008_מסכת בכורות פרק ח

בכורות פרק ח

(א) יש בכור לנחלה

יש בכור לנחלה - ליטול פי שנים:

ואינו בכור לכהן

ואינו בכור לכהן - לתת לכהן פדיונו חמשת סלעים:

. בכור לכהן ואינו בכור לנחלה. בכור לנחלה ולכהן. יש שאינו בכור לא לנחלה ולא לכהן. איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. הבא אחר הנפלים

הבא אחר הנפלים - כגון שהיו תאומים, אחד מהם נפל שלא כלו לו חדשיו ואחד כלו לו חדשיו, והנפל שלא כלו לו חדשיו יצא ראשו חי והחזירו, וקדמו אחיו ויצא. זה האחרון בכור לנחלה, דראשון לא הפסידו, ואע״ג דיציאת הראשון חשיבא לידה מעליא. וטעמא, משום דכתיב ראשית אונו, מי שלב אביו דוה עליו אם מת, יצא נפל שהוציא ראשו ראשון דלאו בר קיימא [הוא] דאין לבו דוה עליו. אבל לענין פטר רחם פטור האי ולד [אחרון], דבפטר רחם תלה רחמנא, והרי הראשון פטר את הרחם:

שיצא ראשו חי. ובן תשעה

ובן תשעה מת שיצא ראשו - והחזירו, ויצא אחיו, הוי בכור לנחלה. דהא ראשון לא חשיב, דאין לבו דוה עליו, ולענין כהן לאו פטר רחם הוא. אבל יצא ראש בן תשעה חי ואח״כ החזירו ומת, בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו:

שיצא ראשו מת. והמפלת כמין בהמה חיה ועוף. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת

וכן המפלת בהמה כו׳ - למפטר מנחלה לא חשיבי דאין הלב דוה עליהם, אבל פטר רחם מיהא הוי:

וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם - לא חשיב פטר רחם, והבא אחריו הוי בכור לכהן. והלכה כחכמים:

האדם. המפלת סנדל

סנדל - חתיכת בשר עשויה כדמות סנדל, ואין לה צורת אברים, ורגילה לבוא עם ולד. ולשון סנדל יש מפרשים שנאוי ודל:

או שליא

או שליא - דאין שליא בלא ולד אלא שנימוח, ומיהו פטר רחם הוי:

ושפיר מרוקם

ושפיר מרוקם - חתיכה של בשר שמרוקם בה צורת העובר. ועל שם שעשויה כשפופרת של ביצה קרויה שפיר:

והיוצא מחותך

והיוצא מחותך - שנחתך אבר אבר ובדרך זה יצא כולו. אבל ראש מחותך, לא פטר אם קדם אחיו ויצא קודם יציאת רוב אברי המחותך, והוי נמי בכור לכהן:

. הבא אחריהן. בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה

שכבר ילדה - דלענין נחלה דאב כתיב ראשית אונו, ולענין כהן תלא רחמנא בפטר רחם:

. עודה שפחה

עודה שפחה - אפילו עודה שפחה בלידה ראשונה ונשתחררה עכשיו. או נכרית ונתגיירה ומשבאת ליד ישראל ילדה, נמי הוי בכור לנחלה, שהרי לא היו לזה בנים:

ונשתחררה. עודה נכרית ונתגיירה. משבאת לישראל ילדה. בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. רבי יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן

רבי יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן - דבנים הנולדים בנכריותה לא פטרי. ואין הלכה כרבי יוסי הגלילי:

שנאמר (שמות יג, ב) פטר רחם בישראל. עד שיפטרו רחם מישראל. מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה נתגיירה מעוברת

נתגיירה מעוברת - ובעלה עמה וילדה. הרי אותו ולד בכור לכהן, דפטר רחם הוא בישראל. ולא לנחלה, דכיון דהורתו שלא בקדושה לאו בר נחלה הוא, דזרע עובד כוכבים רחמנא אפקריה, דכתיב (יחזקאל כ״ג:כ׳) וזרמת סוסים זרמתם:

נשתחררה מעוברת. ילדה היא וכהנת

ילדה היא וכהנת - בת ישראל מבכרת שילדה עם כהנת מבכרת ואין ידוע אי זה ולד של ישראל:

. היא ולויה. היא ואשה שכבר ילדה. וכן מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים. ונשאת וילדה. ואין ידוע אם בן תשע לראשון. או בן שבע לאחרון בכור לכהן

או היא ולויה - דלויה נמי בנה פטור מחמש סלעים. כדאמרן בפרק קמא:

או היא ואשה שכבר ילדה - ואין ידוע איזה בנה:

בכור לכהן - ובעלה של מבכרת חייב חמש סלעים לכהן, דהא בן זכר יש לו כל היכא דאיתיה:

ואינו בכור לנחלה. איזהו בכור לנחלה ולכהן. המפלת שפיר מלא דם מלא מים מלא גנינים

ולא לנחלה - דהא לא ידע בריה דמאן הוא:

וכן מי שלא שהתה כו׳ - הוא בכור לכהן, והוא יפדה את עצמו. ולא לנחלה, דהא לא ידע מאן ירית. ואפילו כפשוט לא ירית, דהאי מדחי ליה לגבי האי והאי מדחי ליה לגבי האי. ומתניתין דקתני ולא לנחלה, על הבא אחריו קאמר, שהבא אחריו אינו בכור לנחלה, דשמא זה הספק בן האחרון הוא:

מלא גנינים - מלא גוונים הרבה. פירוש אחר, תולעים. שהשפיר עשוי כולו חתיכות קטנות דקות דומות לתולעים:

. המפלת כמין דגים. וחגבים. שקצים. ורמשים. המפלת יום ארבעים

דגים וחגבים - לאו ולד נינהו, דלא נאמרה בהן יצירה כאדם:

יום ארבעים - משנתעברה, מיא בעלמא נינהו, ואין כאן ולד עד למחרת יום ארבעים. דארבעים יום הוי יצירת הולד:

. הבא אחריהן בכור לנחלה ולכהן:

(ב) יוצא דופן והבא אחריו

יוצא דופן והבא אחריו - דרך רחם. כגון שקרעו אשה שתאומים בבטנה, ולאחר שהוציאו הראשון דרך דופן יצא השני דרך רחם. אבל להוציא ולד מן האשה דרך דופן ושתתרפא האשה ותחזור ותתעבר ותלד, כתב רמב״ם דאי אפשר:

. שניהם אינן בכור

שניהם אינן בכור - ראשון לא הוי בכור לנחלה, וילדו לו בעינן. ושני נמי לא, ראשית אונו בעינן. ובכור לכהן ראשון לא הוי, דפטר רחם בעינן. ושני נמי לא הוי בכור לכהן, דבכור לרחם ואינו בכור לולדות כגון זה שהיה ולד קודם. לכן, אינו בכור:

. לא לנחלה ולא לכהן. רבי שמעון אומר

רבי שמעון אומר הראשון לנחלה - סבר וילדו אף יוצא דופן במשמע:

. הראשון לנחלה. והשני לחמש סלעים:

והשני לחמש סלעים - סבר, בכור לרחם אע״פ שאינו בכור לולדות הוי בכור. ואין הלכה כר׳ שמעון:

(ג) מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים

וילדה שני זכרים נותן חמש סלעים - דאחד מהן בכור:

. נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד מהן בתוך שלשים יום. האב פטור

האב פטור - דמצי למימר הבכור מת. וכשמת הבן קודם שלשים אינו חייב בפדיון, ועכשיו שהדבר ספק שמא הבכור מת ופטור, שמא זה שנשאר הוא הבכור וחייב, הוי הכהן מוציא מחבירו, והמוציא מחבירו עליו הראיה. והוא הדין שהבן הנשאר פטור מלפדות את עצמו כשיהיה גדול:

. מת האב

מת האב - לאחר שלשים:

והבנים קיימים. ר' מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו. ואם לאו

ואם לאו פטורים - דסבר ר׳ מאיר האחין שחלקו בנכסי אביהן דין לקוחות יש להן, לפי שאין ברירה לכל אחד על ירושתו, אלא הרי הן כאילו קנו זה מזה כל אחד חלקו ואלו החמש סלעים היה חוב על אביהן כמלוה על פה, ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, הלכך אם חלקו עד שלא נתנו פטורים:

פטורין. רבי יהודה אומר

רבי יהודה אומר נתחייבו הנכסים - קסבר האחים שחלקו יורשים הן, דיש ברירה לומר כל אחד זכה בחלקו, ומלוה על פה גובה מן היורשים. והלכה כר׳ יהודה:

. נתחייבו נכסים. זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום:

זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום - דאמר ליה הנקבה יצאה ראשונה, והמוציא מחבירו עליו הראיה:

(ד) שתי נשים

שתי נשים - של איש אחד, וילדו שני זכרים במחבוא, שנתערבו:

שלא בכרו וילדו שני זכרים. נותן עשר סלעים לכהן. מת אחד מהן בתוך שלשים יום. אם לכהן אחד נתן

אם לכהן אחד נתן - פדיון שניהם, יחזיר לו הכהן חמש סלעים, הואיל ומת בתוך שלשים ואיגלאי מלתא דנפל הוא ושלא כדין שקל:

. יחזיר לו חמש סלעים. אם לשני כהנים נתן. אינו יכול להוציא מידם. זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה

אין יכול להוציא מידם - דכל חד וחד מדחי ליה ואומר הריני מחזיק בם בשביל פדיון החי:

או שני זכרים ונקבה - ילדו הנשים שלו במחבוא:

. נותן חמש סלעים לכהן

נותן חמש סלעים לכהן - דממה נפשך חד הוי בכור, אם האחת ילדה שני זכרים האחד בכור, ואם האחת ילדה זכר ונקבה, נמצא שחברתה ילדה זכר לבדו והוא בכור, ואותו שעם הנקבה פטור שמא נקבה יצאה ראשון:

. שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות. אין כאן לכהן כלום. אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים. נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד מהן בתוך שלשים יום. האב פטור

אין לכהן כלום - דאיכא למימר הנקבות יצאו תחלה ואין כאן בכור:

האב פטור - דמצי למימר בן המבכרת מת:

. מת האב והבנים קיימין. רבי מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו

נתנו עד שלא חלקו כו׳ - כדפרישנא לעיל. והלכה כר׳ יהודה:

נתנו. ואם לאו פטורים. רבי יהודה אומר נתחייבו נכסים. זכר ונקבה

זכר ונקבה - יש לומר אותה שלא בכרה ילדה הנקבה ואין כאן בכור:

אין כאן לכהן כלום:

(ה) שתי נשים של שני אנשים. שלא בכרו. וילדו שני זכרים. זה נותן חמש סלעים לכהן. וזה נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד

מת אחד - מן הולדות:

מהן. בתוך שלשים יום. אם לכהן אחד נתנו. יחזיר להן חמש סלעים. אם לשני כהנים נתנו. אינן יכולין להוציא מידם. זכר ונקבה

יחזיר להם חמש סלעים - ויחלוקו שני האבות. והני מילי כשכתב אחד מהן הרשאה לחברו, אבל אם לא כתב אחד מהן הרשאה לחברו, כי אזיל חד מינייהו לגבי כהן דחי ליה לומר בנך החי, וכי אזיל אידך דחי ליה לומר בנך החי:

זכר ונקבה האבות פטורים - דכל חד וחד אמר ליה לכהן הנקבה שלי היא:

. האבות פטורין. והבן חייב לפדות את עצמו

והבן חייב לפדות את עצמו - דמכל מקום בכור הוא:

. שתי נקבות וזכר

שתי נקבות וזכר - יש לומר האחת ילדה נקבה והאחרת זכר ונקבה והנקבה יצאה תחלה, הלכך אין כאן לכהן כלום. וכן שני זכרים ושני נקבות:

או שני זכרים ושתי נקבות. אין כאן לכהן כלום:

(ו) אחת בכרה ואחת שלא בכרה

אחת בכרה ואחת שלא בכרה וכו׳ - אין כאן לכהן כלום. דיש לומר המבכרת ילדה הנקבה:

של שני אנשים. וילדו שני זכרים. זה שלא בכרה אשתו. נותן חמש סלעים לכהן. זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. מת הבן בתוך שלשים יום

מת הבן בתוך שלשים יום - אבכורות ודאין דעלמא קאי:

. אף על פי שנתן לכהן. יחזיר

יחזיר - דנפל הוה. ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים יום:

לו חמש סלעים. לאחר שלשים יום. אף על פי שלא נתן יתן. מת ביום שלשים כיום שלפניו

מת ביום שלשים כיום שלפניו - ואע״פ שנתן לו יחזיר. דגמרינן חודש חודש ממדבר, כתיב הכא (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדוייו מבן חודש תפדה, וכתיב במדבר (שם ג׳) פקוד כל בכור זכר מבן חודש ומעלה, דמשמע לאחר שלשים:

. רבי עקיבא אומר אם נתן

רבי עקיבא אומר אם נתן לא יטול - מספקא ליה לר״ע מדאיצטריך למכתב ומעלה גבי ערכין, ולא גמרינן ממדבר, הוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים, הלכך אם נתן לא יטול. ואם לא נתן לא יתן, דהמוציא מחבירו עליו הראיה. והלכה כחכמים:

. לא יטול. ואם לא נתן. לא יתן. מת האב בתוך שלשים יום. בחזקת שלא נפדה

בחזקת שלא נפדה - דלא עביד איניש דפריק תוך שלשים:

. עד שיביא ראיה שנפדה. לאחר שלשים

לאחר שלשים בחזקת שנפדה - דכהן [הוי מוציא מחבירו והורע כחו]:

יום. בחזקת שנפדה עד (נוסח אחר שיאמרו לו) שיביא ראיה שלא נפדה. הוא לפדות ובנו לפדות. הוא קודם

הוא קודם לבנו - הכל מודים כל היכא דלית ליה אלא חמש סלעים הוא קודם את בנו, דמצוה דידיה עדיף. כי פליגי דאיכא חמש סלעים ממשעבדי וחמש בני חורי, ר׳ יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, וחמש סלעים דידיה דאחייב בהו אבוה אזיל כהן וטריף ממשעבדי, שהרי שעבודו של כהן קדים. והיינו דקאמר שמצותו על אביו, כלומר שמאביו נשתעבדו הנכסים. ובהני חמש בני חורי פריק לבריה מיד, דאי יהיב בני חורי משום פדיון דידיה, תו לא מפריק בנו, דשמא שעבוד הלקוחות קודם ללידת בנו. ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, ואי יהיב בני חורי בשביל בנו תו לא מפריק איהו, דכהן לא מצי טריף מלקוחות, הלכך מצוה דידיה עדיף. והלכה כחכמים:

את בנו. רבי יהודה אומר בנו קודמו. שמצותו על אביו ומצות בנו עליו:

(ז) חמש סלעים של בן

חמש סלעים של בן - הסלע האמור במשנה הוא השקל האמור בתורה בכל מקום. ופעמים נקרא בתורה כסף, חמשים כסף, מאה כסף. והוא היה בימי משה משקל שלש מאות ועשרים גרגירי שעורה, ובבית שני הוסיפו עליו והעלוהו למשקל שלש מאות ושמונים וארבע שעורה. וכן מונים היום לחמש סלעים של בן. ונמצאו חמש סלעים משקל אלף ותשע מאות ועשרים שעורות בינוניות של כסף מזוקק:

. במנה צורי

במנה צורי - היוצא במדינת צור. וכל כסף של תורה כגון חמשת סלעים של בן שלשים של עבד וחמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כולם במנה צורי שהוא כסף מזוקק. וכל כסף שהוא מדבריהם כגון הקנסות וכתובת אשה לדברי רמב"ם כולם כסף מדינה, שאחד משמונה חלקים שבהם כסף ושבעה חלקים נחושת. אבל רבותי הורו שכתובת בתולה יש לה דין כסף של תורה, שכן כתוב כמוהר הבתולות, ומאתן זוזי הן של כסף נקי. ומשקל כל זוז תשעים ושש שעורות:

. שלשים של עבד. וחמשים של אונס ושל מפתה. ומאה של מוציא שם רע. כולם בשקל הקדש במנה צורי. וכולם נפדין בכסף ובשוה כסף. חוץ מן השקלים:

וכולן נפדין - הכי קאמר, וכל הנפדים נפדין בכסף ובשוה כסף, חוץ מן השקלים. כל הנפדין כגון בכור אדם והקדשות, נפדין בין בכסף בין בשוה כסף, חוץ מן השקלים, שהבא לשקול מחצית השקל צריך שיתן אותו מכסף נקי מטבע מצוייר ולא שוה כסף. ומעשר שני נמי אין נפדה אלא במטבע של כסף שיש עליו צורה ולא בשוה כסף, דכתיב (דברים י״ד) וצרת הכסף בידך, כסף שיש עליו צורה:

(ח) אין פודין

אין פודין - בכור אדם:

לא בעבדים

לא בעבדים - אע״ג דאמרן לעיל בכסף ובשוה כסף, אין פודין לא בעבדים:

ולא בשטרות

ולא בשטרות - שאם יש לו שטר על חברו בחמש סלעים ונתנו לכהן שיגבה אותו חוב בפדיון בנו, אין בנו פדוי:

ולא בקרקעות. ולא בהקדשות

ולא בהקדשות - כלומר, ולא ההקדשות נמי אין פודין אותן לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות:

. כתב לכהן שהוא חייב לו

כתב לכהן שהוא חייב לו ה׳ סלעים - משום פדיון בנו:

חמש סלעים. חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי

חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי - דבר תורה בנו פדוי לכשיתן. ומה טעם אמרו יתן ובנו אינו פדוי, גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות:

. לפיכך

לפיכך - דאמרינן שחייב ליתן לו חמש סלעים אחרים לפדיון בנו:

אם רצה הכהן

אם רצה הכהן להחזירם וליתנם לו במתנה רשאי - אבל תקנה אחרת ליכא. ואע״פ שהכהן רשאי להחזיר וליתן החמש סלעים במתנה לאבי הבכור, אם דעת אבי הבן סומכת בודאי שיחזיר לו הכהן החמש סלעים, אין הבן פדוי, בין החזיר הכהן בין לא החזיר. כך נראה מן הגמרא:

ליתן לו מתנה. רשאי. המפריש פדיון בנו ואבד. חייב באחריותו שנאמר (במדבר יח, טו) יהיה לך ופדה תפדה:

שנאמר יהיה לך ופדה תפדה - כשיהיה לך הפדיון אז בנו פדוי. והאי קרא לאהרן נאמר:

(ט) הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב. ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. ואינו נוטל פי שנים בשבח

ולא בנכסי האם - נכסי מלוג של האם. דכתיב (דברים כ״א:י״ז) כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה, משמע דאדידיה קאי, כלומר בנכסיו משפט הבכורה ולא בנכסי אשתו:

ואינו נוטל פי שנים בשבח - אם השביחו הנכסים לאחר מיתת האב קודם שחלקו, אין הבכור נוטל פי שנים בשבח. אלא שמין את הנכסים מה הן שוין בשעת מיתת אביהן והבכור נוטל פי שנים בהן בלבד, שנאמר (שם) בכל אשר ימצא לו, לאב בשעת מיתה:

. ולא בראוי

בראוי - בנכסים שלא היה אביהן מוחזק בשעת מיתתו אבל ראויין היו ליפול לו בירושה ונפלו להן לאחר זמן, אין הבכור נוטל בהן פי שנים:

כבמוחזק. ולא האשה בכתובתה

ולא האשה בכתובתה - בשבח שהשביחו. אם אין שוין הנכסים בשעת מיתת בעלה כדי שיעור כתובתה ואח״כ השביחו, אינה נוטלת כתובתה אלא כמה שהיו שוין. ואע״ג דבעלמא בעל חוב גובה השבח, מקולי כתובה שנו כאן. וכן אינה נוטלת בראוי כבמוחזק:

. ולא הבנות

ולא הבנות - נוטלות מזונות לאחר מיתת אביהן בתנאי כתובה, ובנן נוקבין די יהוויין ליכי מנאי יהוויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסאי, לא מן השבח שהשביחו הנכסים ולא מן הראוי לבוא לאחר מיתה. כיון דמזונות הבנות מתנאי כתובה הן ככתובה דמו:

במזונותיהן. ולא היבם

ולא היבם - הנוטל חלק המת שיבם את אשתו, אינו נוטל חלק אחיו לא מן השבח ולא מן הראוי לבוא. מאי טעמא, דבכור קרייה רחמנא (דברים כ״ה:ו׳) והיה הבכור אשר תלד, כבכור, מה בכור אינו נוטל בשבח ולא בראוי לבוא, אף יבם אינו נוטל לא בשבח ולא בראוי לבוא:

. וכולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק:

וכולן אינן נוטלין בשבח - הדר תנא ליה, לאתויי שבחא דממילא, כגון תבואה שהיתה שחת כשמת אביו ועכשיו נעשו שבולים, או תמרים סמדר ונעשו עכשיו תמרים גדולים. דאי מרישא, הוה אמינא כי אין בכור נוטל פי שנים בשבח הני מילי בשבח שטרח בו אחיו כגון זיבול שדות וקשקוש ועידור:

ולא בראוי כבמוחזק - לאתויי אם היה אבי אביהם חי בשעת מיתת אביהם והיו נכסים ראויים ליפול להם כשימות, אע״ג דודאי עתידים ליפול להם ואפילו יש לו בן אחר יטלו אלו חלק אביהן, וסלקא דעתך אמינא דכמוחזק דמי, קמשמע לן. דאי מרישא, הוה אמינא ראוי דקתני רישא שאין הבכור נוטל בו, כגון שנפלו להן נכסי אחי אביהן שלא היו לו בנים בשעת מיתת אביהן, ואין ראויין אלא מספק דשמא לא יהיה לו זרע:

(י) אלו שאינן חוזרין ביובל. הבכורה

הבכורה - אינה חוזרת ביובל דכתיב (דברים כ״א:י״ז) פי שנים, מקיש שני חלקיו זה לזה, מה חלק פשיטותו אינו חוזרת ביובל דירושה היא כדכתיב (שם) והיה ביום הנחילו את בניו, אך חלק בכורתו ירושה:

. והיורש את אשתו

והיורש את אשתו - דהאי תנא סבר דאורייתא היא, לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה (במדבר כ״ז), מכאן שהבעל יורש את אשתו:

. והמיבם את אשת אחיו

והמיבם את אשת אחיו - ונטל חלק אחיו, ירושה גמורה היא ואינו מחזיר לשאר אחיו ביובל. דבכור קרייה רחמנא, והיה הבכור, והבכורה אינה חוזרת ביובל כדילפינן:

. והמתנה. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים מתנה כמכר

והמתנה כדברי ר׳ מאיר - דמכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל, ירושה ומתנה לא:

וחכמים אומרים מתנה כמכר - כדכתיב (ויקרא כ״ה:י״ג) בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, וקרא יתירא הוא דהא כבר נאמר (שם) ושבתם איש אל אחוזתו, אלא לרבות את המתנה הוא דאתא:

. רבי אליעזר אומר כולן

רבי אליעזר אומר כולן חוזרים ביובל - סבר לה כרבנן דאמרי תשובו לרבות את המתנה, והני כולהו מתנה נינהו. בכור לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא. והיורש את אשתו, ירושת הבעל דרבנן. והמיבם את אשת אחיו, בכור קרייה רחמנא, מה בכורה חוזרת אף יבם חוזר:

חוזרין ביובל. רבי יוחנן בן ברוקה אומר היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה

היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה - ר׳ יוחנן בן ברוקה סבירא ליה ירושת הבעל את אשתו דאורייתא היא, והכא במאי עסקינן כגון שהורישתו אשתו בית הקברות. ומשום פגם משפחה אמרו רבנן לשקול דמי וליהדר הקברות לבני משפחה:

וינכה להם מן הדמים:

וינכה להם מן הדמים - דמי קבר אשתו. דהוא מיהת חייב בקבורתה. והלכה כחכמים דמתנה כמכר, וכר׳ יוחנן בן ברוקה דבעל שהורישתו אשתו בית הקברות שקיל דמי ומהדר בית הקברות לבני משפחה, ומנכה להם מן הדמים דמי קבר אשתו: