005_מסכת כלים פרק ה

כלים פרק ה

(א) תנור תחלתו ארבעה

תנור תחלתו ארבעה - סתם תנור עשוי כמין קדירה גדולה שאין לה שוליים, ומחברים אותו בטיט על גבי קרקע, ורצפת הקרקע היא תחתיתו של תנור. ואע״פ שמעצמו אין לו בית קבול אף על פי כן טמא, דבתוכו תלה רחמנא והרי יש לו תוך:

ושיריו ארבעה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים במה דברים אמורים

תחלתו ארבעה - אין גובהו של תנור פחות מארבעה טפחים:

ושייריו - אם היה גדול ונטמא ואחר כך נשבר, לא טהר עד שלא יהיה בשבריו ארבעה:

במה דברים אמורים - דתחלתו ושייריו ארבעה:

בגדול

בגדול - העשוי לאפות ולצלות בו כדרך התנורים:

אבל בקטן

אבל בקטן - העשוי לתינוקות לצחק בו:

תחלתו כל שהוא

תחלתו כל שהוא - ולאו דוקא כל שהוא, דבציר מטפח לא הוי:

ושיריו רובו. משתגמר מלאכתו

ושייריו ברובו - בגמרא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ד) מקשה על מתניתין דהכא, ובציר מטפח למאי חזי. ומשני, האי ושייריו ברובו אגדול קאי, ולא אתנור קטן. ומותבינן, בגדול, הא קאמר ושייריו ארבעה, דהא קתני במה דברים אמורים בגדול משמע דלא פליגי חכמים על תנא קמא בגדול כלל. ומשני, הא בתנור בר שבעה הא בתנור בר תשעה, כלומר בר שבעה שייריו ברובו, ואע״פ דלא הוו ארבעה ואין תנור פחות מארבעה, הואיל ומתחלתו היה כלי חשוב משתמשין בשייריו אע״פ שאינן ראויין כל כך, ובתנור של תשעה דרובו הוי שיעור גדול, מטמא בשייריו בארבעה כתחלתו:

משתגמר מלאכתו - אתחלת תנור קאי. מאימתי התנור מיטמא, משתגמר מלאכתו:

. איזהו גמר מלאכתו. משיסיקנו

משיסיקנו - אע״ג דשאר כלי חרס סגי להו בצירוף כבשן, תנור דבעי לדבק בו טיט לעבותו להחזיק חומו לא נגמרה מלאכתו עד שיסיקנו. ומיהו לא בעי היסק גדול כדי לאפות בו פת, אלא כדי לאפות בו סופגנים, פת שבלילתה רכה העשויה כספוג, דבהיסק מועט סגי לה:

כדי לאפות בו סופגנין. רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן

משיסיק את החדש כדי לאפות בישן - דחדש כדי לאפות בו סופגנים בעי היסק מרובה מן הישן. ואם הוסק החדש היסק מועט דבהיסק כזה היה ישן ראוי לאפות בו סופגנים, היינו גמר מלאכתו. ואין הלכה כרבי יהודה:

סופגנין:

(ב) כירה

כירה - מקום שפיתת שתי קדירות. ופעמים שנותנים הקדירות לבשל בתוכה ופעמים על גבה:

תחלתה שלש

תחלתה שלש - גובהה אין פחות משלש אצבעות:

. ושיריה שלש. משתגמר מלאכתה

משתגמר מלאכתה - מאימתי מיטמאה תחלתה, משתגמר מלאכתה:

. איזוהי גמר מלאכתה משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה

ביצה קלה - ביצת תרנגולת. ואמאי קרי לה ביצה קלה, שהיא קלה לבשל יותר מכל הביצים:

שבביצים. טרופה

טרופה - כשהיא טרופה ושבורה בקערה:

ונתונה באלפס

ונתונה באלפס - שהוחם כבר, שהיא ממהרת להתבשל:

. הכופח

הכופח - שיעור שפיתת קדרה אחת. וחומו רב מחום הכירה ופעמים שאופין בו פת:

עשאו לאפייה שיעורו כתנור

שיעורו כתנור - כדי לאפות סופגנים:

. עשאו לבשול. שיעורו ככירה

שיעורו ככירה - לבשל בו ביצה קלה:

. האבן היוצא

האבן היוצא - רגילים לחבר אבן בתנור שבולטת ממנו לחוץ כדי שיהיה לו לבית אחיזה, וכתנור דמיא. ואם נטמא התנור נטמאת האבן, ונטמא הפת שנגע בה, מפני שהוא יד לתנור, וכתיב (ויקרא י״א:י״א) תנור וכירים יותץ וגו׳ טמאים יהיו לכם, לכל שבצרכיכם, לרבות את הידות שהן צורך לכלי:

מן התנור טפח ומן הכירה שלש אצבעות. חבור. היוצא מן הכופח. עשאו לאפייה. שיעורו כתנור. עשאו לבשול. שיעורו ככירה. אמר רבי יהודה לא אמרו

לא אמרו - דיותר מטפח בתנור ומשלש אצבעות בכירה לא הוי חיבור, אלא כשהאבן בין התנור ולכותל. מפני שמעכבת שאין יכולין לקרב התנור לכותל ודוחק את הבית, הלכך יותר מטפח עומדת לינטל היא. אבל לצד הבית, אפילו גדולה הרבה יד היא לתנור. ואין הלכה כרבי יהודה:

טפח. אלא בין התנור ולכותל. היו שני תנורין סמוכים זה לזה. נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור:

והשאר טהור - דתניא בתורת כהנים, יכול שאני מרבה יותר מכשיעור, תלמוד לומר טמאים הם:

(ג) עטרת כירה

עטרת כירה - בנין עגול עשוי על ראש הכירה כדי לשמור חומה:

טהורה

טהורה - ואם נטמאת הכירה לא נטמאת העטרת, דלא חשיבא עטרת חיבור לכירה:

. טירת התנור

טירת התנור - חצר התנור, לשון בחצריהם ובטירותם. מקום לפני התנור מוקף מחיצות שנותנים בו הלחם כשרודין אותו מן התנור:

בזמן שהיא גבוהה ארבעה

בזמן שהיא גבוהה ארבעה - כשיעור גבהו של תנור שתחילתו ארבעה:

טפחים מטמאה במגע ובאויר. פחותה מכאן. טהורה. אם חברה לו אפילו על שלש אבנים

אפילו על שלש אבנים - שלא היתה מחוברת חיבור יפה אלא מונחת על שלש אבנים בלבד ודבוקה לתנור, חשיבא חיבור:

טמאה. בית הפך

בית הפך - מקום עשוי בצדי הכירה שמניחין בו פך שמן להפשיר:

ובית התבלין

בית התבלין - מקום שמניחין בו את התבלין:

ובית הנר

בית הנר - מקום שמניחין בו הנר:

שבכירה. מטמאין במגע ואינן מטמאין באויר דברי רבי מאיר. רבי ישמעאל מטהר:

מיטמאין במגע - אם נגע שרץ בתוך הכירה נטמאו המקומות הללו בטומאת הכירה. וכן אם נטמא אחד מן המקומות הללו במגע שרץ נטמאת הכירה עמהם, דחשיבי ככירה והם דבר אחד לענין טומאת מגע:

ואין מיטמאין באויר - אם נתלה שרץ באויר כירה ולא נגע בה. אע״פ שהיא טמאה דכלי חרס מיטמא באויר, הן טהורין, שאינם חיבור לה אלא לענין מגע. משום דמן התורה אינם חבור לה, ורבנן הוא דגזור עלייהו טומאה, ועבדו רבנן הכירא דלא לטמאו באויר, כי היכי דלא לשרפו עלייהו. תרומה וקדשים:

ור׳ שמעון מטהר - אפילו במגע, כל מקום שלא נגעה בו טומאה, דכל חד וחד כלי באנפי נפשיה. הוא. והלכה כר׳ מאיר:

(ד) תנור שהוסק מאחוריו

תנור שהוסק מאחוריו - שאין התנור מקבל טומאה עד שיסיקנו, ואם לא הוסק מבפנים אלא מבחוץ חשיב היסק:

. או שהוסק שלא לדעתו

או שהוסק שלא לדעתו - [אפילו מבפנים]:

. או שהוסק בבית האומן

או שהוסק בבית האומן - קודם שנגמר מלאכת עשייתו:

טמא

טמא - גרסינן. ויש ספרים שגורסין טהור, ושיבוש הוא:

. מעשה שנפלה דליקה בתנורי כפר סגנה. ובא מעשה ליבנה. וטימאן רבן גמליאל:

(ה) מוסף התנור

מוסף התנור - תוספתו של תנור שמוסיפין בגבהו כדי לשמור חומו:

. של בעלי בתים טהור. ושל נחתומין טמא מפני שהוא סומך עליו את השפוד

מפני שהוא סומך עליו את השפוד - של בשר, שרגילים לצלות בו בשר, והוי דבר צורך לתנור. ורחמנא אמר וטמאים יהיו לכם, לכל שבצרכיכם, כדדרשינן לעיל [במשנה ב׳]:

. רבי יוחנן הסנדלר אומר מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק

מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק - כשיש לו אוכלוסין מרובין וצריך לפת מרובה. ור׳ יוחנן לא סגי ליה בטעמא דתנא קמא מפני שהוא סומך עליו את השפוד, דסבירא ליה דבעינן שיהא תשמיש התוספת כעין תשמיש גופו של תנור:

. כיוצא בו מוסף היורה של שולקי זיתים

מוסף היורה של שולקי זיתים - דרך שולקי זיתים וצבעים שיש להם יורות גדולות ועושים להם תוספת טיט על שפתם שיעלו בה המים בעת רתיחתם. ושל שולקי זיתים טמא, לפי שאותה תוספת צריכה לכלי ומשתמשים בה:

. טמא. ושל צבעים

ושל צבעים טהור - דלא משתמש ביה כי היכי דלא לפסיד צבעיה. ואין הלכה כרבי יוחנן הסנדלר:

. טהור:

(ו) תנור שנתן בו עפר עד חציו. מעפר ולמטן

מעפר ולמטן מיטמא במגע - אם נגע שרץ בתנור מתוכו למעלה מן העפר נטמא מה שלמטה מן העפר. אבל אם נתלה השרץ באויר ולא נגע בדופני התנור מתוכו, לא נטמא אלא מה שלמעלה מן העפר:

מטמא במגע. מעפר ולמעלן מטמא באויר. נתנו. על פי הבור

בור - חפירה למטה בארץ:

. או על פי הדות

דות - כבור הוא עשוי, אלא שהוא בנין למעלה מן הקרקע:

. ונתן שם אבן

ונתן שם אבן - בין הבור ובין דופן התנור, להחזיק התנור שלא יפול לתוך הבור:

. ר' יהודה אומר אם מסיק

אם מסיק מלמטה - אם כשמסיק האור מלמטה בתוך הבור, התנור ניסוק מתוכו למעלה דרך שוליו, טמא. ואם לאו, שאינו ניסק מהיסק האור שלמטה בתוך הבור, טהור. ופלוגתא דר׳ יהודה ורבנן דוקא בהיסק ראשון שהוא גמר מלאכתו של תנור וע״י אותו היסק הוא מקבל טומאה, ר׳ יהודה סבר צריך שיהא התנור מחובר לארץ בהיסק ראשון, דכתיב תנור וכירים יותץ, ואין שייך לשון נתיצה אלא במחובר לקרקע, דבמיטלטל נופל לשון שבירה לא לשון נתיצה, הלכך אם התנור ניסק דרך שוליו מהיסק שבתוך הבור, חשיב כמחובר לבור וקרינן ביה יותץ, ואם אינו ניסוק מהיסק הבור הרי הוא נתוץ ועומד ואי אפשר לקיים בו תו יותץ:

מלמטן והוא נסוק מלמעלן טמא. וחכמים אומרים הואיל

וחכמים אומרים הואיל והוא ניסוק מכל מקום טמא - דאמר קרא וטמאים יהיו לכם, מכל מקום, ואפילו אם מסיקו כשהוא תלוי בצואר הגמל הוי היסק ונגמרה מלאכתו בכך. והכל מודים בהיסק שני לאחר שנגמרה מלאכתו שהוא מיטמא אפילו בצואר הגמל. והלכה כחכמים:

והוסק מכל מקום. טמא:

(ז) תנור שנטמא

תנור שנטמא - התנור עשוי כקדירה גדולה שאין לה שולים ומיטלטל, וכשבא לקבעו מחברו בארץ ומדבק טיט מבחוץ ומעבהו כדי שישמור חומו, וקרי לה טפילה שמטפלה ומחברה לו:

כיצד מטהרין אותו. חולקו לשלשה

כיצד מטהרים אותו - כמה תהא שבירתו ותהא מטהרתו:

חולקו לשלשה - לכלי עצמו מבפנים. דאי לשנים, הגדול טמא, דאיכא רובא:

וגורר את

וגורר את הטפילה - שדבק עליו, שגם היא מחברתו:

הטפלה עד שיהא בארץ

עד שיהא בארץ - כלומר מפילה עד הקרקע. אי נמי, אחולקו קאי, דלא סגי בחלוקה עד רובו, אלא חולק עד שיגיע לקרקע:

. ר' מאיר אומר אינו צריך לגרור את הטפלה ולא עד שיהא בארץ

ולא עד שיהא בארץ - ולא לחלקו עד למטה סמוך לארץ:

אלא ממעטו מבפנים

אלא ממעטו מבפנים - עד שלא ישאר ארבעה טפחים שהוא שיעור תחלתו של תנור. ואין הלכה כר׳ מאיר:

ארבעה טפחים. ר' שמעון אומר וצריך להסיעו

צריך להסיעו - אע״פ שחלקו, לא טהר עד שיפריד החלקים זה מזה. ואין הלכה כר׳ שמעון:

. חלקו לשנים אחד גדול ואחד קטן. הגדול טמא

הגדול טמא - משום דאיכא רובו של תנור:

. והקטן טהור. חלקו לשלשה. אחד גדול כשנים. הגדול טמא. ושנים הקטנים טהורין:

(ח) חתכו חוליות לרחבו

חתכו חוליות לרחבו - כמו שחותך שפופרת של קנה:

. פחות מארבעה טפחים

פחות מארבעה טפחים - אם יש בחוליא פחות מארבעה טפחים ובאה מתנור גדול דליכא רובא, טהור. אבל איכא ארבעה טפחים, טמא, אע״ג דהוי מיעוט:

. טהור. מרחו בטיט

מרחו בטיט - בעי היסק כתנור חדש:

. מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין. הרחיק ממנו את הטפלה

הרחיק ממנו את הטפלה - טפול של טיט שעשה, לא חיברו לתנור אלא רחוק ממנו:

ונתן חול או צרור

ונתן חול או צרור - בין הטפילה לתנור, וע״י כך התנור מקיים חומו ואופים בו:

בינתיים. בזה אמרו הנדה והטהורה אופות בו

הנדה והטהורה אופות בו - דלא חשיבא הטפלה חיבור לתנור, כיון שהיא מרוחקת ממנו:

. והוא טהור:

והוא טהור - שאינו מקבל טומאה:

(ט) תנור שבא מחותך

תנור שבא מחותך - שעשאו האומן דפים דפים כדי לחברן יחד ע״י מסגרות, הן זירים שקורין צירקלא״ש, כעין שאנו עושים לחביות שנותנים בהן יין. ולאותן זירים ומסגרות קורא התנא למודין:

מבית האומן. ועשה בו למודין. ונותנן עליו. והוא טהור. נטמא וסילק את למודיו

ונתנן עליו והוא טהור נטמא - לאחר שנתן עליו הלמודים והיה התנור טהור מתחלה לפי שהיה דפים דפים ולא היה מחובר, חזר להיות מקבל טומאה ע״י הלמודים הללו שמחברים אותו:

סילק את למודיו - ונתפרקו הדפין זה מזה, אין לך נתיצה גדולה מזו, ונטהר התנור. ואע״פ שהחזיר הלמודים פעם שניה שוב אינו מקבל טומאה, שאין הלמודים מביאין לו הטומאה אלא בפעם ראשונה בלבד כשבא מחותך מבית האומן:

טהור. החזירן לו טהור. מרחו בטיט

מרחו בטיט - לתנור זה שאין הלמודים מביאין לו הטומאה, טמא על ידי מריחת הטיט.

מקבל טומאה. ואין צריך

ואין צריך להסיקו - כשאר כל תנורים שאין מקבלין טומאה עד שיסיקם, לפי שכבר הוסק בפעם ראשונה כשבא מחותך מבית האומן:

להסיקנו. שכבר הוסק:

(י) חתכו חוליות

חתכו חוליות - שחתכו לתנור ברחבו לחוליות, והניח חוליא על גבי חוליא:

ונתן חול בין חוליא לחוליא

ונתן חול בין חוליא לחוליא - וטח אותו בטיט ועשה לו טפילה כדרך שעושין לתנורים:

. ר' אליעזר מטהר. וחכמים מטמאין

ר׳ אליעזר מטהר - דכיון דיש חול בין הסדקים, כשבור דמי:

וחכמים מטמאין - שהטפילה עושה את כולו אחד ומחברת את הסדקים, ואע״פ שיש חול בין חוליא לחוליא:

. זה תנורו של עכנאי. יורות הערביין

וזהו תנורו של עכנאי - לכך נקרא תנורו של עכנאי, שהקיפוהו הלכות כעכנא זו וטמאוהו. עכנא, נחש שדרכו לעשות כעגולה להכניס זנבו לתוך פיו, כך הקיפו בתשובה וראיות ר׳ אליעזר וחכמים זה את זה, על תנור זה. ולבסוף מפני שהיה ר׳ אליעזר יחיד כנגד רבים, נפסקה ההלכה כרבים דלא כר׳ אליעזר. והביאו כל טהרות שטיהר ר׳ אליעזר ושרפום באש ונמנו וברכוהו, מפני שהיה מחזיק במחלוקת כנגד רבים:

יורות הערביין - לאפות פת הן עשויין. כדמפרש ואזיל:

שהוא חופר בארץ וטח בטיט אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טמא. ואם לאו טהור. וזה תנורו של בן דינאי:

של בן דינאי - רבותי פירשו שם אדם שהיה עושה תנורים הללו. ואני שמעתי על שם שדנו בו דינים הרבה:

(יא) תנור של אבן

של אבן ושל מתכת טהור - של אבן טהור לגמרי. ושל מתכת טהור מדין כלי חרס, שאינו מטמא מאוירו ויש לו טהרה במקוה:

. ושל מתכת. טהור. וטמא משום כלי מתכות

וטמא משום כלי מתכות - שמקבל טומאה מגבו ונעשה אב הטומאה. ואם הוא מחובר לקרקע אינו מטמא, דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, חוץ מתנור וכירים של חרס דכתיב בהו (ויקרא י״א:ל״ה) תנור וכירים יותץ, את שיש בו נתיצה:

. ניקב. נפגם. נסדק. עשה לו טפלה. או מוסף של טיט. טמא. כמה יהא בנקב כדי שיצא בו האור. וכן בכירה

ניקב נפגם נסדק - ועשה טפול של סיד לסתום הנקב והפגם והסדק. או שעשה על פיו תוספת של טיט, טמא, כדין תנור של חרס:

וכן בכירה - וכן שיעור נקב של כירה, כדי שיצא ממנו האור, כשיעור נקב של תנור:

. כירה של אבן. ושל מתכת. טהורה. וטמאה משום כלי מתכות. נקבה. נפגמה. נסדקה. עשה לה פטפוטין טמאה. מרחה בטיט

ועשה לה פטפוטין - הכא לא תני ועשה לה טפילה, [לפי] שאין עושין טפלה לכירה שניקבה או נפגמה כמו שעושין לתנור, אלא כשניקבה או נפגמה הכירה במקום מושבה רגילין במקום הנקב לעשות פטפוטין, הן רגלי הכירה כמו טריפי״ד בלע״ז, שהכירה יושבת על אותן פטפוטין:

מרחה בטיט - טהורה. שאין מירוח של טיט מועיל אלא בתנור שאופין הלחם בתוכו, אבל לא בכירה, לפי שאין אופין ומבשלין בתוך הכירה עצמה אלא מניחין בתוכה או על גבה הקדרה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

. בין מבפנים בין מבחוץ טהורה. רבי יהודה אומר מבפנים טמאה ומבחוץ טהורה: