007_מסכת טהרות פרק ז

טהרות פרק ז

(א) הקדר שהניח את קדרותיו

הקדר שהניח את קדרותיו - מוכר הקדרות שהוא חבר, שהניח קדרותיו ברה״ר, ורגילין לתת בצדי רה״ר אבנים גדולות או יתדות להרחיק העגלות שלא יזיקו הכתלים, ומתוך שהיתדות הללו דוחקות את רשות הרבים, וזה הניח קדרות אצלם, דחק גם הוא את הדרך יותר, והעוברין מתחככים בהן ובגדיהם עוברים על פי אוירן, ובגדי עם הארץ טמאין הן ומטמאין את החיצונות:

. וירד לשתות הפנימיות טהורות והחיצונות טמאות. אמר ר' יוסי במה דברים אמורים במותרות

במה דברים אמורים במותרות - שהעוברים ושבים מסיטין אותן.

. אבל באגודות

אבל באגודות - שאי אפשר להסיטן, הכל טהור. ואין הלכה כרבי יוסי:

. הכל טהור. המוסר מפתחו לעם הארץ. הבית טהור. שלא מסר לו אלא שמירת המפתח:

שלא מסר לו אלא שמירת המפתח - ולא סמכא דעתיה להכנס, מפני שהוא נתפס עליו כגנב:

(ב) המניח עם הארץ בתוך ביתו. ער ומצאו ער. ישן ומצאו ישן. ער ומצאו ישן. הבית טהור. ישן ומצאו ער

ישן ומצאו ער הבית טמא - כל מה שבבית טמא, דחיישינן שמא כשהקיץ משנתו נגע בכלים שבבית שלא ראה אותם מתחלה כשהיה ישן, שכן דרך בני אדם למשמש ולבדוק במה שלא ראו מעולם. אבל ער ומצאו ער, לא חיישינן, שכבר ראה כל אשר בבית כשהיה ער:

. הבית טמא. דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אין טמא אלא עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו

עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו - כל הכלים שיכול להגיע להם כשיושיט ידו מן המקום שהיה ישן שם, חיישינן להו שמא נגע בהם, אבל לא חיישינן שמא הלך בבית ונגע בכלים. והלכה כחכמים:

וליגע:

(ג) המניח אומנים

המניח אומנים וכו׳ - משום דאומנין סמכו דעתייהו למשמש כל אשר בבית, וסלקא דעתך אמינא דבהא מודו חכמים לרבי מאיר דכל הבית טמא, קמ״ל דאפילו באומנין פליגי רבנן עליה ואמרי דאין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידם וליגע. והלכה כחכמים:

בתוך ביתו. הבית טמא. דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אין טמא. אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידם וליגע:

(ד) אשת חבר

אשת חבר - שנאמנת על הטהרות, דאשת חבר הרי היא כחבר:

שהניחה לאשת עם הארץ

שהניחה לאשת עם הארץ - שאינה נאמנת, דאשת עם הארץ ובניו כמותו, עד שיקבלו עליהם דברי חבירות:

טוחנת בתוך ביתה. פסקה הרחים

פסקה הרחים - גמרה טחינתה ופסקה מלטחון. דכל זמן שהיא עסוקה במלאכתה בריחים אינה הולכת וממשמשת בבית:

הבית טמא. לא פסקה הרחים. אין טמא אלא עד מקום שהיא יכולה לפשוט את ידה וליגע. היו שתים. בין כך ובין כך הבית טמא. שאחת טוחנת ואחת משמשת. דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים

וחכמים אומרים וכו׳ - והלכה כחכמים:

אין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידן וליגע:

(ה) המניח עם הארץ בתוך ביתו לשמרו. בזמן שהוא רואה

בזמן שהוא רואה - בזמן שבעל הבית יכול לראות הנכנסין בבית והיוצאין מן הבית:

את הנכנסין ואת היוצאין. האוכלים והמשקים וכלי חרס הפתוחים טמאים. אבל המשכבות והמושבות

האוכלין והמשקין וכו׳ טמאין - דחיישינן שמא נגע בהן השומר הזה שהוא עם הארץ:

אבל המשכבות והמושבות וכו׳ טהורין - שאין עם הארץ עושה משכב ומושב ואינו מטמא בהיסט, דלא גזרו אלא על טומאת מגעו בלבד:

וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורין. ואם אינו רואה לא את הנכנסין. ולא את

ולא את היושבים - אע״פ שאם עומד רואהו, כיון שאינו רואה את היושב, הכל טמא:

היוצאין אפילו מובל

אפילו מובל - אפילו היה השומר הזה שהוא עם הארץ, מובל, שאינו יכול לילך אא״כ מובילים אותו:

אפילו כפות

אפילו כפות - קשור:

הכל טמא:

הכל טמא - שלא מטמאינן להו משום משכב ומושב של עם הארץ, אלא משום דחיישינן שמא נכנס שם נכרי או אשה נדה וישבה והסיטה וטמאה את הכל:

(ו) הגבאים שנכנסו

הגבאים שנכנסו לבית - (ישראלים) שהן גבאין של מלך לגבות מיד ישראל כסף גולגולתא ומסים וארנוניות, והן עמי הארץ, ונכנסו לביתו לעבוט עבוטו:

לתוך הבית. הבית טמא

הבית טמא - כל כלי הבית טמא, לפי שמחפשין בכל הבית:

. אם יש עמהן

אם יש עמהן גוי נאמנים לומר לא נכנסנו - וכל שכן אם אין עמהן נכרי הן יותר ויותר נאמנים לומר שלא נכנסנו. אלא משום סיפא נקט לה, דקתני אבל אין נאמנים לומר נכנסנו ולא נגענו, דדוקא אם יש עמהם נכרי אין נאמנים, דמרתתי מן הנכרי שמא יענישם אם לא יחפשו כל הבית ועל כרחך הם ממשמשין כל אשר בבית. אבל אם אין עמהם נכרי, נאמנים אף בזה לומר נכנסנו אבל לא נגענו:

כנעני. נאמנים לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו. הגנבים שנכנסו לתוך הבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים. ומה הן מטמאין האוכלים והמשקים וכלי חרס הפתוחין. אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורים. אם יש עמהן

אם יש עמהן נכרי או אשה - שגזרו על הנכרים להיות כזבים לכל דבריהם. והאשה, שמא היא נדה או זבה:

כנעני או אשה הכל טמא:

(ז) המניח את כליו בחלון של אודיארין

אודיארין - הבלנין בעלי המרחצאות יש להן חלונות חלונות וכל מי שנכנס למרחץ נותן בגדיו כל אחד בחלון ונועל עליו בדלת שבחלון:

. רבי אליעזר בן עזריה מטהר וחכמים אומרים עד שיתן

רבי אלעזר בן עזריה מטהר - משעה שנעל הדלת בפני החלון. ולא חיישינן שמא יגע שם אדם טמא, מאחר שנתפס עליו כגנב:

עד שיתן (לתוכו) [לו] מפתח - ואע״פ שנותן המפתח ביד הבלן שהוא עם הארץ, הא תנן לעיל המוסר מפתח לעם הארץ הבית טהור:

לו את המפתח או חותם. או עד שיעשה

או עד שיעשה לו סימן - להכיר בו שלא נגע אדם שם. והלכה כחכמים:

סימן. המניח את כליו

המניח את כליו - כלים שבצר. בהם בטהרה בשנה זו, מניח אותם לבצור בהם בטהרה לשנה הבאה:

מגת זו לגת הבאה. כליו טהורין. ובישראל

בנכרי כליו טהורין - גרסינן. כלומר אם הניחן אצל נכרי אין בהם משום איסור יין נסך, דלא חיישינן שמא לקחן הנכרי בלא ידיעת ישראל לעשות בגת:

ובישראל - דחושש להן משום טומאת מגע, טמאים אם הסיח דעתו מהן, עד שיאמר בלבי היה לשמרם. ויש ספרים דלא גרסי בנכרי, אלא המניח כלי[ו] מגת זו לגת הבאה כליו טהורים, ומיירי בכהן הלוקח יין של תרומה מעם הארץ ומניח כליו אצלו כדי שיקח ממנו לגת הבאה, והואיל וכלים של כהן הן, מרתת עם הארץ ולא נגע בהו. אבל אם הכלים הן של ישראל שרוצה לעשות יינו בטהרה, לא מזדהר בהו עם הארץ כולי האי, וחיישינן דלמא נגע בהן אדם טמא, אם הסיח דעתו מהן, עד שיאמר בלבי היה לשמרם:

עד שיאמר בלבי היה לשמרם:

(ח) מי שהיה טהור

מי שהיה טהור - כהן שהיה טהור לאכול בתרומה, והסיח דעתו מלאכול עוד בתרומה:

. והסיע את לבו מלאכול. רבי יהודה מטהר שדרך טמאין פורשין ממנו. וחכמים מטמאים. היו ידיו טהורות

שדרך טמאים פורשים ממנו - הטמאים שיודעים בו שהוא טהור, פורשים ממנו, הלכך לא חיישינן שמא נגע באדם טמא וטמאהו:

וחכמים מטמאין - מאחר שהסיח דעתו. והלכה כחכמים:

היו ידיו טהורות - בהא מודה רבי יהודה דאפילו אמר יודע אני שלא נטמאו ידי:

. והסיע את לבו מלאכול. אף על פי שאמר יודע אני שלא נטמאו ידי. ידיו טמאות

ידיו טמאות - ופוסלין את התרומה, מאחר שהסיח דעתו מלאכול, לפי שהידים עסקניות הן ונגע ולאו אדעתיה:

. שהידים עסקניות:

(ט) האשה שנכנסה להוציא פת לעני ויצאת ומצאתו עומד בצד ככרות של תרומה. וכן האשה שיצאת ומצאת את חברתה חותה גחלים תחת קדרה של תרומה. ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין. אמר ר' אלעזר בן פילא וכי מפני מה ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין מפני שהנשים גרגרניות

גרגרניות - זוללות ומתאוות למאכל. תרגום כי הייתי זוללה (איכה א׳:י״א), ארי הויתי גרגרנית. והלכה כחכמים:

הן שהיא חשודה לגלות את הקדרה של חברתה לידע מה היא מבשלת: