013_מסכת נגעים פרק יג

נגעים פרק יג

(א) עשרה בתים

עשרה בתים - הכהה בראשון. בסוף שבוע ראשון כהה, או הלך הנגע לגמרי. הרי שני בתים, דכשנים הן חשובים:

הן. הכהה בראשון וההולך לו. קולפו

קולפו - קולף מקום הנגע בלבד, והבית טהור:

והוא טהור. הכהה

הכהה - בסוף שבוע שני, וההולך לגמרי. שנים אחרים, הרי ארבעה:

בשני וההולך לו קולפו והוא טעון צפרים. הפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ. לא חזר טעון צפרים

הפושה בשבוע ראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע - ואם חזר, נותץ. הרי חמשה:

לא חזר טעון צפרים - הרי ששה:

. עמד בראשון ופשה בשני. חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. חזר ינתץ. לא חזר טעון צפרים

עמד בעיניו בשבוע ראשון ופשה בשני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. חזר, נותץ - הרי שבעה:

לא חזר טעון צפרים - הרי שמונה:

. עמד בזה ובזה. חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. חזר. ינתץ. לא חזר טעון צפרים

עמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע - שדין העומד בעיניו בשבוע שני כדין הפושה. חזר, נותץ. הרי תשעה:

לא חזר טעון צפרים - הרי עשרה:

אם עד שלא

אם עד שלא טיהרו בצפרים נראה בו נגע - הרי הוא כחוזר, וטעון נתיצה. אבל משטיהרו, הוי ליה כנגע חדש ומסגירו:

טהרו בצפרים נראה בו נגע. הרי זה ינתץ. ואם משטהרו בצפרים נראה בו נגע. יראה בתחלה:

(ב) האבן שבזוית

האבן שבזוית - שהיא בינו ובין חברו בשותפות:

בזמן שהוא חולץ. חולץ את כולו

חולץ את כולו - כדדרשינן וחלצו, מלמד ששניהם חולצים:

. ובזמן שהוא נותץ

בזמן שהוא נותץ - את הבית כולו:

. נותץ את שלו. ומניח את של חבירו. נמצא חומר בחליצה מבנתיצה. ר' אלעזר אומר. בית הבנוי ראש ופתין

נותץ שלו - דגבי נתיצה כתיב את אבניו ואת עציו, אבניו שלו ועציו שלו:

ראש ופתין - פירש הערוך, אותה האבן או אותו העץ שתופס מצד מערב נדבך שלו, ולצד מזרח נדבך של חברו, שם אותה האבן או אותו העץ, ראש. ואותם האבנים ועצים שבנדבך זה במערב אחת, ובנדבך זה במזרח אחת, שמן פתין:

. נראה בראש. נוטל את כולו. נראין בפתין. נוטל את שלו. ומניח את של חברו:

(ג) בית שנראה בו נגע. היתה עליה על גביו נותן את הקורות

נותן את הקורות לעלייה - וסומכן בעמודין ואינו נותצן עם הבית, דכתיב את אבניו ואת עציו ואת [כל] עפר הבית, ולא אבנים ועצים ועפר של עלייה:

לעליה נראה בעליה נותן את הקורות לבית. לא היתה עליה על גביו אבניו ועציו ועפרו נתצין עמו

נתצין עמו - דדרשינן את אבניו ואת עציו ואת עפר הבית, כל אבנים שנבנו עמו וכל עצים שנבנו עמו וכל עפר שנבנה עמו. וכיון דאין עלייה על גביו, הרי כולם נבנו עמו:

. ומציל על המלבנים

מלבנים - כמין לבנים מרובעות ששוטחים על הגגות. ויש מפרשים, כעין מזוזות שעושים בחלונות מבחוץ לנוי, ואין מחוברים בטיט בחלון:

ועל שריגי החלונות. ר' יהודה אומר מלבן

שריגות - כמין סבכה שעושים בחלון שמסתכלים משם לרה״ר:

מלבן - עץ ארוך שעל הקיר העשוי להושיב עליו ראשי הקורות שלא ירקבו מלחלוחית החומה:

הבנוי על גביו. ניתץ עמו. אבניו ועציו ועפרו מטמאין בכזית

בכזית - משום דצרעת אתקש למת, דכתיב (במדבר י״ב:י״ב) אל נא תהי כמת:

ר' אלעזר חסמא אומר במה שהן:

במשהו - כאברים של מת, דתנן באהלות, האברים אין להם שיעור. ואין הלכה כר׳ אלעזר:

(ד) בית המוסגר מטמא מתוכו

בית המוסגר מטמא מתוכו - כדכתיב והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב. והאבנים המנוגעים עצמן, אפילו במוסגר, מטמאין מאחוריהן:

. והמוחלט מתוכו ומאחוריו

והמוחלט מתוכו ומאחוריו - הנוגע בבית מאחוריו, טמא, דכתיב במוחלט, צרעת ממארת בבית טמא הוא, מה תלמוד לומר טמא הוא, הוסיף לו שיהא טמא בין מתוכו בין מאחוריו:

. זה וזה מטמאין בביאה:

זה וזה מטמאין בביאה - לטמא כל הנכנס בתוכו:

(ה) הבונה מן המוסגר בטהור

הבונה מן המוסגר בטהור - לאחר שחלץ וקצע וטח ונתן לו שבוע, בתוך ימי הסגרו לקח מאותו בית אבנים ובנאן בבית אחר:

וחזר נגע לבית

חזר נגע לבית - המוסגר:

חולץ את האבנים

חולץ את האבנים - שלקח ממנו ומסלקן מן הטהור, והן טמאים כטומאת הבית שנטלן ממנו:

חזר על האבנים הבית

חזר הנגע לאבנים - שנבנה בטהור:

הבית - המוסגר, ינתץ, כאילו היו קבועים בו. והני אבנים נמי בעו נתיצה, אלא שממתין להם עד שישמשו הבית השני בסימנין, דטעון הסגר, ודינו לכל דבר ככל בית שנראה בו נגע בתחילה:

הראשון ינתץ. והאבנים ישמשו את הבית השני בסימנין:

(ו) בית שהוא מיסך על גבי בית המנוגע

בית שהוא מיסך על גבי בית המנוגע - כגון שבית המנוגע בנוי בתוך בית אחר. וכן אילן שבית המנוגע בנוי תחתיו:

. וכן אילן שהוא מיסך על גבי בית המנוגע. הנכנס לחיצון טהור

הנכנס לחיצון טהור - דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ודמי לבית ועלייה, דאי קאי מצורע בבית, עלייה טהורה:

. דברי ר' אלעזר בן עזריה. אמר רבי אלעזר. מה אם אבן אחת ממנו מטמא בביאה הוא עצמו לא יטמא בביאה:

ומה אם אבן אחת - שמבית המנוגע, מטמאה כל אשר באוהל:

הבית כולו - שהוא תחת בית אחר, לא כל שכן שיטמא כל מה שבתוך החיצון. והלכה כרבי אליעזר:

(ז) הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר

והטהור עובר טמא - דכתיב במצורע, מחוץ למחנה מושבו, מכאן שמושבו טמא. הלכך כשהטמא עומד תחת האילן, נעשה מקום האילן מושבו והטהור העובר שם טמא. אבל כשהטמא עובר ואינו עומד לפוש שם, אין זה קרוי מושבו, ואע״פ שהטהור יושב שם, טהור ואינו מקבל טומאה:

. טמא. הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר. טהור. אם עמד טמא וכן באבן המנוגעת

ואם עמד - הטמא, נטמא מקום האילן ונטמא הטהור העובר שם:

וכן באבן המנוגעת - אם אדם הנושאה עובר תחת האילן, הטהור העומד שם לא נטמא:

טהור. ואם הניחה

ואם הניחה טמא - והוא הדין אפילו לא הניחה, אלא שעמד הנושאה:

הרי זה טמא:

(ח) טהור שהכניס ראשו ורובו

טהור שהכניס ראשו ורובו - דבציר מראשו ורובו לא חשיבא ביאה:

לבית טמא. נטמא. וטמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור. טמאהו. טלית טהורה שהכניס ממנה שלש

שהכניס ממנה שלש אצבעות על שלש אצבעות - חשיבא כאילו נכנסה כל הטלית כולה. אבל פחות מכן לא, דבציר משלש על שלש אינה מקבלת טומאה ולא חשיבא:

על שלש לבית טמא נטמאה. וטמאה

וטמאה - כגון טלית המנוגעת שהכניס ממנה כזית לבית טהור:

שהכניס ממנה אפילו כזית לבית טהור טמאתו:

טמאתו - דצרעת אתקש למת. וטלית המנוגעת דמטמאה בביאה נפקא לן מקרא דכתיב [ויקרא יד] ולצרעת הבגד ולבית, מקיש בגד לבית, מה בית מטמא בביאה דהא כתיב [שם] והבא אל הבית וגו׳, אף בגד מטמא בביאה. מנין לרבות את כולן כגון שתי וערב ועורות, תלמוד לומר [שם יג] זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר, מקיש כולן לבגד, מה בגד מטמא בביאה, אף כולן מטמאין בביאה:

(ט) מי שנכנס לבית המנוגע. וכליו על כתפו

וכליו על כתפו - מקופלים ומונחים על כתיפו דרך משאוי:

. וסנדליו וטבעותיו בידיו

וטבעותיו בידיו - מונחים על פס ידו שלא כדרך מלבוש:

. הוא והן טמאין מיד

הוא והן טמאין מיד - דקרינן נמי בכלים והבא אל הבית יטמא:

. היה לבוש בכליו

היה לבוש בכליו - דהשתא אין כליו טמאים אלא מחמת דידיה:

. וסנדליו ברגליו. וטבעותיו בידיו. הוא טמא מיד. והן טהורין. עד שישהא כדי אכילת פרס. פת חטין ולא פת שעורים. מיסב ואוכל

והן טהורים עד שישהה בכדי אכילת פרס - דכתיב והאוכל בבית יכבס את בגדיו והשוכב בבית יכבס את בגדיו, ותניא, אין לי אלא אוכל ושוכב, לא אוכל ולא שוכב מנין, תלמוד לומר יכבס בגדיו, ריבה. א״כ למה נאמר אוכל ושוכב, ליתן שיעור לבא אל הבית שאין טעון כיבוס בגדים עד שישהה כדי שיעור אכילה כשהוא שוכב, כלומר כשהוא מיסב. וכמה שיעור אכילה, כדי אכילת פרס, שהוא חצי ככר של עירוב, לדברי רש״י הם ארבע ביצים, ולדברי רמב״ם שלש ביצים:

מיסב ואוכל בלפתן - ששיעורו מועט משאלו [היה] אוכלן בלא לפתן, שמתוך טעם של לפתן ממהר לאכול:

ן בלפתן:

(י) היה עומד בפנים

היה עומד בפנים - תוך בית המנוגע:

ופשט ידו לחוץ. וטבעותיו בידיו. אם שהה כדי אכילת פרס. טמאות. היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידיו. רבי יהודה מטמא מיד וחכמים אומרים עד שישהא כדי אכילת פרס. אמרו לר' יהודה מה אם בזמן שכל גופו טמא. לא טימא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס. בזמן שאין כל גופו טמא

ופשט ידיו לחוץ וטבעותיו בידיו - הכא מיירי כשטבעותיו באצבעותיו דרך מלבוש, ואם שהה כדי אכילת פרס, טמאות, דבתר גופו גרירי. ואם היו בפס ידו דרך משאוי, מוכיח בתוספתא שהם טמאות מיד:

בזמן שאין כל גופו טמא - כגון הכא דהוא עומד בחוץ ולא נטמא כל זמן שלא הכניס ראשו ורובו:

אינו דין שלא יטמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס:

אינו דין שלא יטמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס - ורבי יהודה אומר, מצינו שיפה כח הטמא להציל, מכח הטהור להציל, שהרי ישראל שמקבלים טומאה מצילין כלים בבית המנוגע, שאין מטמאין עד שישהה כדי אכילת פרס, ונכרי ובהמה שאין מקבלים טומאה אין מצילין כלים בבית המנוגע, שהבגדים שעליהם טמאים מיד. ואין הלכה כרבי יהודה:

(יא) מצורע שנכנס לבית. כל הכלים שיש שם טמאין. אפי' עד הקורות. ר' שמעון אומר עד ארבע אמות

עד ארבע אמות - קסבר ר׳ שמעון, למעלה מארבע אמות רשותא אחריתא הוא, דקומתו של אדם בינוני שלש אמות, ואמה אחת לפישוט ידים ורגלים. ואין הלכה כרבי שמעון:

כלים מיד

כלים מיד טמאים - כלומר כלים שאמרנו עד הקורות לתנא קמא ועד ארבע אמות לר׳ שמעון, מיד הן מיטמאין כשנכנס עמהן לבית המנוגע:

טמאין ר' יהודה אומר אם שהה כדי הדלקת הנר:

כדי הדלקת הנר - כשנכנס ברשות, מודה ר׳ יהודה דמיטמאין מיד, ולא פליג אלא כשנכנס שלא ברשות. משום דמושבו של מצורע מטמא כדאמרן, וכשנכנס ברשות הוי מושבו מיד, אבל כשנכנס שלא ברשות לא הוי מושבו אלא אם כן שהה כדי הדלקת הנר ולא אפקיה. ואם לא שהה כדי הדלקת הנר, לא הוי מושבו. דהאי דלא אפקיה, משום דטריד בהדלקת הנר דביני שמשי או דימות החול ולא מצי מפיק ליה:

(יב) נכנס לבית הכנסת

נכנס לבית הכנסת - מצורע שבא ליכנס לבית הכנסת:

עושים לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים

עושים לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים - דפחות מעשרה אינה חשובה מחיצה להציל:

. על רוחב ארבע אמות. נכנס ראשון

ברוחב ארבע אמות - כנגד ארבע אמות של תפילה. אי נמי, משום דזהו שיעור מקומו של אדם, כדאמרינן בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ח):

נכנס ראשון ויוצא אחרון - כדי שלא יטמאו העומדים בבית הכנסת בכניסתו וביציאתו, כשהוא עובר מן הפתח ועד המחיצה. דחיישינן שמא יעמוד מעט בשעה שהוא עובר, ויטמאו כל העומדים שם:

ויצא אחרון. כל המציל

כל המציל בצמיד פתיל - כגון כלי חרס וכל הנהו דחשיב במסכת כלים פרק ואלו כלים מצילים:

צמיד פתיל באהל המת. מציל צמיד פתיל בבית המנוגע. וכל המציל מכוסה

כל המציל מכוסה באוהל המת - כגון בור ודות דלא בעי צמיד פתיל אלא כיסוי, כדתנן במסכת אהלות פרק התנור (משנה ו׳). והלכה כרבי יוסי:

באהל המת מציל מכוסה בבית המנוגע. דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר כל המציל צמיד פתיל באהל המת. מציל מכוסה בבית המנוגע. כל המציל מכוסה באהל המת. אפילו מגולה בבית המנוגע טהור.