:

הרי אלו ימנו - אם נגע שרץ באחד מהן, הרי הוא ראשון. והגוש הסמוך לו שני, והאחר הסמוך לשני שלישי בתרומה:

. שמן שהוא צף על גבי היין ונגע טבול יום בשמן. לא פסל אלא השמן. ר' יוחנן בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה:

שניהן חיבור זה לזה - ואם נגע טבול יום באחד מהן, נפסל חבירו. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:

(ו) חבית ששקעה

חבית ששקעה - חבית של יין של תרומה שנפלה לתוך הבור, ושקעה בתוך היין שבבור, והיין שבבור חולין, וצף למעלה על פי החבית:

לתוך בור של יין. ונגע בו טבול יום. מן השפה

ונגע וכו׳ - אם שלשל ידו לתוך פי החבית מן השפה ולפנים הרי זה חיבור. ונפסל כל היין שבחבית, ואפילו לא היתה החבית מתחילתה מלאה לגמרי מן היין של תרומה:

מן השפה ולחוץ - שלא הכניס ידו לתוך פי החבית, אע״פ שנגע ביין של בור שכנגד פי החבית, אפילו הכי אינו חיבור:

ולפנים. חבור. משפה ולחוץ. אינו חבור. ר' יוחנן בן נורי אומר אפילו על גבה רום קומה

אפילו על גבה רום קומה - שעלה יין שבבור על פני החבית רום קומת. אדם, אם נגע כנגד פיה הוי חיבור. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:

ונגע כנגד פיה. חבור:

(ז) חבית שנקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדיה. ונגע בו טבול יום. טמאה. רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה

מפיה ומשוליה טמאה - מפיה טמאה, הואיל וכל היין שלמטה נעשה בסיס לעליון, הוי חבור. ומשוליה נמי, הואיל וכל היין נמשך אחר הנקב, הוי חיבור:

. מן הצדדין מכאן ומכאן טהורה. המערה מכלי לכלי. ונגע טבול יום

אבל נקבה מצדה מכאן ומכאן טהורה - ואין פסול אלא מה שנגע, ויעלה באחד ומאה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

ונגע טבול יום בקילוח - הקילוח לבד נפסל, דניצוק אינו חיבור, והויא לה תרומה טמאה שנתערבה בטהורה, ותעלה באחד ומאה, כתרומה בחולין. ובהא אפילו רבנן מודו, דקילוח לא חשיב חיבור. לכלים, כמו הנקב שבצדה לחבית. ואע״ג דמשקין אין להם טהרה מטומאתן, היינו דלא סלקא להו השקה במקוה כמו למים, אבל מטעם ביטול, בטלים הם באחד ומאה. ודוקא במגע טבול יום בטלים המשקין, משום דטבול יום פוסל ואינו מטמא. אבל בשאר טומאות, קא הדר מה שבקילוח ומטמא כל מה שבכלי במגע:

בקלוח. אם יש בו. יעלה באחת ומאה:

(ח) בעבוע שבחבית

בעבוע שבחבית - כשמצרפין כלי חרס בכבשן יוצאין בדפנותיהן כמין אבעבועות, שיש להן שתי דפנות, אחת לצד פנים של חבית ואחת לצד חוץ, וחלול באמצע, ופעמים שיש באותו בעבוע שתי נקבים, אחד בדופן הבעבוע של צד פנים שהוא לצד חלל החבית, ואחד בדופן של צד חוץ, וכשהחבית מלאה משקים, נכנס המשקה דרך הנקב שבדופן הפנימי ומבצבץ ויוצא דרך הנקב שבדופן החיצון. ואם הנקבים שבשתי דפנות הבעבוע הן מכוונים ומפולשים זה כנגד זה, או אפילו אינן מכוונים אלא שהיה הנקב שבדופן הפנימי למטה לצד שולי הכלי והנקב שבדופן החיצון מלמעלה, אם היתה אותה חבית מונחת באוהל המת ומוקפת צמיד פתיל בפיה ואינה מוקפת בנקבים של הבעבוע, או שנגע אב הטומאה במשקה שבנקב החיצון, נטמאו כל המשקים שבחבית. אבל אם הפנימי מלמעלן והחיצון מלמטן, נהי דבאוהל המת מיטמא, שאוהל הטומאה נכנס לתוך החבית דרך הנקבים, באב הטומאה מיהא טהור, דאם נגע אב הטומאה במשקין שבנקב החיצון שבבעבוע מלמטן, מאחר שהפנימי מלמעלן, הוי ליה כניצוק וקטפרס, ולא הוי חיבור:

שניקב. בין מבפנים בין מבחוץ ובין מלמעלן בין מלמטן זה כנגד זה טמא באב הטומאה. וטמא באהל המת. הפנימי מלמטה. והחיצון מלמעלן. טמא באב הטומאה. וטמא באהל המת. הפנימי מלמעלן. והחיצון מלמטן. טהור באב הטומאה. וטמא באוהל המת: