012_מסכת נגעים פרק יב

נגעים פרק יב

(א) כל הבתים

כל הבתים - ודוקא בארץ ישראל, דבבית ארץ אחוזתכם כתיב (ויקרא י״ד:ל״ד):

מיטמאין בנגעים. חוץ משל

חוץ משל נכרים - אם קנו בית בארץ ישראל. דהכי משמע, אחוזתכם מיטמאה בנגעים, ואין אחוזת הנכרים מיטמאה בנגעים. וכשם שאין אחוזתם מיטמאה בנגעים, כך בגדיהם וגופם אין מיטמאים בנגעים:

עובדי כוכבים. הלוקח בתים מן העובדי כוכבים. יראו בתחלה. בית עגול

יראו בתחילה - והימים שהיה בהם הנגע כל זמן שהיו ביד נכרים, אינם עולים להן מן החשבון:

בית עגול - שאין בו זויות:

. בית טריגון

טריגון - שיש לו שלש זויות. שלש בלשון רומי טר״י. והוא הדין בית שיש לו שתי זויות או חמש:

. בית הבנוי בספינה או באסקריא. על ארבע קורות אינו מיטמא בנגעים

אינו מיטמא בנגעים - דגבי נגעים כתיב קירות קירות שתי פעמים, ומיעוט קירות שנים, הרי ארבעה:

. ואם היה מרובע אפילו על ארבע

ובאסקריא - הוא תורן הספינה. ויש ספרים שגורסים אכסדיא, והן קורות שקושרים ביחד ומוליכין אותן בנהרות ובים. ובלשון מקרא קרויין רפסודות:

אינן מיטמאין בנגעים - דכתיב בבית ארץ, עד שיהיה הבית מחובר בארץ:

על ארבע קורות - כמו או על ארבע קורות. שהיה הבית בנוי על גבי הקורות:

עמודים מטמא:

אפילו על ארבעה עמודים - שהעמודים מחוברים בארץ והן נחשבים ארבע זויות לבית והגג עליהן, מיטמא בנגעים אע״פ שהוא פתוח מכל צדדיו:

(ב) בית שאחד מצדדיו

בית שאחד מצדדיו - אחד מארבעה כתליו מחופה בשיש מרמר״א:

מחופה בשיש אחד בסלע

בסלע - צור שהיא שם מששת ימי בראשית:

ואחד בלבנים

בלבנים - עשויים בכבשן:

ואחד בעפר

בעפר - שהכותל עשוי מגושי עפר:

טהור

טהור - דבעינן שיהיו ארבעה קירות הבית ראויין ליטמא בנגעים, ואם אחד מן הקירות עשוי בדבר שאין ראוי ליטמא, כגון כל הני דאמרינן, הבית טהור:

. בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר

בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר - כל שלשתן, אלא אחד מהן היה בו, ונראה הנגע באותו האחד, טהור. דבעינן שיהא ראוי ליטמא קודם ראיית הנגע:

. ונראה בו נגע. ואחר כך הביאו בו אבנים ועצים ועפר טהור. וכן בגד שלא ארג בו שלש על שלש ונראה בו נגע ואחר כך ארג בו שלש על שלש טהור. אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר:

עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר - דכתיב (ויקרא י״ד:מ״ה) את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית:

(ג) וכמה אבנים יהו בו. ר' ישמעאל אומר ארבע. ר' עקיבא אומר שמנה. שהיה ר' ישמעאל אומר עד שיראה כשני גריסין

עד שיראה כשני גריסין - דכתיב [שם] וראה את הנגע והנה הנגע, מלמד שאין נגעי בתים מיטמאין, עד שיראו כשני גריסין:

. על שתי אבנים. או על אבן אחת

או על אבן אחת - והיינו טעמא דאמר רבי ישמעאל ארבע אבנים לארבעה כותלי הבית, לכל כותל אבן אחת. ולרבי עקיבא דאמר עד שיראו כשני גריסים על שתי אבנים לא על אבן אחת, אין פחות משמונה אבנים, לכל כותל שתי אבנים:

. ר' עקיבא אומר. עד שיראה כשני גריסין. על שתי אבנים. לא על אבן אחת. רבי אליעזר ברבי שמעון אומר עד שיראה כשני גריסין. על שתי אבנים. בשני כתלים בזויות. ארכו כשני גריסין. ורחבו כגריס:

רבי אלעזר בר׳ שמעון אומר כו׳ - טעמא דר׳ אלעזר בר׳ שמעון [בסנהדרין דף ע״א] דכתיב קיר וכתיב קירות, איזהו קיר שהוא כקירות, הוי אומר זה קרן זוית, ובכל קיר בעינן שיעור נגע, דהיינו כגריס הקלקי מרובע בכל אחד ואחד. והלכה כר׳ עקיבא:

(ד) עצים

עצים - כדאמרינן שאין הבית מיטמא עד שיהיו בו עצים, כמה יהיו בכל כותל וכותל, כדי ליתן תחת השקוף. כך צריך לכל קיר וקיר:

כדי ליתן תחת השקוף

שקוף - מקום שהדלת שוקף עליו, ורגילין ליתן עץ תחתיו:

. ר' יהודה אומר כדי לעשות סנדל לאחורי השקוף

סנדל לאחורי השקוף - רגילים להניח עץ לאחורי השקוף להגין, ונקרא סנדל, כמו שהסנדל מגין על הרגל. שקוף, נקרא בין של פתח בין של חלון:

עפר כדי ליתן בין פצים

פצים - לשון סדק וקרע. כמו (תהילים ס׳:ד׳) הרעשת ארץ פצמתה:

לחברו. קירות האבוס

קירות האבוס - של בהמה:

וקירות המחיצה

וקירות המחיצה - של (חצרות) גנות ופרדסים:

אינן מיטמאין בנגעים. ירושלים וחוצה לארץ אינן מיטמאין בנגעים:

אין מיטמאין בנגעים - דכתיב בקירות הבית, ולא בקירות האבוס ולא בקירות המחיצה:

ירושלים וחוצה לארץ אינן מיטמאין בנגעים - דכתיב (ויקרא י״ד:ל״ד) בבית ארץ אחוזתכם, וחוצה לארץ אינה אחוזתכם, וירושלים נמי לא נתחלקה לשבטים:

(ה) כיצד ראיית הבית. ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר. כנגע נראה לי בבית. אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי. לא יגזור

לא יגזור - לא יפסוק הדיין לומר שהוא נגע ודאי, מדכתיב כנגע נראה לי בבית, ולא כתיב נגע:

ויאמר. נגע נראה לי בבית. אלא כנגע נראה לי בבית. וצוה הכהן ופנו את הבית (ובטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית. ואחר כך יבא הכהן לראות את הבית). ואפילו חבילי עצים

אפילו חבילי עצים - שאינן בכלל טומאה, צריך לפנות. והא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית, דמשמע דאטומאה קפיד רחמנא, סבירא ליה לרבי יהודה דמלתא באנפי נפשה היא, לאשמועינן דכלים דהוו מעיקרא נמי מיטמו אי שביק להו. ואין הלכה כר׳ יהודה:

. ואפילו חבילי קנים. דברי רבי יהודה. ר' שמעון אומר עסק הוא לפנוי. אמר רבי מאיר. וכי מה מטמא לו. אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו מטבילן והן טהורים. על מה חסה התורה. על כלי חרסו. ועל פכו

עסק זה לפינוי - בתמיה, וכי להעסיקו לפנות את הבית הוצרך הכתוב, שאתה מזקיקו לפנות דברים שאין מקבלים טומאה, על כרחך לא בא הכתוב לדרוש אלא כמו שדורש ר׳ מאיר שהתורה חסה על ממונן של ישראל:

פכו - לשון פכים קטנים:

. ועל טפיו. אם כך חסה התורה. על ממונו הבזוי. קל וחמר על ממונו החביב. אם כך על ממונו. קל וחמר על נפש בניו ובנותיו. אם כך על של רשע קל וחמר על של צדיק:

תפיו - מקום שאופה ומבשל בו קדירתו, כגון תנור וכירים של חרס המיטלטלין. ויש ספרים שגורסים טפיו בטי״ת, והוא כלי חרס קטן מאוד שאין המשקה יוצא הימנו אלא טיף טיף. וכל אלו אין להם טהרה במקוה:

א״כ על של רשע - שהנגעים באים על לשון הרע:

(ו) אינו הולך לתוך ביתו

אינו הולך לתוך ביתו - דכתיב ויצא הכהן מן הבית. יכול ילך לביתו ויסגיר, תלמוד לומר אל פתח הבית, אי אל פתח הבית, יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר, תלמוד לומר ויצא מן הבית, עד שיעקר מכל הבית:

ומסגיר. ולא בתוך הבית שהנגע בתוכו ומסגיר אלא עומד על פתח הבית שהנגע בתוכו ומסגיר. שנאמר (ויקרא יד, לח) ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים. ובא בסוף השבוע וראה אם פשה וצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא. ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים ועפר אחר יקח וטח את הבית. אינו נוטל אבנים מצד זה. ומביא לצד זה. ולא עפר מצד זה. ומביא לצד זה. ולא סיד מכל מקום

ולא סיד מכל מקום - דכתיב ועפר אחר יקח, וסיד לא הוי עפר אלא אבן שריפה:

. אינו מביא לא אחת תחת שתים

לא אחת תחת שתים - אבן גדולה שממלאה מקום השתים:

ולא שתים תחת אחת. אלא מביא שתים תחת שתים. תחת שלש תחת ארבע. מכאן אמרו

מכאן אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו - שאם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה, כעל הבית האחר צריך להטפל עמו, דכתיב וחלצו את האבנים, לשון רבים. ולזה שהנגע לצד ביתו קורא רשע, שהנגעים באים על לשון הרע כדאמרן:

. אוי לרשע אוי לשכנו. שניהן חולצין. שניהן קוצעין שניהן מביאין את האבנים. אבל הוא לבדו מביא את העפר שנאמר (ויקרא יד, מב) ועפר אחר יקח וטח

שניהם קוצעים - לשון ואת הבית יקציע:

יקח וטח - לשון יחיד, למעוטי חברו שאין מטפל עמו בטיחה:

את הבית. אין חברו מטפל עמו בטיחה:

(ז) בא בסוף שבוע

בא בסוף שבוע - אחרי הטוח הבית, חוזר ומסגירו, ואם בסוף שבוע חזר הנגע, ונתץ את הבית:

וראה. אם חזר. ונתץ את הבית את אבניו. ואת עציו. ואת כל עפר הבית. והוציא אל מחוץ לעיר. אל מקום טמא. הפסיון הסמוך כל שהוא. והרחוק כגריס. והחוזר בבתים. כשני גריסין:

הפשיון הסמוך - שפשה סמוך לנגע:

והחוזר כשני גריסים - דכתיב ואם ישוב הנגע, כאדם האומר חזר פלוני למקומו, והנגע שבבתים בתחילה אינו מטמא אלא בשני גריסים, כדאמרן: