005_מסכת פרה פרק ה

פרה פרק ה

(א) המביא כלי חרס לחטאת

המביא כלי חרס לחטאת - שהולך אצל היוצר לקנות ממנו כלי חרס להניח בו אפר חטאת או מי חטאת:

טובל ולן על הכבשן

טובל ולן על הכבשן - מתחיל לשומרן בטהרה שלא יגע בהן עם הארץ מקודם שיצרפו בכבשן, דהוא גמר מלאכתן לקבל טומאה:

. ר' יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר שהכל נאמנים על החטאת. ובתרומה

ר׳ יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר - דמהימנינן ליה לעם הארץ אם אומר ששמרו על טהרת חטאת, כדאמרינן בפרק חומר בקודש דעמי הארץ נאמנים על טהרת יין לנסכים ושמן למנחות, שלא יהא כל אחד ואחד בונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו. והלכה כר׳ יהודה:

ובתרומה - אם מביא כלי חרס להניח בו תרומה:

פותח את הכבשן ונוטל

פותח את הכבשן ונוטל - אע״ג שנגמר צרופן ולא שמרן. דכיון דעדיין לא נפתח ומלא אבק על גביו, לא חיישינן שמא נגע בו עם הארץ, דלא החמירו בתרומה:

. ר' שמעון אומר מן הסדר השני. ר' יוסי אומר מן הסדר השלישי:

ר׳ שמעון אומר מסדר השני - אם פתח עם הארץ את הכבשן ונטל ממנו כלים, אין נוטל מסדר הראשון, דיד הכל ממשמשין בו, אבל מסדר השני שתחת הראשון שרי. ורבי יוסי מחמיר ואסר אף מסדר השני. ואין הלכה לא כר׳ שמעון ולא כר׳ יוסי, אלא אע״פ שמצא הכבשן פתוח הרי הכל בחזקת טהרה, ולוקח אף מסדר הראשון:

(ב) המטביל כלי לחטאת

המטביל כלי לחטאת - כלי שטף שהטבילו כדי למלאות בו מים ולקדשם באפר, אם הטבילו במים שאין ראויין לקדש, כגון במי מקוה שאינם מים חיים:

במים שאינם ראוים לקדש צריך לנגב

צריך לנגב - הכלי. שמא יתערבו שאינם ראויים בראויין. אבל אם הטבילו במים חיים הראויין לקדש, אין צריך לנגב:

. במים שהם ראוים לקדש אינו צריך לנגב. אם להוסיף לתוכו מים מקודשין. בין כך ובין כך צריך לנגב:

ואם לאסוף לתוכו מים מקודשים - ואם הטבילו להכניס לתוכו מים שכבר נתן עליהם את האפר, אפילו הטבילו במים חיים, צריך לנגב, שלא יתערבו שאינם מקודשים במקודשים, ותנן לקמן צלוחית של חטאת שנפל. לתוכה מים פסול:

(ג) קרויה

קרויה - דלעת יבשה חלולה ששואבים בה מים:

. שהטבילוה

שהטבילוה - מעלה בעלמא לחטאת, ולא משום טומאה. דהא בחדשה מיירי שלא נטמאת מעולם:

במים שאין

במים שאין ראויין לקדש מקדשים בה - לאחר שנגבה. ולא חיישינן שמא בלעה מים שאין ראויין לקדש ותחזור ותפלוט:

ראוין לקדש. מקדשין בה עד שתטמא. נטמאה אין

נטמאה אין מקדשים בה - ואע״פ שחזר והטבילה, דחיישינן שמא תפלוט משקין טמאים הבלועים בה. דקסברי רבנן דמחמרינן טפי במים טמאים יותר מבמים שאינן ראויין לקדש. ורבי יהושע משוה מדותיו. דאי חיישת, הכא והכא תיחוש. ואי לא חיישת, הכא והכא לא תיחוש. אלא בין כך ובין כך, בין בתחילה אם הטבילה במים שאין ראויין לקדש וניגבה, בין בסוף כשנטמאת והטבילה אפילו בראויין לקדש וניגבה, לא יוסיף לתוכה מים מקודשים, דחיישינן שמא תפלוט. ואין הלכה כר׳ יהושע:

מקדשין בה. רבי יהושע אומר אם מקדש הוא בה בתחלה. אף בסוף יקדש בה. אם אינו מקדש בה בסוף. אף לא בתחלה. בין כך ובין כך. לא יוסיף לתוכה מים מקודשים:

(ד) שפופרת

שפופרת - של קנה:

שחתכה

שחתכה - תיקנה לשום בה מי חטאת או אפר חטאת, אפילו חתכה חבר שאינו חשוד על הטומאה:

לחטאת. רבי אליעזר אומר יטביל מיד. רבי יהושע אומר יטמא ויטביל הכל כשרים לקדש

ר׳ אליעזר אומר יטביל מיד - ואיכא היכרא. דפרה נעשית בטבול יום, משום דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש, שמא נשאר בכלי רוק היוצא מפיו של עם הארץ ועדיין הוא לח בשעת גמרו של כלי ומטמאו. ואע״ג דטומאה זו אינה צריכה הערב שמש אלא טבילה בלבד, מכל מקום איכא הכירא, משום דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו ומטמא אדם וכלים, ואי איתא דפרה היתה צריכה הערב שמש, גם היא היתה צריכה:

ר׳ יהושע אומר יטמא ויטביל - דבענין אחר ליכא הכירא, כיון דכלים הנגמרים בטהרה לא בעו הערב שמש לקדש. והלכה כר׳ יהושע:

הכל כשרים לקדש - כל הטהורים כשרים להשליך האפר על גבי המים, ואפילו נשים. דכתיב גבי אסיפת אפר הפרה, ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה, ודרשינן איש, להכשיר את הזר. טהור, ואפילו אשה. והניח, מי שיש בו דעת להניח, פרט לחרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח. ובתר [אסיפת אפרה] כתיבא הך עבודה דקידוש ואין עבודה מפסקת בינתים. למדנו שכל הכשר לאסיפת אפרה כשר לקידוש:

. חוץ מחרש שוטה וקטן. ר' יהודה מכשיר בקטן. ופוסל באשה ובאנדרוגינוס:

ר׳ יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה - דאם איתא דכל הכשר באסיפה כשר בקידוש, לכתוב ולקח לשון יחיד בקידוש, כי היכי דכתב ואסף לשון יחיד באסיפה, מאי ולקחו, דאפילו הנך דפסולים התם כשרים הכא, כגון קטן. אבל אשה לא, דכתיב ונתן, ולא ונתנה:

(ה) בכל הכלים מקדשים

בכל הכלים מקדשים - בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית, ואפילו בכלי גללים דלא חשיבי כלי לענין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, דכתיב מים חיים אל כלי ולא כתיב אל הכלי:

אפילו בכלי גללים. בכלי אבנים. ובכלי אדמה, ובספינה מקדשין בה. אין מקדשין לא בדפנות הכלים. ולא בשולי המחץ

מחץ - כלי גדול של חרס שקורין בערבי אלמחגי״ר. ובקצה האחד ממנו עשוי כדמות בית יד והוא שולי המחץ. כך פירש הרמב״ם:

ולא במגופת החבית ולא בחפניו מפני שאין ממלאין. ואין מקדשין ואין מזין

ואין מזין אלא בכלי - כלומר, שצריך שיהיו המים בכלי בשעת ההזאה:

מי חטאת אלא בכלי. אין מצילין

אין מצילין - כל מה שבתוכה מטומאת אוהל המת ע״י צמיד פתיל, אלא כלים:

בצמיד פתיל אלא כלים שאין מצילים מיד כלי חרס אלא כלים:

שאין מצילין מאויר כלי חרס אלא כלים - שאם יפול שרץ באויר כלי חרס, טמא כל מה שבתוכו אע״פ שלא נגע בהן, חוץ מכלים שאין מיטמאין מאויר כלי חרס, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ג) כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל, אוכלים ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס, ואין כלים מיטמאין מאויר כלי חרס:

שאין מצילין - כמו ואין מצילין. דוגמתו בריש פרק קמא דביצה שאפר כירה מוכן הוא, ואמר רבה בגמרא [דף ח׳] הכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא:

(ו) ביצת היוצרים

ביצת היוצרים - כל כלי שמתחיל יוצר חרס לעשות, עושה תחילה החומר עגול כצורת ביצה ועושה לה בית קיבול:

כשרה

כשרה - לקדש בה מי חטאת:

. ר' יוסי פוסל. ביצת התרנגולת

ור׳ יוסי פוסל - דלא חשיב ליה כלי. ואין הלכה כרבי יוסי:

ביצת התרנגולת - קליפתה החיצונה:

. ר' מאיר ור' יהודה מכשירין וחכמים פוסלין:

וחכמים פוסלים - שאינה חשובה כלי. והלכה כחכמים:

(ז) השוקת שבסלע

השוקת שבסלע - שוקת היא אבן חלולה שעל שפת המעין והמים נכנסים לה דרך חור שבדופנה ומשקין בה הבהמות. והכא מיירי בסלע מחובר שחקקו, אין נחשב כלי הואיל ולא היה עליו שם כלי בתלוש. ואפילו היה תלוש [אלא] שחיברו ולבסוף חקקו:

. אין ממלאין בה. ואין מקדשין בה. ואין מזין ממנה. ואינה צריכה צמיד פתיל

ואינה צריכה צמיד פתיל - אם היתה באוהל המת מצלת על מה שבתוכה בכיסוי לבד בלא צמיד פתיל. לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות שמצילין על מה שבתוכה בכיסוי בלא צמיד פתיל, כדתנן בפרק ה׳ דאהלות [משנה ו׳]:

. ואינה פוסלת את המקוה

ואינה פוסלת את המקוה - אם [נפלו] מי גשמים מתוכה למקוה, אין נחשבים מים שאובים לפסול את המקוה:

. היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה. ומקדשין בה. ומזין ממנה. וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה. ניקבה מלמטן ופקקה

ופקקה - סתמה:

בסמרטוט. המים שבתוכה פוסלין מפני שאינן עגולים כלי. מן הצד ופקקה בסמרטוט. המים שבתוכה כשרים. מפני שהם עגולים כלי. עשו לה עטרה של טיט והלכו המים לשם פוסלין. אם היה בריא כדי שינטל עמה כשרים:

מפני שאינם עגולים כלי - כלומר שאין כלי מסבב את המים, דנקב שלמטה מבטלו מתורת כלי, דסתימה של סמרטוט לא משוי ליה כלי. אבל שהנקב מן הצד, יש תורת כלי עליו ומקדשים במים שבתוכם, שהרי הכלי מסבבן. והיינו עגולים כלי:

עשה לה עטרה - שוקת תלושה שחיברה בסיד שהיא חשובה כלי ועשה שפה של טיט לפיה סביב ונתמלאה השוקת מים עד שנתמלאת גם השפה, המים פסולים לקדש, לפי שאין התוספת נחשבת כלי:

ואם היה בריא - כלומר אם השפה הזאת חזקה ומהודקת בשוקת עד שאילו תנטל השוקת תנטל גם השפה עמה, כשרים:

(ח) שתי שקתות שבאבן

שתי שקתות שבאבן - הכא מיירי באבן המיטלטלת שאינה סלע מחובר, ושתי שיקתות הללו תורת כלי יש להן:

אחת. קדש אחת

קדש אחת מהן - שנתן אפר פרה במים שבאחת מהן:

מהם. המים שבשניה. אינן מקודשין. היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד

כשפופרת הנוד - כמין קנה שנתן על פי הנוד שבו מריקים היין או המים בתוך הנוד. ושיעורו, כדי שיהיו שתי אצבעות הראשונות של פס היד חוזרות בו בריוח, לא הגודל, אלא האצבעות הסמוכות לו:

. או שהיו

או שהיו מים צפין על גביהן - כגון שכותל האמצעי המפסיק בין שתי השקתות נמוך משאר הכתלים:

המים צפין על גביהן אפילו כקליפת השום

כקליפת השום - כשנתמלאו שתיהן, צפין המים על המחיצה האמצעית כקליפת השום:

וקדש את אחת מהן. המים שבשניה מקודשין:

(ט) שתי אבנים שהקיפן

שהקיפן - סמכן זו אצל זו. לשון [ואין] מקיפין שתי חביות דמסכת ביצה:

זו לזו. ועשאן שוקת. וכן שתי ערבות וכן השוקת שנחלקה. המים שביניהם אין מקודשין. עשאן בסיד או בגפסים

המים שביניהן - שבין שתי עריבות ושבין סדק של שוקת. אבל שאר המים מקודשין. אלא דאותן שבסדק לא נכנס בהן הקידוש:

גפסים - מין סיד הוא ולבן ביותר. וקורין לו בלע״ז ייס״ו גיפס:

והן יכולות להנטל כאחת המים שביניהם מקודשין: