004_מסכת מקואות פרק ד

מקואות פרק ד

(א) המניח כלים תחת הצנור

המניח כלים תחת הצנור - מרזב שמי גשמים נכנסים בו ויורדים דרך פיו למקוה. והכא מיירי בצנור של עץ שקבעו ולבסוף חקקו, דהואיל ולא היה תורת כלי עליו כשקבעו, אע״פ שחקקו אחרי כן לא חשיבי המים שבתוכו מים שאובים, הואיל ולא היה תורת כלי עליו בתלוש:

אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים

ואחד כלים קטנים - דלא תימא דלא חשיבי:

אפילו כלי גללים

אפילו כלי גללים - דלא חשיבי כלים לענין טומאה, חשיבי כלים לפסול את המקוה, אפילו אם שברם או כפה אותם, דלא דמי למניח קנקנים בראש הגג לנגבן:

כלי אבנים כלי אדמה. פוסלין את המקוה אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי. ובית הלל מטהרין בשוכח

ובית הלל מטהרין בשוכח - בפרק קמא דשבת בגמרא, מוקמי פלוגתייהו כשהניחן תחת הצנור בשעת קישור עבים ונתפזרו ושכחן וחזרו ונתקשרו, דבית שמאי סברי משום פיזור עבים לא נתבטלה מחשבתו הראשונה, דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכן. ובית הלל סברי בטלה מחשבתו, דכי נתפזרו, אסח דעתיה, דקסבר לא ירדו גשמים עוד. אבל הניחן תחת הצנור בשעת קישור עבים ואיחרו הגשמים לבוא ויצא למלאכתו ושכחן, דברי הכל הואיל ומתחילה לכך נתכוין לא בטלה מחשבתו בשכחתו. ואם הניחן בשעת פיזור עבים, דברי הכל טהורים, שלא נתכוין מתחילה לכך:

. אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל. ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור

בשוכח בחצר שהוא טהור - בחצר שלא תחת הצנור, ונתמלאו מן הנוטפין ונפלו למקוה. דדוקא תחת הצנור הוא דפליגי בית שמאי, דגלי דעתיה דרצה שיפלו לתוכן, ומשום פיזור לא בטלה מחשבה קמייתא. אבל מניח בחצר, אפילו בשעת קישור, לא מוכחא מעיקרא מחשבתו קמייתא שפיר, הלכך בטלה כשנתפזרו:

. אמר ר' יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת:

עדיין מחלוקת במקומה עומדת - שלא עמדו למנין על כך ולא רבו תלמידי בית שמאי:

(ב) המניח טבלא תחת הצנור

המניח טבלא תחת הצנור - להמשיך המים למקוה:

אם יש לה לבזבז

אם יש לה לבזבז - שפה סביב מארבע רוחותיה, כדי שיהיה לה בית קיבול:

פוסלת את המקוה

פוסלת את המקוה - דהוו להו מים שאובים. ומשום צנור לא היה מפסיל מקוה, דאיירי בצנור שקבעו ולבסוף חקקו כדפרישית:

. ואם לאו אינה פוסלת את המקוה. זקפה לידוח

זקפה לידוח - כדי שתודח מטנופת שבה:

. בין כך ובין כך. אינה פוסלת את המקוה:

אינה פוסלת את המקוה - דלא קיימא כדרך קבלתה:

(ג) החוטט בצנור

החוטט בצנור - דרך צנור להיות פתוח משני צדדים, ואין פוסל את המקוה אא״כ חקק בו חקק מעט כדי לקבל צרורות המעכבים הלוך המים, וכשחקקו ולבסוף קבעו איירי, הואיל והיה עליו תורת כלי כשהיה תלוש, הרי המים העוברים בו שאובים הן ופוסלים את המקוה:

לקבל צרורות. בשל עץ כל שהוא. ובשל חרס

ובשל חרס - לא חשיב כלי אא״כ יש לו בית קיבול של רביעית:

רביעית. רבי יוסי אומר אף בשל חרס כל שהוא. לא אמרו רביעית אלא בשברי

לא אמרו רביעית אלא בשברי החרס - דוקא בכלי חרס לאחר שנשבר בעינן שיהא השבר מחזיק רביעית. אבל מתחילתו אפילו כל שהוא חשוב כלי. ואין הלכה כר׳ יוסי:

כלי חרס. היו צרורות מתחלחלים

מתחלחלים - מתגלגלים בתוך בית קיבול, שאינם מהודקים בו אע״פ שנתמלא מהם אלא מתנענעים אילך ואילך. לשון ותתחלחל המלכה (אסתר ד׳):

בתוכו. פוסלים את המקוה. ירד לתוכו

פוסלין את המקוה - דלא נתבטל קיבולו:

ירד לתוכו - לתוך בית קיבולו:

עפר ונכבש

עפר ונכבש - שהעפר נקבע ונעשה מהודק יפה והמים עוברים עליו. תרגום במסלה נעלה (במדכר כ׳) באורח כבישא נסק:

כשר

כשר - דאין כאן בית קיבול:

. סלון שהוא צר מכאן ומכאן

סילון וצינור ומרזב - אחד הוא:

שהוא צר מכאן ומכאן - משני פיותיו, ממקום שהמים נכנסים בו וממקום שיורדים ממנו למקוה:

. ורחב מן האמצע. אינו פוסל. מפני שלא נעשה לקבלה:

ורחב באמצע - אפילו הכי לא חשיב לקבלה כל זמן שלא חקק בו לקבל צרורות:

(ד) מים שאובין ומי גשמים

מים שאובים - שהן פסולים למקוה.

ומי גשמים - הכשרים.

שנתערבו בחצר

שנתערבו בחצר או בעוקה - גומא שהמים מתקבצים בהן, או על מעלות המערה, ומשם נמשכו וירדו למקוה:

. ובעוקה. ועל מעלות המערה. אם רוב מן הכשר

אם רוב מן הכשר - כגון שכ״א סאה מהן מי גשמים. וי״ט מים שאובין, כשר:

. כשר. ואם רוב מן הפסול. פסול. מחצה למחצה. פסול. אימתי בזמן שמתערבים עד שלא יגיעו למקוה. היו מקלחין בתוך המים

היו מקלחין בתוך המים - שלא ירדו למקוה על ידי המשכה דרך החצר והעוקה ומעלות המערה, אלא מן הכלים עצמן היו מקלחין לתוך המקוה:

. אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים. עד שלא ירד לתוכו שלשה לוגין מים שאובין. כשר. ואם לאו פסול:

ואם לאו פסול - דשלשה לוגין מים שאובים פוסלים כשנפלו למקוה שלא כדרך המשכה. אבל דרך המשכה אין פוסלין עד שיהיו הרוב מים שאובים, אפילו המים שאובין בפני עצמן שלא נתערבו בכשרים, אין פוסלין דרך המשכה אלא ברוב. כגון מקוה שיש בו כ״א סאה מי גשמים, ממלא בכתף וממשיך לתוכו י״ט סאה מים שאובים וכשר, הואיל והרוב מים כשרים. וכן הלכה:

(ה) השוקת

השוקת - אבן חלולה שעל שפת המעין, והמים נכנסין לה דרך חור שבדופנה, ומשקין בה הבהמות:

שבסלע. אין ממלאין ממנה. ואין מקדשין בה

אין ממלאים ממנה - מים למי חטאת:

ואין מקדשין בה - אין נותנים אפר פרה על המים שבתוכה, דאינה חשובה כלי. והכא מיירי בסלע מחובר שחקקו, ואפילו תלוש שחיברו ולבסוף חקקו, הואיל ולא היה עליו שם כלי בתלוש אינו חשוב כלי:

. ואין מזין ממנה. ואינה צריכה צמיד פתיל

ואינה צריכה צמיד פתיל - אם היא באוהל המת, מצלת על מה שבתוכה בכיסוי לבד בלא צמיד פתיל, לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות שמצילים על מה שבתוכם בכיסוי לבד:

. ואינה פוסלת את המקוה

ואינה פוסלת את המקוה - אם נפלו מי גשמים מתוכה למקוה אין נחשבים מים שאובים לפסול את המקוה:

. היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה. וצריכה צמיד פתיל. ופוסלת את המקוה. ניקבה מלמטה. או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהם כשירה. וכמה יהיה בנקב. כשפופרת הנוד. אמר רבי יהודה בן בתירא. מעשה בשוקת יהוא

וכמה יהא בנקב - לבטלה מתורת כלי שלא תפסול את המקוה מטעם שאיבה:

כשפופרת הנאד - ושיעורו שיהיו שתי אצבעות של יד הסמוכות לגודל חוזרות ברחבן בריוח בתוך הנקב:

שוקת יהוא - כך היתה נקראת:

שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפופרת הנוד. והיו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבה. ושלחו בית שמאי ופחתוה שבית שמאי אומרים עד שיפחתו רובה:

וכל טהרות של ירושלים נטבלים על גבה - שמטבילים בתוכה ועושים טהרות. ולא היה בשוקת ארבעים סאה, אלא מקוה שלם היה בצדה, ומי השוקת מתערבים בו דרך נקב כשפופרת:

עד שתפחת רובה - אפילו יש בנקב כשפופרת הנאד, לעולם תורת כלי עליה עד שתשבר רובה: