007_מסכת בכורות פרק ז

בכורות פרק ז

(א) מומין אלו

מומין אלו - הפוסלין בבכור, פוסלים בכהן לעבודה, בין קבועים בין עוברים כל זמן שהן עליו:

בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם. יותר עליהן באדם. הכילון

הכילון - שראשו חד מלמעלה ורחב למטה. ודומה לכסוי של חבית שקרוי אכלה, לפיכך נקרא כילון:

. והלפתן

והלפתן - שראשו דומה ללפת, שרחבה מלמעלה והולכת וכלה מלמטה:

. המקבן

מקבן - שדומה ראשו למקבת, שבולט הפדחת לחוץ וכן ערפו מאחוריו, ולצדעיו שוה ראשו, ודומה לפטיש דהיינו מקבת שיוצא מלפניו ומאחריו:

. ושראשו שקוע. ושקיפס. ובעלי החטוטרת

וראשו שקוט - גרסינן. יש מפרשים שראשו בולט הרבה ויוצא לחוץ כלפי פניו. ויש מפרשים שאינו בולט כלל לפניו, כענין שקיפס מאחוריו שאין ראשו בולט מאחוריו כלל, והוא מחוסר, שדומה כמי שנחתך ממנו חתיכה מאחוריו. ולשון שקיפס, שקול פיסא [סנהדרין ס״ד ע״ב], שניטלה ממנו חתיכה. ובתוספתא מונה ג״כ צואר שקוע, שראשו מוטל בין כתפיו ודומה כמי שאין לו צואר:

ובעלי החטוטרת ר׳ יהודה מכשיר - כשיש עצם בחטוטרת כולי עלמא לא פליגי דהוה מום. כי פליגי, בשאין בה עצם. ר׳ יהודה סבר חתיכת בשר בעלמא היא, ורבנן סברי, אמר קרא (ויקרא כ״א) כל איש אשר בו מום מזרע אהרן, השוה בזרעו של אהרן יעבוד, ושאינו שוה בזרעו של אהרן לא יעבוד. והלכה כחכמים:

. רבי יהודה מכשיר. וחכמים פוסלין:

(ב) הקרח פסול. איזהו קרח. כל שאין לו שטה של שער מקפת מאזן לאזן. ואם יש לו הרי זה כשר

ואם יש לו הרי זה כשר - והוא שתהיה שיטת השער המקפת מאזן לאזן מאחוריו, ולא לפניו. דטפי הוי נוי כשיש לו לאחוריו ולא לפניו יותר מכשיש לו סביב כל הראש ובאמצע קרח. וכל שכן דיש לו לפניו ולא לאחוריו דפסול:

. אין לו גבינים

גבינים - גבות העין:

. אין לו אלא גבין אחד. הוא גבן האמור בתורה. רבי דוסא אומר כל שגביניו שוכבין. רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר. מי שיש לו שני גבים

שגביניו שוכבים - ששערות גביניו ארוכים ומוטלים על עיניו:

מי שיש לו שני גבים ושתי שדראות - לא שיש לו שני גבים ממש, דההוא לא חיי. אלא כגון ששדרתו עקומה ומיחזי כגבין ושדראות הרבה. וכולי עלמא מודו דכל הני מומי דחשיבי הני תנאי הוי מום, ומשמעות דורשים בלבד איכא בינייהו, דכל חד סבר שהמום שהוא מונה הוא גבן האמור בתורה:

. ושתי שדראות.

(ג) החרום פסול. איזהו חרום. הכוחל שתי עיניו כאחת

הכוחל שתי עיניו כאחת - שחוטמו שבין עיניו שקוע ואינו בולט כלל, עד שכשהוא בא להעביר מכחול בעיניו יכול למשוך המכחול בין עין לעין ואין החוטם מעכבו:

. שתי עיניו למעלה

שתי עיניו למעלה - בגובה המצח שלא כשאר בני אדם:

. ושתי עיניו למטה

ושתי עיניו למטה - מן המקום שנהוגים להיות:

. עינו אחת למעלה

עינו אחת למעלה - מן המקום הנהוג:

. ועינו אחת למטה

ועינו אחת למטה - מן המקום הנהוג:

. רואה את החדר ואת העליה כאחת

רואה את החדר ואת העליה כאחת - שעיניו עומדות במקומן הראוי אבל עינו אחת רואה למעלה ועינו אחת למטה, חדר למטה ועליה למעלה. וכל מי שהוא מעוות הראות עושה כן, שמדבר עם חבירו ונראה כאילו מביט בפני אדם אחר:

. סכי שמש

סכי שמש - כשרוצה להביט אל השמש מעמץ עיניו וסוגר עפעפיו:

. זוגדוס. והצירן

זגדוס - זוג שנים. דוס בלשון רומי שנים. כלומר, הזוג של עינים או של גביני העין שדרכם להיות שוין חלוק לשני ענינים. כגון עינו אחת שחורה ואחת כעין התכלת. באחת מגבות עיניו שער מרובה ובאחת מעט. וכן בכל שאר זוגות של אברים כל זוגא דלא שוו להדדי, זגדוס קרי ליה:

צירן - שעיניו זולגות, דולפות ויורדות תמיד דמעה:

. ושנשרו ריסי עיניו

שנשרו ריסי עיניו - שנפל שער שבעפעפיו.

. פסול. מפני מראית העין:

מפני מראית העין - אבל מום גמור לא הוי. והני מילי כשנשאר בעפעפים רושם שער, אבל אם לא נשאר רושם לשער כל עיקר, הרי זה מום גמור. וכן אי נפישי שערי בריסי העין, הוי מום גמור. ושלשה דינים חלוקים יש במומי אדם. המומין השוין באדם ובבהמה, כהן שעבר ועבד בהן לוקה ועבודתו מחוללת. והמומין היתירים באדם ואינן בבהמה, לוקה אם עבד ואין עבודתו מחוללת. והמומין שהן מפני מראית העין, אם עבר ועבד אינו לוקה, ואין צריך לומר שאין עבודתו מחוללת:

(ד) עיניו גדולות. כשל עגל. או קטנות כשל אווז. גופו גדול

גופו גדול מאיבריו - שיעור גופו גדול מן הראוי לפי שיעור שאר אבריו כגון ידיו ורגליו ושוקיו:

מאבריו. או קטן מאבריו. חוטמו גדול

חוטמו גדול - שיעור החוטם כשיעור אצבע קטנה של ידו. ואם היה ארוך מכן או קצר מכן, הרי זה מום:

מאבריו. או קטן מאבריו. הצמם והצמע. איזה הוא צמע שאזניו קטנות. והצמם שאזניו דומות לספוג:

דומות לספוג - שכווצות וסתומות:

(ה) שפתו העליונה עודפת על התחתונה. והתחתונה עודפת על העליונה הרי זה מום. ושניטלו שניו. פסול מפני מראית העין. דדיו שוכבים

דדיו שוכבים - גדולים עד שנראים שוכבים כדדי אשה:

כשל אשה. כרסו צבה. טבורו יוצא. נכפה

נכפה - נופל מחמת חולי:

אפילו אחת לימים

אפילו אחת לימים - שאינו נופל תדיר אלא פעם אחת לזמן מרובה:

. רוח קצרית

רוח קצרית - שרוחו קצרה מחמת [מרה] השחורה הגוברת עליו לפרקים ונשאר בלא הרגש:

באה עליו. המאושכן

המאושכן - שכיס של ביצים שלו ארוך עד שמגיע לארכובה. בין שהוא נפוח מחמת רוח או מחמת ליחה:

. ובעל גבר

ובעל גבר - בעל אבר. שנתארך הגיד שלו ונעשה גדול עד שמגיע לארכבותיו:

. אין לו ביצים. או אין לו אלא ביצה אחת. זהו מרוח אשך האמור בתורה. רבי ישמעאל אומר כל שנמרחו אשכיו

שנמרחו אשכיו - שנימוחו ביציו:

. רבי עקיבא אומר כל שרוח באשכיו

שרוח באשכיו - וע״י כן ביציו נפוחים:

. רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכים.

שמראיו חשוכין - שהוא שחור. ואע״פ שאינו שחור ככושי. ולשון מרוח אשך, מראה חושך. ולאו בביצים משתעי קרא. ובעיקר הדין לא פליגי, שכל אחד מהם מודה במום שמונה חבירו דהוי מום. ולא נחלקו אלא בפירושו של מקרא, ומשמעות דורשין איכא בינייהו:

(ו) המקיש בקרסוליו

המקיש בקרסוליו - שארכבותיו עקומות לחוץ וקרסוליו לפנים ונוקשים זה בזה כשהוא מהלך. ומקיש בארכבותיו הוי איפכא, שרגליו עקומים כלפי חוץ ומרוחקים זו מזו עד שארכבותיו למעלה [העקומות] כלפי פנים נוקשות זו בזו:

ובארכבותיו. ובעל פיקה. והעיקל. איזהו עיקל כל שמקיף פרסותיו. ואין ארכבותיו נושקות זו לזו. פיקה יוצאה מגודלו. עקבו יוצא

בעל הפיקין והעיקל - וקא פריש עיקל ברישא:

כל שהוא מקיף פרסותיו - כשיושב ומקרב פרסות רגליו זו לזו:

ואין ארכובותיו נוגעות זו לזו - שעקומות כלפי חוץ. ובעל הפיקין הוא שפיקה יוצא מגודלו, חתיכת בשר עגולה כפיקה יוצאה מגודל של ידו או מגודל של רגלו:

עקבו יוצא מאחוריו - כגון ששוקו עומד באמצע רגלו, שחצי הרגל לפנים וחצי רגל לאחור:

לאחוריו. פרסתו רחבה כשל אווז. אצבעותיו מורכבות זו על זו. או קלוטות

רחבות כשל אווז - שקלושות הן כשל אווז ואין ארכן יותר על רחבן:

קלוטות - מדובקות זו בזו:

עד הפרק

עד הפרק - האמצעי של אצבעות:

כשר. למטה מן הפרק

למטה מן הפרק - דהיינו לצד הצפורן שמחוברים כולן:

וחתכה

וחתכה - שיהיו מחולקים, כשר:

. כשר. היתה בו

היתה בו יתירה - אצבע יתירה:

יתרת וחתכה. אם יש בה עצם פסול

אם יש בה עצם פסול - דהואיל וחתכה הרי הוא מחוסר אבר שנמצא בו:

. ואם לאו כשר. יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע

שש ושש עשרים וארבע - כלומר אפילו היו אצבעות ידיו ואצבעות רגליו שוין, שבכל יד ובכל רגל יש שש ושש, אפילו הכי חכמים פוסלים. וכל שכן אם היה בידו אחת חמש ובידו אחת שש, דהוי מום טפי. והלכה כחכמים:

. רבי יהודה מכשיר. וחכמים פוסלים. השולט בשתי ידיו רבי פוסל

השולט בשתי ידיו רבי פוסל - דסבר כחישותא אתילידא ביה בימין:

. וחכמים מכשירים. הכושי

וחכמים מכשירין - סברי בריאותא היא דאתילידא ליה בשמאל. והלכה כחכמים:

הכושי - שחור:

. והגיחור

הגיחור - אדום כארגמן:

. והלבקן

הלבקן - לבן ביותר:

. והקפח

והקפח - ארוך ודק, שאינו עב לפי ארכו. והוא מכוער ומגונה:

. והננס. והחרש. והשוטה. והשכור

והשכור - ולא מיין, הוא דחשיב כבעל מום מן המומים היתירים באדם, שאם עבד לוקה ואין עבודתו מחוללת. אבל השכור מיין ושכר, אם עבד חילל. דבפרשת שתויי יין כתיב (ויקרא י׳) ולהבדיל בין הקודש ובין החול. ושכור דמתניתין אינו אלא ששתה חלב הרבה, או רוב דבש, או אכל דבילה קעילית, ונתבלבלה דעתו. שאלו חשובים כבעלי מומים ואין מחללים עבודה:

. ובעלי נגעים

ובעלי נגעים טהורים - כגון בוהק וכולו הפך לבן. דאי מנגעים טמאים לא צריך למימר, דאפילו אכניסת עזרה חייב כרת:

טהורין פסולין באדם. וכשרין בבהמה. רבן שמעון בן גמליאל אומר שוטה בבהמה אינה מן המובחר. רבי אליעזר אומר אף בעלי דלדולין

דלדולין - כמין חתיכות בשר יוצאות תלויות בהן. והלכה כר״א בן יעקב:

. פסולין באדם. וכשרין בבהמה:

(ז) אלו כשרין באדם. ופסולין בבהמה. אותו ואת בנו

אותו ואת בנו - אב ובנו כהן עובדים עבודה ביום אחד ובזמן אחד. ואין אותו ואת בנו בבהמה קרבין ביום אחד:

. וטרפה. ויוצא דופן

וטריפה - שנולד בה אחד מסימני טריפות המנויין בפרק אלו טריפות, אינה קריבה על גבי המזבח:

ויוצא דופן - שקרעו את אמו והוציאוהו חי. בבהמה, פסולה להקרבה, דכי יולד כתיב, פרט ליוצא דופן. ובכהן המקריב לא מפסיל בהכי:

. ושנעבדה בהן עבירה. ושהמית את האדם. הנושא נשים בעבירה

הנושא נשים בעבירה - כהן שנשא גרושה וחללה זונה, נודר ועובד. אע״פ שעדיין לא גירש מותר לעבוד אחר שנדר שלא יהנה הוא ממנה והיא ממנו עד שיגרש. והוא שידור על דעת רבים שאין לו התרה אלא לדבר מצוה. וליכא למיחש שמא ילך אצל חכם ויאמר דלצורך דבר מצוה הוא שואל שיתירו לו את נדרו, דכיון דקיימא לן שהבא להתיר נדרו צריך לפרש על מה נדר, ודאי כי שמע חכם דמשום שהיא גרושה או זונה דאסורה לו נדר לא שרי ליה נדרו:

פסול. עד שידיר הנייה. המטמא למתים פסול. עד שיקבל עליו שלא יהא

עד שיקבל עליו שלא יהא מיטמא למתים - הכא סגי ליה בקבלה, ולא מדרינן ליה כמו גבי נושא נשים בעבירה. משום דהתם יצרו תוקפו, הכא גבי טומאה אין יצרו תוקפו, הלכך בקבלה גרידא סגי ליה:

מטמא למתים: