006_מסכת בכורות פרק ו

בכורות פרק ו

(א) על אלו מומין

על אלו מומין - נפגמה. אין פגימה בלא חסרון. אבל סדק משמע נמי בלא חסרון. ושיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן:

שוחטין את הבכור. נפגמה אזנו מן הסחוס

הסחוס - תנוך האוזן שקורין טנרו״ם בלע״ז:

. אבל לא מן העור

אבל לא מן העור - דעור הדר בריא ולא הוי מומא. והאי עור היינו אליה רכה של אוזן:

נסדקה. אף על פי שלא חסרה. נקבה מלא כרשינה או שיבשה. איזו היא יבשה. כל שתנקב ואינה מוציאה טפת דם. ר' יוסי בן משלם אומר יבשה שתהא נפרכת:

ניקבה מלוא כרשינה - שיש בחלל הנקב שיעור גרגיר של כרשינה, בין שהנקב ארוך בין עגול, אם יש בכולן כדי להצטרף בחללו כשיעור גרגיר של כרשינה, הרי זה מום:

שתהא נפרכת - נעשית פירוכים ופתיתים כשממשמשים בה. ואין הלכה כר׳ יוסי. וכל הני מומין דחשיב במתניתין ששוחטין עליהן את הבכור ילפינן מקראי, דכתיב (דברים ט״ו:כ״א) וכי יהיה בו מום, כלל. פסח או עור, פרט. כל מום רע, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר, אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר:

(ב) ריס של עין

ריס של עין - עפעף של עין:

שנקב. שנפגם. שנסדק הרי בעיניו

הרי בעיניו - כלומר הרי שיש בעיניו:

דק

דק - טיל״א בלע״ז:

תבלול. חלזון נחש

חלזון, נחש - היינו חלזון היינו נחש, וקורהו נחש שעשוי מנומר כנחש. והוא בשר נוסף הנמשך וחופה קצת מן השחור שבעין, וקורין לו בערבי טפרא, כמו שקורין לצפורן טפרא, לפי שהוא חופה את העין כדרך שהצפורן חופה בשר האצבע:

ועינב

ועינב - שיש בעינו כגרגיר של ענב:

. ואיזהו תבלול. לבן הפוסק בסירא

לבן הפוסק בסירא - סירא היינו שורה שבעין סביב השחור שמשם מראית העין באה. ואם חוט לבן יוצא מן הלבן שבעין ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום:

ונכנס בשחור. בשחור ונכנס בלבן

שחור ונכנס בלבן - אם חוט אחד שחור יוצא מן השחור שבעין ופוסק בסירא ונכנס בלבן:

אינו מום

אינו מום שאין מומין בלבן - דלאו עין הוא אלא שומן העין:

. שאין מומין בלבן:

(ג) חורוד

חורוד - כמין טיפין לבנות בעין. תרגום לבן, חיור:

והמים

והמים - היורדים אל העין ומונעים הראות:

הקבועים

הקבועים - אתרווייהו קאי, אחורוד והמים:

. איזהו חורוד הקבוע. כל ששהה שמנים יום. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר. בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום

בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום - בכל כ״ז יום שהוא שליש הזמן של שמונים יום בקירוב בודקים אותו אם הלך החורוד. ואם הלך, אע״פ שחזר, מונין לו שמונים יום מיום שחזר. ואין החורוד קבוע עד שיעמוד שמונים יום. ואי לא בדקוהו בתוך שמונים יום, אע״פ שנמצא החורוד שם ביום שמונים לא הוי מום, דשמא בינתיים הלך וחזר. והלכה כר׳ חנניה בן אנטיגנוס:

. ואלו הם מים הקבועים. אכל לח ויבש של גשמים

אלו הן המים הקבועים - כלומר במאי ידעינן אי קבועים או עוברים:

אכל לח ויבש של גשמים - אם האכילוהו לרפואה תבן וחציר שקורין פיינ״ו בלע״ז:

. לח

לח - הגדל באדר וחצי ניסן:

ויבש

ויבש - הגדל באלול וחצי תשרי:

של שלחים. אכל היבש ואחר כך אכל הלח אינו מום. עד שיאכל

של גשמים - היינו שגדל בשדה בית הבעל. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אכל לח ויבש של גשמים הרי זה מום, של בית השלחין אינו מום. ודגשמים נמי, אכל יבש ואח״כ אכל לח אינו מום, עד שיאכל יבש אחר הלח:

של בית השלחין - ארץ הצריכה להשקות לא הוי רפואה, ולא בדקינן ביה:

אכל יבש ואחר כך לח - לרפואה, אין זו רפואתו ואע״פ שלא נתרפא בכך אינו מום:

עד שיאכל יבש אחר הלח - זו היא דרך רפואתו, תבן וחציר הגדל באדר וחצי ניסן מאכילין אותו באדר וחצי ניסן, ותבן וחציר הגדל באלול וחצי תשרי מאכילין אותו באלול וחצי תשרי. דלא שחטינן ליה עד שיעברו עליו כל ימי הקיץ ויבדוק בשניהם, ואם לא נתרפא הוי מום. וצריך שיאכל מהם לא פחות מכגרוגרת בכל סעודה וסעודה כל שלשה חדשים בתחלת הסעודה ולאחר ששתה, ולא יהיה כפות בשעה שאוכל העשבים הללו לרפואה, ולא יהיה יחידי אלא עם חבריו, בשדה ולא בתוך העיר. ואם שלמו כל התנאים הללו ולא נתרפא הוי מום ושוחטין עליו:

היבש אחר הלח:

(ד) חטמו שנקב. שנפגם

חוטמו שניקב וכו׳ - והוא שניקבו מחיצות החיצונות של חוטם, שהנקב נראה מבחוץ. אבל אינו נראה אלא מבפנים כגון שניקבה מחיצה החולקת את החוטם, אינו מום, שסתר הוא, ואנן ילפינן מכלל ופרט וכלל דמומין שבגלוי בעינן:

שנפגם - ויש בו חסרון:

. שנסדק

שנסדק - ואין בו חסרון. ושיעור פגימה, כדי שתחגור בה צפורן:

. שפתו

שפתו - שורה חיצונה של שפה. כלומר חודה החיצון:

שנקבה שנפגמה שנסדקה. חיטיו החיצונות

חיטיו החיצונות - השינים שבאמצע הפה:

שנפגמו

שנפגמו - נחסרו:

או שנגממו

נגממו - נימוקו, ולא נשאר מהם אלא רושם מועט, ואינן בולטות כמו שרגילים להיות:

. והפנימיות

והפנימיות - שינים הגדולות שקורין משילא״ש, שנעקרו לגמרי. אבל נפגמו ונגממו לא הוי מום:

שנעקרו. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר. אין בודקין מן המתאימות ולפנים

אין בודקין מן המתאימות ולפנים - שינים הגדולות שאחת נראית כשתים ועשויות כתאומות, משם ולפנים אינו נחשב מום מפני שהוא סתר. והן עצמן שנעקרו לא הוי מום. ואין הלכה כר׳ חנינא בן אנטיגנוס:

. אף לא את המתאימות:

(ה) נפגם הזובן

הזובן - הנרתק שהגיד של בהמה חבוי בו. כשנפגם הוי מום דלא הדר בריא, אבל ניטל לא הוי מום, דחוזר לאיתנו:

. או עריה של נקבה

עריה של נקבה - בית הערוה הבולט לחוץ ונראה על שאר שטח הגוף:

במוקדשים

במוקדשים - בשאר קדשים שיש בהן נקבה, כגון שלמים, דאילו בבכור ליכא נקבה:

. נפגם הזנב מן העצם אבל לא מן הפרק

אבל לא מן הפרק - דנפגם בין הפרקים מעלה ארוכה, כשלא נחתך כל הזנב:

. או שהיה ראש הזנב מפציל עצם

או שהיה ראש הזנב מפציל עצם - הזנב התלוי למטה נקלף העור ובשר ונשאר העצם מגולה, שוב אין מעלה ארוכה, הואיל ובראש הזנב הוא:

. או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע:

מפציל - כמו אשר פצל [בראשית ל׳]. פירוש אחר, שנחלק הזנב בקצהו לשתי זנבות ובכל אחת משתיהן עצם:

ובין חוליא לחוליא מלוא אצבע - שחוליות של זנב רחוקות זו מזו מלוא אצבע דהיינו רוחב גודל:

(ו) אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת

אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת - מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אין לו שתי ביצים בשתי כיסין אלא בכיס אחד, אי נמי שני כיסין וביצה אחת, הרי זה מום:

. רבי ישמעאל אומר אם יש לו שני כיסין יש לו שני ביצים. אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת. רבי עקיבא אומר

ר׳ ישמעאל אומר אם יש לו שני כיסים - אסיפא פליג, דקאמר תנא קמא אם אין לו אלא ביצה אחת ושני כיסין הוי מום, לא היא, דכל שיש לו שני כיסין בידוע שיש לו שתי ביצים. אבל ארישא מודה דכי אין לו אלא כיס אחד כמי שאין לו אלא ביצה אחת דמי:

רבי עקיבא אומר - בידוע לא אמרינן, אלא מושיבו על עכוזו גרסינן. ודוגמתו בפרק כיצד מעברין (עירובין דף נ״ד). עכוזו תנן או אכוזו תנן. על עכוזו, על עגבתו אחת מושיבין את הבכור שאין לו אלא ביצה אחת בשני כיסין:

מושיבו על עכוזו. וממעך

וממעך - וממשמש בכיס ובכסלים:

. אם יש שם ביצה

אם יש שם ביצה אחת סופה לצאת - ואם אינה יוצאה הוה מום:

. סופה לצאת. מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט ונמצאת דבוקה בכסלים והתיר רבי עקיבא

והתיר רבי עקיבא - דהוי מום, הואיל ולא מצאה במקומה כשמיעך ומשמש. וכן הלכה:

. ואסר רבי יוחנן בן נורי:

(ז) בעל חמש רגלים או

בעל חמש רגלים או שלש - הא דחשבינן ליה בעל מום ולא טריפה, הני מילי כשיתר או חסר בידיו דהיינו אותם של צד הראש, אבל חסר רגל או יתר רגל מרגליו האחרונים, הויא טרפה ואסורה באכילה:

שאין לו אלא שלש. ושרגליו קלוטות

קלוטות - עגולות. ואפילו הן סדוקות הוי מום, דפרסות בהמה טהורה אינן עגולות:

כשל חמור. והשחול

שחול - שנשמטה ירכו. תרגום משיתיהו, שחלתיה:

והכסול

כסול - דרך הבהמה שהירך מחוברת לאליה סמוך לכסלים, ולא למעלה מן הכסלים, וזו הירך על גבי הכסל:

. איזהו שחול שנשמטה ירכו. וכסול שאחת מירכותיו גבוהה:

(ח) נשבר עצם ידו ועצם רגלו. אף על פי שאינו ניכר

אף על פי שאינו ניכר - כשהוא עומד שאין השבר נראה, אבל ניכר כשהוא מהלך שהוא צולע. דאי אינו ניכר כלל לא הוי מום:

. מומין אלו

מומין אלו - נשבר עצם ידו ועצם רגלו שהוזכרו למעלה:

מנה אילא

אילא - שם חכם:

ביבנה. והודו לו חכמים. ועוד שלשה הוסיף. אמרו לו לא שמענו את אלו. את שגלגל עינו עגול כשל אדם

עגול כשל אדם - דלאו היינו אורחא שיהא גלגל עין הבהמה עגול כשל אדם:

. ופיו דומה לשל חזיר. ושניטל רוב המדבר

רוב המדבר - היינו אותו קצת הלשון שאינו מודבק למלקוחיו:

של לשונו. ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין:

ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין - וכן הלכה:

(ט) מעשה שהלחי התחתון

מעשה שהלחי התחתון - משום דתנן לעיל דבפיו דומה לחזיר פליגי רבנן עליה דאילא, קמשמע לן השתא דלא פליגי רבנן עליה אלא בשפתו העליונה עודפת על התחתונה, אבל שפתו התחתונה עודפת על העליונה מודים רבנן דהוי מום. ומעשה נמי שהלחי התחתון עודף על העליון ואמרו חכמים הרי זה מום. והני מילי כשעצם הלחי התחתון עודף על העליון, אז הוי מום אפילו בבהמה. אבל אין בה עצם אלא ששפתו התחתונה ארוכה ומקבלה את העליונה, הוי מום באדם אבל לא בבהמה:

עודף על העליון. ושלח רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו הרי זה מום. אזן הגדי שהיתה כפולה

אזן הגדי שהיתה כפולה - שיש לו שתי אזנים מצד אחד אוזן בתוך אוזן:

אמרו חכמים. בזמן שהיא עצם אחד

בזמן שהיא עצם אחד - שאין לה אלא תנוך אחד, שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה, הוי מום:

מום. ואם אינה עצם אחד

ואם אינה עצם אחד - שהתנוכים מובדלים למעלה:

. אינה מום. רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר

אינו מום - וטעמא לא איתפרש. ומ״מ לא דמי לבעל חמש רגלים, דאוזן בתוך אוזן אינו נראה כל כך:

שהיא דומה לשל חזיר - עגולה כזנב החזיר, ואע״פ שאינה דקה כמותה:

ושאין בה שלש חוליות

שלש חוליות - דוקא בזנב של טלה הוא דבעינן שלש חוליות. אבל זנב של גדי, חוליא אחת בלבד מום, שתים אינו מום. וכן הלכה:

. הרי זה מום:

(י) רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת בעינו. ושנפגם עצם ידו

יבלת פורו״ש בלע״ז - ואפילו היא בלובן שבעין, ויש בה שער, הרי זה מום:

ושנפגם עצם ידו - שניכר המום. ולעיל איירי בשנשבר:

ועצם רגלו. ושנפסק עצמו שבפיו

ושנפסק עצמו שבפיו - שהשינים קבועות בו. ולמעלה מן החוטין קא מיירי. דאי חוטין גופייהו, דהיינו השינים עצמן שבאמצע הפה, הא תנן לעיל דאפילו נפגמו או נגממו הוי מום:

. עינו אחת גדולה

עינו אחת גדולה - כשל עגל:

ואחת קטנה

ואחת קטנה - כשל אווז:

. אזנו אחת גדולה ואחת קטנה. במראה

במראה - שנראה לכל שזו גדולה מזו:

אבל לא במדה

אבל לא במדה - שאם אינו ניכר אלא במדה, אינו מום:

. רבי יהודה אומר. אחד מביציו גדולה כשתים בחברתה ולא הודו לו חכמים:

ולא הודו לו חכמים - לרבי יהודה. והלכה כחכמים:

(יא) זנב העגל שאינה מגעת לערקוב

לערקוב - לקשר העליון שהוא מקום חבור הירך עם השוק. וכנגדו בגמל ניכר שיש לו כנגד ארכובה עליונה זו עצם בולט לחוץ:

. אמרו חכמים כל מרבית העגלים כן

כל מרבית העגלים כן - כל תרבות עגלים ומנהגן שיהא זנבן מגיע לערקוב [הלכך בציר מהכי הוי מומא], וכשהן גדילות נמתחות עד למטה:

. כל זמן שהן מגדילין הם נמתחות. לאיזה ערקוב אמרו. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לערקוב שבאמצע הירך

שבאמצע הירך - הוא הקפיץ העליון שפירשתי דכנגדו בגמל ניכר:

. על אלו מומין שוחטין את הבכור

על אלו מומין שוחטין את הבכור - אע״ג דתנן בריש פירקין על אלו מומין שוחטין את הבכור, הדר תנייה הכא. משום דתנן שלשה הוסיף וכו׳ ואמרו לו לא שמענו את אלו, הדר וכללינהו לומר שאף על אלו מומין שוחטים:

. ופסולי המוקדשין נפדין עליהן:

(יב) אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש

לא במקדש - לפי שאינן ראויין, שאין מקריבין במקדש אלא מן המובחר:

ולא במדינה

ולא במדינה - שאינן מומין קבועים להפקיע קדושתן. אלא מניחין אותו עד שיפול בהן מום אחר קבוע ויהיו נשחטים עליו:

. חורוד והמים שאינם קבועין. וחטיו הפנימיות שנפגמו. אבל לא שנעקרו. ובעל גרב

גרב - מין שחין לח מבחוץ ומבפנים. וגרב האמור בתורה דהוי מום, הוא שחין יבש:

. ובעל יבלת

יבלת - בלובן העין, ואין בה שער. ולעיל דחשיב לה במומין ששוחטין עליו, מיירי דיש בה שער:

. ובעל חזזית

ובעל חזזית - תרי גווני חזזית הוו. חזזית המצרית היא ילפת הכתובה בתורה שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים, והוי מומא דלא הדר בריא, דאמר מר למה נקרא שמה ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה. וחזזית השנויה כאן היא מין שחין שיש לה רפואה:

. וזקן וחולה ומזוהם

ומזוהם - שיוצא ממנו ריח רע:

. ושנעבדה בה עבירה. ושהמית את האדם (על פי עד אחד או על פי

ושנעבדה בו עבירה - שרבע את האשה או שהמית את האדם ע״פ עד אחד, שאין לו אלא עד אחד לא ברביעה ולא בנגיחה:

או על פי עצמו - שאין שם עד, אלא הבעלים אמרו ראינוהו שנרבע או שהמית. ואינו נסקל על פיהם. ואי הוו שנים עדים כשרים מעידים בדבר הוי השור בסקילה, ואפילו בהנאה מיתסר:

הבעלים). וטומטום ואנדרוגינוס

וטומטום ואנדרוגינוס - דספק זכר הם וקדשי, ספק נקבה ולא קדשי:

לא במקדש ולא במדינה. רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה. וחכמים אומרים אינו בכור

אין לך מום גדול מזה - אאנדרוגינוס קאי. [דמקום] נקבות הוי כמום, והוי כבכור בעל מום, ונשחט במדינה ואסור בגיזה ועבודה:

וחכמים אומרים אינו בכור - דבריה בפ״ע הוא. ונגזז ונעבד. והלכה כחכמים:

. אלא נגזז ונעבד: