003_מסכת פרה פרק ג

פרה פרק ג

(א) שבעת ימים

שבעת ימים כו׳ מפרישין כהן השורף את הפרה - דכתיב בפרשת מילואים (ויקרא ה׳) כאשר עשה ביום הזה צוה ה׳ לעשות לכפר עליכם, ודרשו רבותינו, לעשות, זה מעשה פרה. לכפר עליכם, זה מעשה יום הכפורים. שהכהן השורף את הפרה וכהן גדול העובד ביום הכפורים טעון פרישה שבעה כמו שהיו טעונים אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים, דכתיב (שם) ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים. והיו מפרישין אותו מאשתו שמא יבוא על אשתו ותמצא נדה, והבועל נדה טמא שבעת ימים ולא יוכל לשרוף הפרה:

קודם לשרפת הפרה. מפרישין כהן השורף את הפרה. מביתו ללשכה שעל פני הבירה

הבירה - אית דאמרי מקום היה בהר הבית ובירה שמו. ואית דאמרי כל המקדש קרוי בירה, כמו שנאמר אל הבירה וגו [דה״א כט׳]:

צפונה מזרחה

צפונה מזרחה - טעמא דמפרישים הכהן השורף את הפרה ללשכה שהיא צפונית מזרחית, כיון דחטאת היא וחטאת טעונה צפון, תקינו ליה רבנן בצפונה מזרחה כי היכי דלהוי לה הכירא:

. ובית אבן היתה נקראת

ובית אבן היתה נקראת - לפי שכל מעשיה היו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאינן מקבלין טומאה, ובהם בלבד היה משתמש כל שבעת ימי ההפרישה, משום דטבול יום כשר בפרה, והיו מטמאין הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו מיד להוציא מלבן של צדוקים שאומרים במעורבי שמש היתה נעשית, תקינו לה רבנן מעלות יתירות כדי שלא יזלזלו בה:

. ומזין עליו כל שבעת הימים

כל שבעת הימים - של ימי הפרישה:

מכל חטאות שהיו שם

מכל חטאות שהיו שם - מכל הפרות שנעשו מימות משה רבינו ועד אותו זמן, שמכל פרה ופרה היו נותנין קצת למשמרת, ויום ראשון מזין עליו מאפר פרה אחת ויום שני מאחרת ויום שלישי מאחרת:

. ר' יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי

בשלישי ובשביעי - לפרישתו. ובין ת״ק ובין רבי יוסי תרווייהו סבירא להו טבילה בזמנה מצוה, וקא מיפלגי בהזאה אי מקשינן לה לטבילה אי לא, ת״ק מקיש הזאה לטבילה והזאה בזמנה מצוה, וכל יומא משלושת ימים הראשונים איכא לספוקי שמא היום יום שלישי לטומאתו, והשלשה אחרונים כל יומא מספקינן שמא שביעי. ורביעי לא בעי הזאה, דלאו בשלישי איכא לספוקי ולא בשביעי איכא לספוקי שאין הזאה בשביעי עולה משום הזאת שביעי עד שיזה בשלישי שלפניו. וכל שבעה לאו דוקא, דעל כרחך הא קיימא לן הזאה שבות ואין דוחה את השבת. ור׳ יוסי לא מקיש הזאה לטבילה והזאה בזמנה לאו מצוה, הלכך לא בעי הזאה אלא שלישי ושביעי בלבד. ור׳ חנינא סגן הכהנים נמי כרבי יוסי סבירא ליה דהזאה בזמנה אינה מצוה, והכהן השורף את הפרה מעלה בעלמא הוא, כי היכי דלא לזלזלו בה מפני שהיא נעשית בטבול יום:

בלבד. ר' חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין כל שבעת הימים ועל של יום הכפורים לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד:

(ב) חצרות היו בירושלים בנויות על גבי

בנויות על גבי הסלע - צור החלמיש שניכר שהיה שם מתחילת ברייתו של עולם. ואעפ״כ החמירו לעשות תחתיו חלל, מפני קבר התהום, שמא יש תחתיו קבר ואין לו למת אוהל חלל טפח, וטומאה שהיא רצוצה בוקעת ועולה, לפיכך היו בונים אותו על גבי כיפין, שאפילו יש קבר תחתיהן החלל מפסיקו. וכל לשון טומאת התהום שבגמרא, לשון ספק ומכוסה הוא, כתהום הזה שאינו גלוי:

סלע ותחתיהם חלול מפני קבר התהום ומביאים נשים

ומביאים נשים מעוברות ויולדות שם - כל אלו מעלות יתירות עשו בה כי היכי דלא לזלזולי בה, מפני שהיו עושים אותה בטבול יום:

עוברות ויולדות שם ומגדלות שם את בניהן

ומגדלות שם את בניהן - עד שיהיו בן שמונה [שנים], ולא יותר שלא יראו קרי:

ומביאים שוורים

ומביאים שוורים - שכריסן רחבה כדי שלא יהיו רגליו של תינוק היושב עליהן. מאהילות על הארץ מפני קבר התהום:

ועל גביהן דלתות

ועל גביהן דלתות - ועוד זאת מעלה יתירה כדי שלא יהיו רגליו של תינוק מאהילות על הארץ:

ותנוקות יושבין על גביהן וכוסות של אבן בידם

וכוסות של אבן בידם - שכל מעשה הפרה בכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה:

. הגיעו לשלוח. ירדו

ירדו - תינוקות הללו לתוך נהר שילוח:

ומלאום

ומלאום - ממנו מים לקדש מי חטאת שמזין על השורף את הפרה כל שבעה. ובתוך הנהר ליכא לספוקי לקבר התהום, דלא עבידי דקברי בנהרות:

ועלו וישבו על גביהן. ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא:

רבי יוסי אומר - מעל גבי השוורים היו משלשלים חבל וממלאים מים, ולא היו יורדים לתוך השילוח. ואין הלכה כרבי יוסי:

(ג) באו להר הבית

באו להר הבית - התינוקות שעל גבי השוורים עם הכוסות מלאים מים:

וירדו. הר הבית והעזרות תחתיהם חלול מפני קבר התהום. ובפתח העזרה

בפתח העזרה - של נשים, הסמוכה לחיל:

היה מתוקן קלל של חטאת

היה מתוקן קלל של חטאת - כלי שמונח בו אפר חטאת מכל פרה שהיו שורפים, כדכתיב (במדבר י״ט:ט׳) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת:

. ומביאין זכר של רחלים. וקושרים חבל בין קרניו. וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל וזורקו לתוך הקלל

קלל - כד קטן. תרגום וכדה על שכמה (בראשית כ״ד:ט״ו) וקולתה על כתפה:

ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו. ונוטל ומקדש כדי שיראה על פני המים. רבי יוסי אומר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות

וזורקו לתוך הקלל - ומתוך כך כשהיה הזכר נרתע לאחוריו והיה המקל יוצא מן הקלל קולט מן האפר עמו ונשפך על גבי השוורים והתינוק נוטלו ואינו צריך להוציא ידו לחוץ. ובתוספתא משמע שלא הוצרכו לעשות כן אלא כשעלו מן הגולה שהיו כולם טמאין ואין יכולים ליגע, שאם היו נוגעים באפר הפרה היו מטמאין אותו. ומה שהיו זורקים המקל לתוך הקלל ולא בדרך הנחה, שלא יטמא האפר בהיסט משום ספק זיבה:

אל תתנו מקום לצדוקים לרדות - למשול בנו בדברי שחוק והתול, דסבר ר׳ יוסי כשעלו בני הגולה היו בהם טהורים שטיהרום באפר הפרה שהורידו עמהם לבבל והעלו ממנו עמם, ולא נטמאו משום ארץ העמים דלא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה. לפיכך היה אפשר שאיש טהור יהיה נוטל את אפר הפרה, ולא הוצרכו לזכר של רחלים והלכה כר׳ יוסי:

אלא הוא נוטל ומקדש:

(ד) לא היו

לא היו עושים חטאת על גבי חטאת - אם טיהרו עצמן לפרת חטאת אחת ואירעה פסול, לא יעשו אחרת על גבי זו. אלא צריכה שימור כבתחילה:

עושין לא חטאת על גבי חטאת ולא תינוק על גבי

ולא תינוק על גבי תינוק - שאם היו שני תינוקות, אחד נשמר לפרת חטאת ואחד נשמר סתם אגב זה התינוק אבל לא לצורך פרת חטאת, לא מתכשר האי אגב האי:

חברו וצריכין היו התנוקות להזות דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר לא היו

צריכים היו תינוקות להזות - ואע״ג שנשמרו כל השמירות הללו, חיישינן דילמא אייתי עורב כזית מן המת ושדא עלייהו. וכל הני מעלות יתירות נינהו:

לא היו צריכים להזות - דלטומאת מת לא חיישינן. אבל טבילה היו צריכים לכו״ע, שמא נטמאו בשרץ. והלכה כר׳ עקיבא:

צריכין להזות:

(ה) לא מצאו משבע

לא מצאו משבע - משום דאמרן דמכל חטאות שהיו שם מזין עליו, משום הכי קאמר דאם לא מצאו משבע, מזין אפילו מאחת:

עושין משש. מחמש. מארבע. משלש. משנים. ומאחת. ומי עשאם. הראשונה עשה משה. והשניה עשה עזרא. וחמש מעזרא ואילך

וחמש מעזרא ואילך - ר׳ מאיר לא מני הארבע שעשו שמעון הצדיק ויוחנן כ״ג אלא לשתים, משום דסבירא ליה שעל ידי פסול שאירע בראשונה נעשית השניה:

. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים שבע מעזרא ואילך. ומי עשאן שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים אליהו עיני בן הקוף וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאני עשו אחת אחת:

וחכ״א שבע מעזרא ואילך - דסבירא להו שכולן כשרות היו:

(ו) וכבש היו עושים מהר הבית להר המשחה. כיפין על גבי כיפין. וכיפה כנגד האוטם

וכיפה כנגד האוטם - רגלי הכיפה שהכיפה נשענת עליהם נקראין אוטם. ואין רגלי הכיפה העליונה כנגד רגלי התחתונה, אלא כנגד הכיפה עצמה, דכנגד אוטם העליונה עומד חלל התחתונה:

מפני קבר התהום

מפני קבר התהום - שלא תהיה שם טומאה רצוצה שהיא בוקעת ועולה:

. שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה

ופרה וכל מסעדיה - סומכיה ועוזריה. לשון ה׳ יסעדנו על ערש דוי (תהילים מ״א:ד׳). ואע״ג דפרה אינה מקבלת טומאה מחיים, מעלה יתירה עשו בה:

יוצאין להר המשחה:

(ז) לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה. שלא יאמרו שחורה שחטו. ולא אדומה

ולא אדומה - לא היו מוציאין פרה אדומה אחרת עמה בככש:

. שלא יאמרו שתים שחטו

שלא יאמרו שתים שחטו - ורחמנא אמר ושחט אותה, ולא אותה ואת חברתה:

. רבי יוסי אומר לא משום זה. אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה. וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם להר המשחה. ובית טבילה היה שם. ומטמאים היו את הכהן

ובית הטבילה היה שם - ואותו בית הטבילה נמי חלול היה על גבי כיפין מפני קבר התהום. ואף מקום מערכתה וגיתה השנויין לקמן, כולן על גבי כיפין היו:

ומטמאים היו את הכהן - במה שהיו סומכים ידיהם עליו כדתנן לקמן בכך היה מיטמא, דבגדי אוכלי קודש מדרס לפרת חטאת. והרמב״ם פירש שהיו מטמאין אותו בשרץ או בשאר טומאות שמטמאים טומאת ערב

השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית:

במעורבי שמש היתה נעשית - שהיו דורשים ואסף איש טהור, אין טהור אלא שהעריב שמשו, וכן הוא אומר (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר. וחכמים קבלו דטהור האמור בפרשת חטאת, טהור למעשר קאמר דהיינו טבול יום:

(ח) סמכו ידיהם עליו ואומרים לו אישי כהן גדול

אישי כהן גדול - לפי שפעמים נעשית על ידי כהן גדול אבל בכל כהן היא כשרה בין בכהן גדול, בין בסגן בין בהדיוט:

טבול אחת. ירד וטבל ועלה ונסתפג

ונסתפג - ונתקנח:

. ועצים

עצים - לעשות מהן מערכה לשריפה. מסודרים שם:

היו מסודרים שם עצי ארזים וארנים

וארנים - לשון נטע אורן וגשם יגדל האמור בישעיה (מ״ד י״ד), ומין ארז הוא, וכן ברושים. וכל הנך עצים דקחשיב, עדיפי משאר עצים לצורך שריפתה:

וברושים ועצי תאנה חלקה ועושין אותה כמין מגדל

כמין מגדל - רחבה מלמטה וצרה מלמעלה:

ומפתחין בה חלונות וחזיתה מערבה:

ופותחין בהן חלונות - להכניס בהן האש להבעיר העצים:

וחזיתה מערבה - פני המערכה ומראיתה והוא המקום שמאחיזין בו את האור היה פונה לצד מערב דהיינו כלפי המקדש, שהמקדש היה למערבו של הר הזיתים:

(ט) כפתוה בחבל של מגג

בחבל של מגג - חבל עשוי ממין של גמי, כדי שיהיו כל מעשיה בדבר שאינו מקבל טומאה:

ונתנוה על גב המערכה ראשה בדרום ופניה למערב

ופניה למערב - לצד המקדש:

. הכהן עומד במזרח ופניו למערב. שחט בימינו וקבל בשמאלו. רבי יהודה אומר בימינו היה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו

ר׳ יהודה אומר בימינו היה מקבל - כשאר קבלת הדם של קדשים שאם קיבל בשמאל פסול. ואין הלכה כר׳ יהודה, שכיון שאין דמה נזרק על גבי המזבח אינה כשאר קדשים לענין זה:

ומזה בימינו - דכתיב [במדבר י״ט] ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו. הרגילה שבאצבעות, כלומר אצבע היד הימנית שאדם ממשמש בה תמיד:

טבל והזה שבע פעמים כנגד בית

כנגד בית קודש הקדשים - כדכתיב (במדבר י״ט:ד׳) והזה אל נוכח פני אוהל מועד:

קדש הקדשים על כל הזיה טבילה

על כל הזיה טבילה - על כל הזיה שהיה מזה היה טובל אצבעו בדם, דשיירי הדם שבאצבע פסולין להזייה:

. גמר מלהזות קינח

גמר מלהזות קינח ידו בגופה של פרה - כדי שישרף הדם עמה, כדכתיב [שם] ושרף את הפרה את עורה ואת בשרה ואת דמה. ובין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק ולא בגופה של פרה, משום נימין הנדבקין באצבעו דגנאי לעשות בהן הזייה:

את ידו בגופה של פרה. ירד והצית את האש באליתות

אליתות - עצים קטנים שמלהיבין בהם עצי המערכה. אליתות, לשון אליה. כמו זנבות האודים [ישעיה ז׳]:

. ר' עקיבא אומר בחריות:

בחריות - זמורות של דקל. ואין הלכה כר׳ עקיבא:

(י) נבקעה

נבקעה - הפרה מחמת האור. אבל אם לא נבקעה לא, דכתיב [במדבר י״ט] אל תוך שריפת, לא קודם שיוצת האור ברובה, ולא אחר שתיעשה אפר. והוא הדין אם קרעה בסכין אחר שיוצת האור ברובה:

ועמד

ועמד - הכהן:

חוץ מגתה. נטל עץ ארז

חוץ מגיתה - גומא שהיתה בקרקע כמין גת עשויה לשריפת הפרה, וכשהיה משליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת צריך שיעמוד חוץ לאותה גומא:

עץ ארז - אגודה שיש בה עץ ארז ואזוב כרוכים עם שני תולעת:

ואזוב ושני תולעת. אמר להן עץ ארז זה

עץ ארז זה - לפי שיש מינים הרבה שדומין לארז ואינן כשרין, לכך צריך להודיע שזהו שצותה עליו תורה. וכן באזוב. וכן בשני תולעת. ואזוב הוא שקורין לו בערבי צעת״ר. ושני תולעת הוא צמר צבוע בצבע הנקרא בערבי כרמ״ז ובלע״ז קרמז״י:

עץ ארז זה. אזוב זה אזוב זה. שני תולעת זה. שני תולעת זה. שלש פעמים על כל דבר ודבר. והם אומרים לו הין והין שלש פעמים על כל דבר ודבר:

(יא) כרכן

כרכן - לעץ ארז ואזוב בשיירי לשון של צמר שהוא צבוע בשני תולעת שהיתה ארוכה, ובמה שהיה עודף ממנה על עץ הארז ואזוב היה כורך שלשתן יחד, כדי שיהא להן כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה ולא תקלוט השלהבת את הלשון. ואם לא כרכן והשליך כל אחד בפני עצמו, כשרה:

בשירי הלשון והשליך לתוך שרפתה. נשרפה. חובטין אותה במקלות. וכוברין אותה בכברות. ר' ישמעאל אומר במקבות של אבן. ובכברות של אבן

ובכברות של אבן - אבנים המנוקבים נקבים דקים ככברה. ואין הלכה כר׳ ישמעאל:

היתה נעשית. שחור שיש בו אפר

שחור שיש בו אפר - פחם שאם יכתשו אותו יעשה אפר:

כותשין אותו

כותשין אותו - ואם לא יחזור כמו אפר, מניחין אותו:

ושאין בו מניחין אותו. העצם בין כך ובין כך

בין כך ובין כך - בין שיחזור אפר בין שלא יחזור אפר:

היה נכתש. וחולקים אותו לשלש חלקים. אחד ניתן בחיל

חולקין אותו לשלשה חלקים - לאחר שכברו את כל האפר, בין אפר הפרה בין אפר עצים שנשרפו עמה, חולקין את האפר לשלשה חלקים:

אחד ניתן, בחיל - למשמרת, כדכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת:

. ואחד ניתן בהר המשחה

ואחד ניתן בהר המשחה - ובה היו הכהנים מקדשין:

. ואחד היה מתחלק לכל המשמרות:

ואחד היה מתחלק לכל המשמרות - וממנו היו מזין כל ישראל: