010_מסכת נדה פרק י

נדה פרק י

(א) תינוקת

תינוקת - נותנין לה ארבעה לילות. ואפילו רואה, אמרינן דם בתולים הוא וטהור:

שלא הגיע זמנה לראות. וניסת. בית שמאי אומרים נותנין לה ארבעה לילות. ובית הלל אומרים עד שתחיה המכה

עד שתחיה המכה - שתתרפא המכה של בעילה. וכל זמן שהדם שותת ממנה כשהיא עומדת, וכשהיא יושבת אינו שותת, או ששותת כשהיא יושבת על גבי דבר קשה, וכשיושבת על גבי דבר רך כגון על גבי כרים וכסתות אינו שותת, בידוע שלא חיתה המכה, ומחמת המכה של בתולים בא הדם. אבל אם הדם שותת בין כשהיא עומדת בין כשהיא יושבת ובין כשיושבת על דבר רך ובין כשיושבת על דבר קשה, אין זה דם מכה אלא דם נדה:

. הגיע זמנה לראות

הגיע זמנה לראות - ולא ראתה, ונישאת:

וניסת. בית שמאי אומרים נותנין לה לילה הראשון. ובית הלל אומרים עד מוצאי שבת ארבעה לילות

עד מוצאי שבת ארבעה לילות - שהרי היא נישאת ברביעי. דבתולה נישאת ליום רביעי ונבעלת ליל חמישי:

. ראתה ועודה בבית אביה. בית שמאי אומרים נותנין לה בעילת מצוה

בעילת מצוה - בעילה ראשונה:

. ובית הלל אומרים כל הלילה כולה:

כל הלילה כולה - ואפילו בועל בעילות הרבה. וכל הדברים הללו, בדורות הראשונים בלבד, אבל אחר שפשטה החומרא שהחמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים, כל הנושא בתולה אפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה מעולם, לאחר שבעל בעילת מצוה אין מותר לו לבוא עליה עד שתספור שבעה נקיים אחר שיפסוק הדם, כדין שאר נשים שרואות דם:

(ב) נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאתה טהורה. ובין השמשות לא הפרישה

לא הפרישה - לא בדקה עצמה להפריש בטהרה:

. ולאחר ימים

ולאחר ימים - לאחר שטבלה בליל שמיני:

. בדקה ומצאתה טמאה. הרי היא בחזקת טהרה. בדקה עצמה ביום שביעי בשחרית. ומצאתה טמאה. ובין השמשות לא הפרישה. ולאחר זמן. בדקה ומצאתה טהורה. הרי זו בחזקת טמאה. ומטמאה מעת לעת. ומפקידה לפקידה. ואם יש לה וסת דיה שעתה. ר' יהודה אומר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה. הרי זו בחזקת טמאה. וחכמים אומרים אפילו בשניה לנדתה בדקה ומצאתה טהורה. ובין השמשות לא הפרישה ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה הרי זו בחזקת טהרה:

הרי זו בחזקת טהרה - בימים שבין טבילתה למציאת טומאה. וטהרותיה שנגעה בהן טהורות, דאימור השתא הוא דחזאת:

ומטמאה מעת לעת - ארישא קאי, דקתני ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה הרי היא בחזקת טהרה, אבל מטמאה מעת לעת של ראיה זו או מפקידה לפקידה:

אפילו בשניה לנדתה - בדקה שחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולבסוף שבעה טבלה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה, הרי זו עד עכשיו בחזקת טהרה. ושלש מחלוקות בדבר, לתנא קמא בדיקת שחרית דשביעי הוא דמטהרתה, אבל שני לנדתה, לא. ולר׳ יהודה אפילו בדיקת שחרית דשביעי לא מטהרה עד שתפרוש בין השמשות. ולרבנן אפילו בשני, דכיון דפסק פסק. ודוקא בשני הוא דמטהרי רבנן, אבל בראשון מצאה טהור ושוב לא בדקה, וטבלה בליל שמיני, ועשתה טהרות, ואחר כך מצאה טמא, לא מטהרי רבנן, לפי שביום ראשון הוחזקה מעין פתוח. ומשום הכי קתני ואפילו בשניה לנדתה דוקא, אבל ראשון לא. והלכה כחכמים:

(ג) הזב והזבה

הזב והזבה - שצריכין לספור שבעה נקיים, ופסקו מראייתן והתחילו לספור, ובדקו יום ראשון ושביעי כו׳:

. שבדקו עצמן ביום ראשון. ומצאו טהור. וביום השביעי ומצאו טהור. ושאר ימים שבינתיים לא בדקו. ר' אליעזר אומר הרי הן בחזקת טהרה. רבי יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון

אין להם אלא יום ראשון ושביעי בלבד - וצריכין לספור עוד חמשה. ימים נקיים, כדי להשלים לשבעה:

ויום שביעי בלבד. ר' עקיבא אומר אין להם אלא יום שביעי בלבד:

ר׳ עקיבא אומר אין להם אלא שביעי - שמא ראו בינתיים וסתרו ספירתן הראשונה. והלכה כר׳ אליעזר:

(ד) הזב והזבה. והנדה. והיולדת. והמצורע שמתו. מטמאין במשא

מטמאין במשא - בגמרא פריך, אטו כל מת מי לא מטמא במשא. אלא מאי במשא, באבן מסמא. כלומר אבן גדולה וכבדה שאינה מיטלטלת. ואם היא מונחת על גבי כלים ומת נתון עליה אין זה משא, הואיל ואינה ראויה להטלטל עמו, ושאר מתים לא מטמו, והני מטמו מדרבנן, הואיל ומחיים מטמו באבן מסמא מדאורייתא שהרי מטמאים מושב כל שתחתיהן, גזור (בהו רבנן לאחר מיתה) שמא יתעלפו ודומה למת, ואי אמרת זב מת אינו מטמא, בזב חי שנתעלף אתי לטהורי:

. עד שימוק הבשר

עד שימוק הבשר - דמהשתא הוי מת ודאי:

. עכו"ם שמת טהור מלטמא במשא. בית שמאי אומרים כל הנשים

נכרי שמת - אע״ג דמחיים הרי הוא כזב לכל דבריו ומטמא באבן מסמא, משמת, טהור מלטמא באבן מסמא, הואיל וטומאת זיבה שעליו מחיים אינה אלא מדברי סופרים:

כל הנשים - מחזקינן להו כנדות, ומטבילין כלים שהיו עליהן סמוך ליציאת נשמה אע״פ שלא נגעו בהן לאחר מיתה. לפי שבראשונה היו מטבילין כלים על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות, שאפילו במיתתן הן משונות משאר נשים, התקינו שיהיו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות:

מתות נדות. ובית הלל אומרים אין נדה

ובית הלל אומרים אין נדה אלא שמתה נדה - דלית להו לבית הלל האי תקנתא:

. אלא שמתה נדה:

(ה) האשה שמתה ויצא ממנה רביעית דם מטמאה משום כתם

מטמאה משום כתם - של נדה, במשהו דאי משום טומאת מת, לא מטמאה אלא ברביעית:

ומטמאה באוהל

ומטמאה באוהל - אם כל הרביעית יחד:

. רבי יהודה אומר אינה מטמאה משום כתם. מפני שנעקר משמתה. ומודה רבי יהודה ביושבת על משבר. ומתה ויצא ממנה רביעית דם. שהיא מטמאה משום כתם. אמר ר' יוסי לפיכך אינה מטמאה באהל:

שמטמא משום כתם - במשהו. שנעקר מחיים. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי. הלכך, לא שנא יושבת על משבר ולא שנא שאר מתות, כולהו מטמאות משום כתם, ומטמאות באוהל:

(ו) בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר. היתה מערה מים לפסח חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת

מערה למים לפסח - מכלי אל כלי לרחוץ בם את בשר הפסח. אבל במים אינה נוגעת, שהיא טבולת יום, שטבלה לסוף שבועים ואין לה הערב שמש עד יום שמונים שהוא תיכף להבאת כפרתה, והכתוב עשאה טבולת יום, דכתיב (ויקרא י״ב:ד׳) בכל קודש לא תגע, וקיי״ל בכל קודש, לרבות את התרומה, וטבול יום, שני הוא. וכשהיא מערה, אינה נוגעת במים אלא בכלי, ושני אינו מטמא כלי. אבל במים לא תגע, הואיל והם עשויין לרחוץ בהם את הפסח, דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי:

חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת - טבול יום דינו כנוגע בטמא מת, שהוא ראשון, דוקא לקדשים, אבל לחולין, לא הוי טבול יום כנוגע בטמא מת להיות ראשון, אלא שני, הלכך יכולה היא ליגע אפילו במים, שהמים חולין הן, וטבול יום, שני הוא, ואין שני עושה שלישי בחולין. ואף על פי שהמים הללו נעשים על טהרת הקודש שהרי לרחיצת פסח עשויות, לא מהני שני בהו, דחולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמו:

לקדשים. כדברי בית הלל. בית שמאי אומרים אף כטמא מת:

בית שמאי אומרים אף כטמא מת - שהוא אב הטומאה ועושה מגעו ראשון. כך מגעו של טבול יום, ראשון הוא:

(ז) ומודים שהיא אוכלת במעשר. וקוצה לה חלה

ומודים שאוכלת במעשר - כדין טבול יום, דטבל ועלה אוכל במעשר:

וקוצה לה חלה - ואינה קוראה לה שם ומניחתה בכלי. ואע״פ שהיא נוגעת בחולין הטבולין לחלה, לאו כחלה דמי, ואין שני פוסל בהן:

. ומקפת

ומקפת - מקרבת הכלי שהניחה בו החלה אצל העיסה. לפי שמצוה לתרום מן המוקף, מן הקרוב לדבר שהוא תורם עליו:

וקוראה לה שם. ואם נפל מרוקה

ואם נפל מרוקה ומדם טהרה - דהוו להו משקין היוצאין מן הטבול יום, וטהורין הן:

. ומדם טהרה. על ככר של תרומה. שהוא טהור. בית שמאי אומרים צריכה טבילה באחרונה

צריכה טבילה באחרונה - ליל שמונים צריכה טבילה לאכול בתרומה אם כהנת היא. ואם ישראלית היא, צריכה טבילה לביאת מקדש, מפני שטבולת יום ארוך היא והסיחה דעתה מן התרומה ומן המקדש:

. ובית הלל אומרים אינה צריכה טבילה באחרונה:

אינה צריכה טבילה באחרונה - וסומכת על הטבילה של סוף שבועים. ודוקא לתרומה ולביאת מקדש. אבל לאכילת קדשים, מודו בית הלל שהיא צריכה טבילה אחרת לסוף שמונים, דקיימא לן האונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקודש, הלכך, לאחר שהביאה כפרתה, טובלת לקדשים:

(ח) הרואה יום אחד עשר

הרואה יום אחד עשר - שהוא סוף ימי זיבה, ואין יום שלאחריו מצטרף עמו לזיבה. שאם ראתה יום שנים עשר ושלשה עשר, אינה זבה גדולה בשביל כן, לפי שהן תחילת ימי נדה ואינן מצטרפין עם ימי זיבה:

. וטבלה לערב. ושמשה. בית שמאי אומרים מטמאין משכב ומושב

בית שמאי אומרים מטמאין משכב ומושב - ואפילו הבועל מטמא משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין, מפני שהוא כבא על שומרת יום כנגד יום, דסברי בית שמאי יום אחד עשר בעי שימור. ובית הלל פוטרים מן הקרבן, דסברי, יום אחד עשר הואיל ואין יום שלאחריו מצטרף עמו לזיבה, לא בעי שימור. מיהו לענין טומאה מודו דבועלה מטמא מדרבנן, גזירה יום אחד עשר אטו תוך אחד עשר, דמטמאה בועלה מדאורייתא, אבל לענין קרבן, להביא חולין לעזרה, לא:

וחייבין בקרבן בית הלל אומרים פטורין מן הקרבן. טבלה ביום שלאחריו

טבלה ביום שלאחריו - דעבדה שימור קצת. ושמור מעליא הוא, אלא שתוך אחד עשר יום אסור לעשות כן, שלא תבוא לידי ספק, שמא תראה לאחר תשמיש ומצטרפין הימים לזיבה:

ושמשה את ביתה ואחר כך ראתה. בית שמאי אומרים מטמאין משכב ומושב

מטמאין משכב ומושב - מדרבנן מטמא אפילו בועלה משכב ומושב. גזירה אטו תוך אחד עשר:

. ופטורים מן הקרבן. ובית הלל אומרים הרי זה גרגרן

ופטורין מן הקרבן - דהא עבדה שימור. ואע״פ שחזרה וראתה, אין מצטרפין לזיבה, שהרי תחילת נדה היא:

גרגרן - ממהר לחטוא. שמא ירגיל בכך תוך אחד עשר. אבל לענין טומאה, טהור:

. ומודים ברואה בתוך אחד עשר יום וטבלה לערב ושמשה שמטמאין משכב ומושב. וחייבין בקרבן

וחייבין בקרבן - אפילו לא תראה למחר, דהא בעיא שימור, וזאת לא שמרה כלל, ונמצא שבעל זבה קטנה:

. טבלה ביום שלאחריו ושמשה. הרי זו תרבות רעה

טבלה יום שלאחריו - דעבדה קצת שימור, ושימשה:

הרי זו תרבות רעה - שמא תראה אחרי כן ותצטרף לשלפניו ואין טבילתה טבילה:

. ומגען

ומגען - לענין טומאה וטהרה:

ובעילתן

ובעילתן - לענין קרבן:

תלוים:

תלויין - שאם תראה, מגען מגע זבה וחייבין קרבן בבעילתן. ואם לא תראה, מגען טהור ופטורים מן הקרבן על בעילתן: