011_מסכת נגעים פרק יא

נגעים פרק יא

(א) כל הבגדים

כל הבגדים - לאתויי בגדים של עבדים ונשים וקטנים, ואפילו של גר תושב. ובלבד שהן מצמר ופשתים, כדכתיב (ויקרא י״ג) בבגד צמר או בבגד פשתים, בגדים של צמר ופשתים אין, בגדים של מידי אחרינא לא:

מיטמאין בנגעים. חוץ משל עכו"ם. הלוקח בגדים מן העכו"ם יראו בתחלה ועורות הים אינן

יראו בתחילה - אפילו בנגע שהיה בהם קודם שבאו לידי ישראל. דהאי בגד הוה חזי לנגעים, אלא שרשותו של נכרי היתה מעכבת, הלכך ימים שהיה בהן הנגע בעודו ברשות הנכרי אינן עולים לו מן המנין, ומשבא לרשות ישראל ייראה בתחלה:

ועורות הים אינן מיטמאין - דכתיב (ויקרא י״ג:מ״ח) לפשתים ולצמר או בעור, מה צמר ופשתים מין הגדל בארץ, אף עור ממין הגדל בארץ:

מטמאין בנגעים חיבר להם מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה

חיבר להן - לעורות של דגים הגדלים מן הים:

מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה - ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו, בשתי תכיפות או יותר:

דבר שהוא מקבל טומאה טמא:

(ב) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן

שטרפן - שעירבן ועשה מהן בגד:

זה בזה. אם רוב מן הגמלים

אם רוב מן הגמלים וכו׳ - שהצמר של רחלים מתבטל ברוב:

אינם מיטמאין בנגעים אם רוב מן הרחלים. מיטמאים בנגעים. מחצה למחצה

מחצה למחצה - שצמר גמלים כצמר רחלים בשוה:

מיטמאין בנגעים. וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה:

וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה - ועשה מהן בגד, דינן כדין צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן:

(ג) העורות והבגדים הצבועים

הצבועים - אפילו בידי שמים:

אין מיטמאין בנגעים. הבתים בין צבועים

הבתים בין צבועים - אפילו בידי אדם:

בין שאינן צבועים מיטמאין בנגעים. דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר העורות כבתים

העורות כבתים - ואפילו צבועים בידי אדם מיטמאין בנגעים. והלכה שהבגדים אין מיטמאין צבועים ואפילו בידי שמים, דכתיב [שם] בבגד צמר או בבגד פשתים, מה פשתים כברייתו, אף צמר כברייתו. וכתיב לפשתים ולצמר, מה פשתים לבן, אף צמר לבן. ועורות הצבועים בידי אדם אין מיטמאין בנגעים. אבל בידי שמים מיטמאין בנגעים, כדברי ר׳ שמעון:

. ר' שמעון אומר הצבועים בידי שמים מיטמאין. ובידי אדם אינן מיטמאין:

(ד) בגד ששתיו צבוע

ששתיו צבוע - השתי שלו צבוע. ואין צבוע מיטמא:

וערבו לבן

וערבו לבן - ואי אזלינן בתר הערב הוא לבן ומיטמא:

. ערבו צבוע ושתיו לבן. הכל הולך אחר הנראה

הכל הולך אחר הנראה - בסתם בגדים הערב נראה, בכרים וכסתות השתי נראה. והכל לפי האומנות:

. הבגדים מיטמאין בירקרק

ירקרק - ירוק שבירוקים:

שבירוקים ובאדמדם

אדמדם - אדום שבאדומים. כלומר, שמראה הירקות והאדמימות בהם חזק מאוד. ירקרק, ככנף הטווס וכהוצין של דקל. אדמדם, כזהורית יפה שבדם:

שבאדומים. היה ירקרק

היה ירקרק - כגריס, ולבסוף שבוע פשה אדמדם אצל ירקרק:

ופשה אדמדם. אדמדם ופשה ירקרק טמא. נשתנה ופשה

נשתנה ופשה - כגון שהיה בתחילה ירקרק כגריס, ולבסוף שבוע פשה ונעשה גדול כסלע, ובין האום ובין הפשיון שלו אדמדם:

נשתנה ולא פשה

נשתנה ולא פשה - בתחילה כגריס של ירקרק, ולבסוף כגריס של אדמדם:

. כאילו לא נשתנה

כאילו לא נשתנה - ואותו שפשה טעון שריפה, ואותו שלא פשה מסגירו שבוע שני:

. ר' יהודה אומר יראה בתחלה:

יראה [בתחלה] - דחשיב לנשתנה כנגע אחר. ואין הלכה כר׳ יהודה:

(ה) העומד

העומד - בעינו בסוף שבוע ראשון, שלא פשה ולא כהה מראיתו:

בראשון יכבס

יכבס - מקום הנגע ויסגיר:

ויסגיר. העומד בשני

העומד בשני - בסוך שבוע שני לא כהה ולא פשה:

ישרף הפושה בזה ובזה

הפושה בזה ובזה - בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני:

ישרף הכהה בתחלה ר' ישמעאל אומר יכבס ויסגיר

הכהה בתחילה - כשהובא אל הכהן וראהו וקודם שהסגיר כהה:

יכבס ויסגיר - כאילו כהה בסוף שבוע ראשון:

. וחכמים אומרים אינו זקוק לו. הכהה

הכהה - שהיה מתחילה חזק הירקות או האדמימות, ונעשה ירוק בינוני או אדום בינוני:

בראשון יכבס ויסגיר. הכהה בשני

אינו זקוק לו - אין זקוק להסגירו, וטהור. והלכה כחכמים:

הכהה בראשון יכבס ויסגיר - כאילו לא כהה:

הכהה בשני - דבסוף שבוע שני מצאו שכהה:

קורעו ושורף מה שקרע וצריך מטלית

קורעו ושורף מה שקרע, וצריך מטלית - לשון טלאי. חתיכת בגד במקום הקרע, דכתיב ואם תראה עוד, ואין עוד אלא מקומו, מלמד שהוא טולה עליו מטלית:

רבי נחמיה אומר

רבי נחמיה אומר כו׳ - ואין הלכה כר׳ נחמיה:

אינו צריך מטלית:

(ו) חזר נגע לבגד

חזר נגע לבגד - במקום אחר מן הבגד. ולא במטלית שנתן על מקום הקריעה:

מציל את המטלית

מציל את המטלית - כששורף את הבגד כולו. כדכתיב ואם תיראה עוד בבגד וגו׳ ושרף את הבגד. מציל את המטלית, אותו טלאי שנתן על מקום הקריעה מצילו, ואינו שורפו עם הבגד:

חזר למטלית

חזר למטלית - לאותו טלאי שחיבר בו:

שורף את הבגד

שורף את הבגד - כאילו חזר בבגד עצמו. אבל המטלית אינו טעון שריפה, אלא אם הוא שלש על שלש, מסגירו. ואם עמד בעיניו שבועות שנים או פשה בשבוע ראשון, שורף. ואם פחות משלש על שלש אינו מיטמא בנגעים:

. הטולה מן המוסגר

הטולה מן המוסגר - שעשה טלאי מחתיכת בגד מוסגר על בגד טהור. ומוסגר קרי לבגד שעמד בעיניו בשבוע ראשון, ובשבוע שני כהה. דקורע ממנו הנגע ושורף מה שקרע, ושאר הבגד קרוי מוסגר:

בטהור. חזר

חזר הנגע לבגד המוסגר - שניטלה ממנו חתיכה זו שהיא עתה טלאי לבגד טהור, אע״פ שהבגד המוסגר טעון שריפה כדכתיב ואם תיראה עוד בבגד וגו׳:

מציל את המטלית - היינו הטלאי הזה שניטל ממנו ומחובר בבגד טהור, מצילו ואינו שורפו עם הבגד המוסגר:

חזר - הנגע

נגע לבגד שורף את המטלית. חזר למטלית

למטלית - לחתיכה זו שניטלה מן המוסגר:

הבגד הראשון ישרף

ישרף - המוסגר בכל מקום שהוא, כאילו היתה חתיכה זו מחוברת בו. וחתיכה תשמש הבגד השני שהיא מחוברת בו, בסימנים. שמסגיר עם הבגד השני. דדינו של שני כאילו הנגע בו, בין לענין הסגר בין לענין שריפה וכיבוס וכל דבר. ולאחר ששמשה הבגד השני, אפילו הלך הנגע לגמרי מן החתיכה, טעון שריפה, שהרי משחזר בו הנגע מתחילתו כבר הוזקק לשריפה:

והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין:

(ז) קייטא

קייטא - מלבוש שרגילים ללבוש בימות החמה. תרגום קיץ, קייטא. ולי נראה שהוא לשון רומ״י שקורים למלבוש של אשה קוטייא:

שיש בה פספסים צבועים ולבנים. פושין מזה לזה. שאלו את ר' אליעזר. והרי הוא פספס

שיש לה פספסין - מנומרת בצבעים הרבה, לבן וירוק ושחור ודומיהן. פספסין לשון פס יד, שפיסת יד מבגד לבן ופיסת יד מבגד של צבע:

ולבנים פושים מזה לזה - מלבן ללבן. ואף על פי שהצבוע מפסיק, חשוב פשיון. דפשיון רחוק מטמא בכגריס:

והרי הוא פספס יחידי - כלומר, אם לא היה בו אלא פספס אחד לבן, וכל שאר הפספסין צבועין, מי בעי הסגר, או לא, משום דאין לו להיכן יפשה:

יחיד. אמר להן לא שמעתי

אמר להן לא שמעתי - כלומר, קבלתי מרבותי דטעון הסגר, ולא פירשו לי הטעם למה:

. אמר לו ר' יהודה בן בתירא אלמד בו

אלמד בו - כלומר, תרשיני לומר לפניך טעם לדבר:

אמר לו אם לקיים דברי חכמים הן. אמר לו שמא יעמוד

אם לפרש דברי חכמים הן - שלא תסתור מה שקבלתי:

שמא יעמוד שני שבועות - שאע״פ שאין לו במה יפשה יכול לבוא לידי טומאה, אם יעמוד בעיניו שני שבועות:

בו שני שבועות. והעומד בבגדים שני שבועו' טמא. אמר לו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים. הפשיון הסמוך

הפשיון הסמוך - כשפושה סמוך לאום:

כל שהוא. הרחוק

הרחוק - שהאום בראש אחד של בגד והפשיון בראשו השני:

כגריס והחוזר

החוזר - כגון שכהה בשני דקורעו ושורף מה שקרע, וכתיב ואם תיראה עוד בבגד ושרף וגו׳. וזהו החוזר, ושיעורו בכגריס:

כגריס:

(ח) השתי והערב

השתי והערב - של צמר, שניכר בין שתי לערב, שהשתי דק והערב עב מאוד:

מיטמאים בנגעים מיד. רבי יהודה אומר השתי משישלק

השתי משישלק - דכתיב בבגד צמך או בבגד פשתים או בשתי או בערב, מה בגד שנגמרה מלאכתו, אף שתי וערב משתגמר מלאכתן. ות״ק סבר, או בשתי, הפסיק הענין:

והערב מיד. והאונין של פשתן

משישלק - במים רותחים. ויש ספרים שגורסים משישלה, כלומר משיהיו שולין ומסירים אותו מן היורה ששולקים אותן בה ללבנן:

האונין של פשתן - אגודות מטוה של פשתן. ולפי שבפשתן אין ניכר בין שתי לערב כמו בצמר, משום הכי לא מפליג בהו בין שתי לערב:

משיתלבנו

משיתלבנו - שנותנים אותן בתנור שיתחממו בהבל התנור ויתלבנו שם:

. כמה יהא בפקעת

פקעת - עץ שהנשים מסבבות המטוה מן הכוש לתוכו:

ותהא מטמא בנגעים. כדי לארוג ממנה שלש על שלש

כדי לארוג ממנה שלש על שלש - שיהא בה שיעור לעשות כל הבגד של שלש אצבעות על שלש אצבעות ממנה, גם השתי גם הערב, כדקתני ואפילו כולה שתי ואפילו כולה ערב:

שתי וערב. אפילו כולה שתי אפילו כולה ערב. היתה פסיקות

היתה פסיקות - שהיו החוטים שבפקעת מופסקין, לא הוי חיבור. אבל אם היו קשורים הוי חיבור:

אינה מיטמאה בנגעים. ר' יהודה אומר אפי' פסיקה אחת וקשרה. אינה מיטמאה:

אפילו פסיקה אחת - שאין בכל הפקעת אלא פסיקה אחת וקשרה, לא הוי חבור. ואין הלכה כרבי יהודה:

(ט) המעלה מן הפקעת לחברתה

המעלה מן הפקעת לחברתה - פעמים שהנשים עושות פקעת בת אמה או בת שתי אמות ומגלגלות ומסבבות מזו לזו לעשות פקעת גדולה, ואם עד שלא תעלה את כולה נראה נגע באחת מהן וחוט מחברן, הוי השני טהור:

מן הסליל

סליל - עץ חלול כמין קנה שמחברים עליו המטוה:

לחברו. מן הכובד עליונה לכובד התחתונה וכן שני דפי חלוק שנראה נגע באחד מהן. הרי השני טהור

כובד העליונה - שני עצים עגולים שהאורגין כורכים בהן השתי שלהן וגוללין, ונראה נגע בכובד האחד:

השני טהור - דלא הוי חיבור:

. בנפש המסכת

וכן שני דפי חלוק - נמי אינן חיבור. ולא כעין חלוקים שלנו שמחתכים ומחברין בו בתי הזרוע ושאר חתיכות בתפירה של חיבור גמור, דההוא ודאי חשיב חיבור כאילו הוא בגד אחד, אלא מיירי דלא מיחבר כולי האי:

בנפש המסכת - חוט הערב שנכנס לתוך השתי כנפש לתוך הגוף, ועד שיתישבו על מכונם אצל הארוג הוי כשתי להצטרך עמו לנגע כגריס. אי נמי, בתחילה כשאורג בו שתי בתי נירים קודם שיארג בו ג׳ על ג׳:

ובשתי העומד

ובשתי העומד - הם חוטי השתי שבין כובד העליון לתחתון, שעומדים שם ליארג ולהסך בהן חוטי הערב. וקא משמע לן דלא תימא כל חוט וחוט עומד בפני עצמו ואין בו רוחב כגריס, אלא כולם חיבור זה לזה, ואם נראה (נמי) נגע בצד זה, טמא בצד אחר:

הרי אלו מיטמאין בנגעים מיד ר' שמעון אומר השתי אם היה רצוף

אם היה רצוף - שהחוטים רצופים זה אצל זה כעין רצפה, שאורגין זה אצל זה, שכן דרך האורגים ליישבן להיות אריגתם מכוונת, אז חשיבה חיבור. ואי לאו הכי, חזינן כל חוט כאילו עומד בפני עצמו ולא הוי חיבור. ואין הלכה כרבי שמעון:

מיטמא:

(י) נראה

נראה - הנגע, בשתי העומד האריג טהור. כשאין עתיד לארוג יותר:

בשתי העומד האריג טהור. נראה באריג השתי העומד טהור

השתי העומד טהור - היינו מה שאין עתיד לקצץ מן השתי עם הארוג:

. נראה בסדין שורף את הנימין

הנימין - חוטין שבראש הסדין ובסופו:

נראה בנימין הסדין טהור. חלוק שנראה בו נגע מציל את האומריות

מציל את האומריות - שפת הבגד, שאינו שורף אותו, דכתיב ושרף את הבגד בצמר או בפשתים, שאין תלמוד לומר בצמר או בפשתים, אלא ללמדך שאין שורף האומריות עמהן:

שבו. אפילו הן ארגמן:

ואפילו הן ארגמן - דלא תימא דאין מציל אלא כשהאומריות של מין אחר שאינו מטמא בנגעים כגון של משי ושל זהב, קמשמע לן ואפילו הן ארגמן שהוא צמר צבוע מציל:

(יא) כל הראוי ליטמא טמא מת

כל הראוי, ליטמא טמא מת - בצמר ופשתים או בעור:

. אף על פי שאינו ראוי ליטמא מדרס מיטמא בנגעים. כגון קלע של ספינה ווילון

אע״פ שאינו מיטמא מדרס - כגון בגד שלש על שלש, דאינו מיטמא מדרס עד שיהא בו שלשה טפחים על שלשה טפחים, ומיטמא במת. וכל שכן שכל המיטמאין מדרס מיטמאין בנגעים, ובלבד בלבנים שאינם צבועים:

קלע של ספינה ווילון וכו׳ - כל הני דחשיב, מיטמאין במת ואין מיטמאים מדרס:

ושביס

שביס - לשון השביסים והשהרונים הכתוב בישעיה (ג׳ י״ח):

של סבכה. ומטפחות של ספרים וגלגלון

וגלגלון - אבנט שחוגרים בו:

ורצועות מנעל וסנדל שיש בהן רוחב כגריס. הרי אלו מיטמאין בנגעים סגוס

סגוס - בגד עב מאוד והוא כאדרת שער:

שנראה בו נגע. ר' אליעזר בן יעקב אומר עד שיראה באריג ובמוכין

באריג ובמוכין - בגוף האדרת ובשערות הבולטים ממנה. והלכה כר׳ אליעזר בן יעקב:

. החמת והתורמל

החמת והתורמל - כלים של עור, וקושרים אותן ונכפל העור במקום הקשר, ואין הנגע שבכפליו נראה אא״כ מתפשט העור. ולהכי קתני נראין כדרכן, כלומר שאין פושטו, אלא רואהו כך כמות שהוא. חמת, נוד של עור. תורמל, כמין כיס גדול של עור שהרועה מניח חפציו בתוכו:

נראין כדרכן. ופושה מתוכו לאחוריו

מתוכו לאחוריו - אם מתחילה נראה נגע בתוכו והסגירו, ובסוף שבוע נראה נגע באחוריו מבחוץ, חשיב פשיון. ובתוספתא משמע דדוקא בעורות אמרינן הכי, ולא בבגדים:

ומאחוריו לתוכו:

(יב) בגד המוסגר

בגד המוסגר - שהיה בו נגע וצבעו ואין הנגע ניכר בו:

שנתערב באחרים. כולן טהורים

כולן טהורים - דאת הודאי הוא מטמא, ואינו מטמא את הספק:

. קצצו ועשאו מוכין

ועשאו מוכין - קרעים קטנים פחותים משלש על שלש, אלא שלא הובדלו לגמרי:

טהור ומותר בהנייתו. והמוחלט שנתערב באחרים כולם טמאין. קצצו ועשאו מוכין טמא. ואסור בהנייתו:

כולן טמאין - דכיון שנזקק לטומאה אין הספק מטהרו:

טמא ואסור בהנאתו - דהא שריפה בעי: