001_מסכת טבול יום פרק א

טבול יום פרק א

(א) המכנס חלות

המכנס חלות - שמפרישין מן העיסה, ונתן מהם הרבה זו על זו עד שנדבקו זו בזו, ודעתו היה מתחילה להפרידן זו מזו:

. על מנת להפריש. ונשכו

ונשכו - שנדבקו כל כך עד שכשבא להפרידן נושכות זו מזו, כלומר שנתלש מקצת מאחת מהן ועולה עם חברתה:

. בית שמאי אומרים

בית שמאי אומרים חיבור בטבול יום - ואם נגע טבול יום באחת מהן, נפסלו כולן כאילו הן גוף אחד. דטבול יום פוסל בתרומה, וחלה דין תרומה יש לה:

חבור בטבול יום. ובית הלל אומרים אינו

ובית הלל אומרים אינו חיבור, כיון דדעתו להפרידן - ואותה שנגע בה הטבול יום פסולה, והשאר טהורות:

חבור. מקרצות

מקרצות - חתיכות של עיסות שנחתכו ונתלשו מעיסות הגדולות, קרויות מקרצות. לשון קרץ מצפון בא בא (ירמיה מ״ו). וכל הני דחשיב הכא. אפלוגתא דבית שמאי ובית הלל דסיפא קיימי. והא דלא חשיב חלות בהדייהו, משום דחלות לבית הלל אינן חיבור לא בטבול יום ולא בשאר טומאות, אבל הני דוקא בטבול יום פליגי, אבל בשאר טומאות מודים, כדקתני סיפא:

נושכות זו בזו. וככרות נושכות זו בזו. האופה חמיטה

חמיטה - עוגה דקה:

על גבי חמיטה. עד שלא קרמו בתנור

עד שלא קרמו בתנור - דכיון שנדבקו כשהן עיסה, הרי צורתן נפסדת אם מניחן מדובקין, הלכך ודאי עתיד להפרידם:

. וקולית של מים

וקולית של מים - הקצף והרתיחה שעולה במים, קולית שמה. ואם נגע טבול יום באותה רתיחה, לבית הלל לא הוי חיבור ולא נפסלו המים:

המחולחלת

מחולחלת - כשהרתיחה חלולה מתחתיה ואינה נוגעת במים אלא בקצותיה:

. ורתיחת גריסין של פול ראשונה. ורתיחת יין חדש. ר' יהודה אומר אף של אורז. בית שמאי אומרים חבור בטבול יום. בית הילל אומרים אינו חבור. ומודים

הראשונה - שרתיחה ראשונה של גריסין אינה מודבקת על הגריסין:

ר׳ יהודה אומר אף ברתיחה של אורז - נמי פליגי בית שמאי ובית הלל אי הוי חיבור לטבול יום, ואי נגע ברתיחה כאילו נגע באורז:

ומודים - בית הלל:

בשאר כל הטומאות

בשאר כל הטומאות - דהוי חיבור:

בין קלות בין חמורות:

בין קלות בין חמורות - קלות ראשון לטומאה. חמורות, אב הטומאה. ודוקא בטבול יום פליגי, לפי שכבר עלה מטומאתו ואינו חסר אלא הערב שמש:

(ב) המכנס חלות

המכנס חלות - זו על גבי זו:

. על מנת שלא להפריש

על מנת שלא להפריש - שלא להפרידן זו מזו:

. האופה חמיטה על גבי חמיטה. משקרמו בתנור

משקרמו בתנור - דמאחר שאין צורתן נפסדת ונשארין רקיקין כמו שהיו, הוא מניחן מדובקין ושוב אין מפרידן זו מזו לעולם:

. וקולית של מים שאינה מחולחלת. ורתיחת גריסין של פול שניה. ורתיחת יין ישן ושל שמן לעולם. ושל עדשים. רבי יהודה אומר אף של טופח

ושל שמז לעולם - בין חדש בין ישן:

טופח - מין קטנית. ורמב״ם אומר, שהוא שקורין לו בערבי קורטמא״ן. ואין הלכה כר׳ יהודה:

טמאים בטבול יום

טמאים בטבול יום - משום סיפא דתני ואין צריך לומר בכל הטומאות, נקט טמאים אצל טבול יום, ואע״ג דלא שייך טומאה גבי טבול יום, לפי שאינו מטמא אלא פוסל בתרומה בלבד:

. ואין צריך לומר בכל הטומאות:

(ג) מסמר שאחר הככר

מסמר שאחר הככר - בצק הבולט מן הככר של לחם כמין מסמר, ויש שעושין אותו כך לסימן.

. וגרגר מלח קטן. וחרחור פחות מכאצבע. רבי יוסי אומר כל שהוא נאכל עליו. טמאים בטבול יום. ואין צריך לומר בכל הטומאות:

וגרגיר מלח קטן - שנדבק בככר ונאפה עמו.

והחרחור - שנשרף הלחם פחות מעובי אצבע סביבותיו. חרחור, לשון נחר מפוח מאש (ירמיהו ו׳:כ״ט):

ר׳ יוסי אומר - כל שהשרוף נאכל עם הככר, הוי חיבור. ואם נגע טבול יום בשרוף כאילו נגע בפת, ואי לא, לא הוי חיבור. ואין הלכה כר׳ יוסי:

(ד) הצרור שבככר

צרור שבככר - שרגילים לשום צרור אבן בתוך הככר לסימן שלא יתחלף באחר, ופעמים שמשימין גרגיר של מלח גדול או תורמוס. כל הני לא חשיבי חיבור בלחם, ואם נגע אב הטומאה באחד מהן, לא הוי כאילו נגע בלחם עצמו. וכל שכן טבול יום שלא נפסל ככר של תרומה בכך:

. וגרגר מלח גדול והתורמוס. והחרחור יתר מכאצבע. ר' יוסי אומר כל שאינו נאכל עמו טהורים באב הטומאה. ואין צריך לומר בטבול יום:

והחרחור יותר מכאצבע - וכן כשנשרף מן הלחם ביותר מעובי אצבע, ונגע טמא או טבול יום בשרוף, לא הוי חיבור ללחם:

ר׳ יוסי אומר כל שאינו נאכל עמו - לא הוי חיבור. ולא משערינן בעובי אצבע כתנא קמא. ואין הלכה כר׳ יוסי:

(ה) השעורה. והכוסמת. בזמן שאינן קלופים. התיאה והחלתית. והאלום. רבי יהודה אומר אף אפונים שחורים. טהורים באב הטומאה. ואין צריך לומר בטבול יום. דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים טהורים בטבול יום. וטמאים בכל הטומאות. השעורה והכוסמת

השעורה והכוסמת - בזמן שאינן קלופים לא חשיבי מאכל אדם, שאין בני אדם אוכלין אותן בקליפתן, ודבר שאינו מאכל אדם אינו מקבל טומאה:

בזמן שהן קלופים. והחטה בין שהיא קלופה. בין שאינה קלופה. הקצח והשמשום והפלפל. ר' יהודה אומר אף אפונים

התיאה - שורש של חלתית:

והחלתית - בערבית כך שמה חלתית. וקורין להו בלע״ז ספיטיד״א:

והאלום - אמרו עליו שהוא שורש מין ממיני החלתית. וכל הני לא חשיבי מאכל אדם, ופעמים מערבין מהם מעט עם המזון:

אף אפונים שחורין - שאינן אלא לרפואה ואין עשויות למאכל אדם:

לבנים טמאים בטבול יום ואין צריך לומר בכל הטומאות:

טהורים בטבול יום - כיון שטהר מטומאתו ואינו מחוסר אלא הערב שמש, אינו פוסל בכל אלה אם הם של תרומה. אבל בשאר טומאות חשיבי אוכל ומקבלות טומאה כשאר אוכלין. והלכה כחכמים:

הקצח - מין זרע שחור. ובלע״ז נייל״ו. ורגילין לתת ממנו בלחם:

והשמשום - כך שמו בערבי. ובא״י ממנו הרבה, ועושים ממנו שמן שומשמין: