005_מסכת בכורות פרק ה

בכורות פרק ה

(א) כל פסולי

כל פסולי המוקדשין - קדשים שנפל בהם מום, אם מוכרין אותן ביוקר טובת הנאה להקדש הוא. הלכך נמכרים באטליז, דהיינו שוק שמוכרים בו שאר בשר חולין ושם נמכר ביוקר:

המוקדשים נמכרין באיטליז ונשחטין באטליז ונשקלין בליטרא

ונשקלין בליטרא - להמכר כדרך שהקצבים מוכרים בשר חולין. דמתוך שיכולים למכור ביוקר מוסיפים בדמים כשפודים אותם מן ההקדש:

. חוץ מן הבכור ומן המעשר

חוץ מן הבכור ומן המעשר - שאם נמכרים ביוקר הנאתן לבעלים. בכור הנאתו לכהן, דבשר בכור נאכל לכל אדם והכהן מוכרו ונוטל דמיו, ולכהן קרי בעלים של בכור. ומשום הנאת הדיוט לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהן מנהג חולין למכרן באטליז, אלא בביתו, ואע״פ שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך. ואין נשקלים בליטרא אלא באומד, ואם יפסיד לית לן בה:

שהנייתן לבעלים. פסולי המוקדשין הנייתן להקדש. ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור:

ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור - שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה. אבל מעשר אין שוקלים מנה כנגד מנה, דמיחזי כאילו מוכרו, ובהמת מעשר אסור למכרה כלל משום דלא כתיב בה לא יפדה כדרך שכתוב בבכור אלא לא יגאל, ושנינו בספרי בכור שנאמר בו לא יפדה, הוא נמכר, מעשר שנאמר בו לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תמים ולא בעל מום:

(ב) בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן

לא ימנה ישראל עם הכהן - לאכול עמו בחבורה מבשר בכור בעל מום. שאין נמנין על הבכור אלא חבורה שכולה כהנים, דכתיב (במדבר י״ח:י״ח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, מה חזה ושוק כהנים אין, ישראל לא, אף בכור בין תמים בין בעל מום כהנים אין ישראל לא:

על הבכור. בית הלל מתירין ואפילו נכרי. בכור שאחזו דם

ובית הלל מתירין ואפילו נכרי - דכתיב (דברים י״ב:ט״ו) כצבי וכאיל, מה צבי ואיל אפילו נכרי, אף בכור נמי. וקרא דכתיב (במדבר י״ח:י״ח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, בבכור תמים דוקא משתעי:

שאחזו דם - חולי שהוא מסתכן בו מריבוי הדם:

אפילו הוא מת. אין מקיזין לו דם

אין מקיזין לו דם - ואפילו במקום שאינו עושה בו מום. דמתוך שאדם בהול על ממונו, אי שריית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למעבד במקום שעושה בו מום:

דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים יקיז. ובלבד שלא יעשה בו מום

ובלבד שלא יעשה בו מום - שלא יסדוק ראש אזנו או ניב שפתיו במקום שלא יוכל לחזור ולהרפא. דסברי רבנן כל שכן דאי לא שריית ליה במקום שאין בו מום אתי למעבד אפילו במקום שיש בו מום:

. ואם עשה בו מום. הרי זה לא ישחט עליו. רבי שמעון אומר יקיז

לא ישחוט עליו - הואיל והוא הטילו. עד שיפול בו מום אחר:

יקיז - אף במקום שעושה בו מום, אם הוא צריך להקיז מאותו אבר. ולא יניחנו שימות. ואע״פ שהוא הטיל המום בידיו ישחט עליו. והלכה כר׳ שמעון:

. אף על פי שהוא עושה בו מום:

(ג) הצורם

הצורם - הפוגם. ובכהן איירי, שפוגם אוזן הבכור כדי שיהיה חולין בידו:

באוזן הבכור. הרי זה לא ישחט עולמית

הרי זה לא ישחט עולמית - ואפילו נפל בו מום אחר. משום קנס, לפי שעבר והטיל מום בקדשים. שהמטיל מום בקדשים סופג את הארבעים, ואפילו עשה מום בבעל מום. דכתיב (ויקרא כ״ב) כל מום לא יהיה בו, קרי ביה לא יהיה בו, שלא יטיל בו מום. ומדהוה ליה למכתב מום וכתב כל מום, לרבות אפילו בעל מום שלא יטיל בו מום:

. דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים כשיולד לו מום אחר

כשיולד לו מום אחר ישחט עליו - ואפילו באותו מום עצמו. אם מת המטיל את המום, בנו שוחט אחריו על אותו המום. דלדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן. וכן הלכה:

. ישחוט עליו. מעשה בזכר של רחלים זקן. ושערו מדולדל

ושערו מדולדל - לפי שלא נגזז מעולם:

. ראהו קסדור

קסדור - ממונה מהמלך:

אחד. אמר מה טיבו של זה

מה טיבו של זה - שהניחוהו להזקין כל כך:

. אמרו לו בכור הוא. ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום. נטל פגיון

פגיון - סכין שיש לו שתי פיות קרוי פגיון:

וצרם באזנו. ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו

והתירוהו - אף על פי שהנכרי נתכוין להטיל בו מום. כיון דשלא מדעת ישראל עשה, שלא נתכוין לעשות נחת רוח לישראל:

. ראה שהתירו

ראה שהתירו והלר וצרם באזני בכורות אחרים - כדי לעשות נחת רוח לישראל. נעשה כאילו אמר לו ישראל שיעשהו ואסור:

והלך וצרם בכורות אחרים. ואסרו. פעם אחת היו תינוקות

היו תינוקות משחקים - וצריכא לאשמעינן קסדור נכרי ותנוקות. דאי אשומעינן קסדור, הוה אמינא בנכרי הוא דשרי דליכא למגזר דלמא אתי למסרך וללמוד להטיל מום בקדשים, דסרכיה דנכרי לא אכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורין, אבל קטן דאי שריית ליה אתי למסרך אימא לא. ואי אשומעינן תינוקות הוה אמינא תינוק הוא דשרו רבנן דמאן דחזי לא אתי למימר נמי אי הוה שדי ביה גדול מומא הוה משתרי, דקטן בגדול לא מיחלף, אבל נכרי גדול דאתי לאחלופי בגדול ישראל אימא לא, צריכי:

משחקין בשדה. וקשרו זנבות טלאים זה לזה ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בכור. ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו. ראו שהתירו והלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים. ואסרו. זה הכלל. כל שהוא לדעתו אסור

כל שהוא לדעתו אסור - לאתויי גרמא. כגון שיוליך הבהמה במקום שיש בו ברזל כדי שתכשל בו ויפול בה מום:

. ושלא לדעתו מותר:

ושלא לדעתו מותר - לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו ואומר בפני הנכרי בכור זה אם נפל בו מום היינו אוכלים אותו, ושמע הנכרי והטיל בו מום, מותר:

(ד) היה בכור רודפו

היה בכור רודפו כו׳ הרי זה ישחט עליו - ולא שנו אלא שבעטו בשעת רדיפה, אבל שלא בשעת רדיפה לא:

ובעטו ועשה בו מום. הרי זה ישחוט עליו. כל המומין הראויין לבא בידי אדם. רועים ישראל נאמנים

הראויין לבוא בידי אדם - שיש לומר אדם הטילם בו. כגון נסמית עינו, נקטעה ידו, נסדקה אזנו:

רועים ישראל נאמנים - ישראל הרועה בהמתו של כהן נאמן לומר על המומין שנפלו בבהמתו של כהן שמאליהם ארעו ויאכלנו בעליו הכהן במומו. ולא חשדינן ליה שמא ע״י אדם בא זה המום בכוונה ורועה זה משקר ובא להתירו כדי שישחטנו רבו כהן ויאכילנו ממנו, שהישראל מותר לאכול מן הבכור בעל מום כשהכהן נותן לו ממנו, בהכי לא חשדינן ליה, דללגימה מועטת כזו לא חיישינן שישקר הרועה ויעבור עבירה בעבור הנאת לגימה בלבד:

. ורועים כהנים

רועים כהנים - רועים שהם כהנים אין נאמנים כשרועים בהמתן של ישראל. דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטיל בו מום, דמימר אמר האי רועה, לא שביק רבי לדידי ויהביה לכהן אחרינא. וה״ה דכהן רועה אין נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר, דחיישינן לגומלים, דסבר אעידנו עכשיו ויהא גומל לי כשיתן לי ישראל בכור תם ואטיל בו מום ויבא כהן זה ויעידני שמאליו נפל בו מום:

אינן נאמנים. רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא על של

רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו - רשב״ג פליג אתנא קמא, וסבר דלא נחשדו כהנים אלא על בכור עצמו שכבר נתנו לו ישראל, אבל על של חבירו בין רבו בין אחר לא נחשדו עליו:

חברו. ואינו נאמן על של עצמו. רבי מאיר אומר

רבי מאיר אומר כל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו - ואיכא בין ר׳ מאיר לתנא קמא, דלר׳ מאיר בכור כהן שנפל בו מום צריך שנים מן השוק להעיד עליו, ועד אחד אפילו שאינו כהן אין מועיל בו. ולת״ק דוקא כהן אינו נאמן להעיד על בכורו של כהן, דחיישינן לגומלים, אבל שאינו כהן אפילו אחד מעיד נאמן להתירו. ורשב״ג אומר אפילו בניו ובני ביתו של כהן נאמנים, דדוקא איהו גופיה על של עצמו אינו נאמן. ואשתו נמי אינה נאמנת מפני שהיא כגופו. והלכה כרשב״ג:

החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו:

(ה) נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה

הראיתי בכור זה - לחכם, ואמר לי שמום קבוע הוא ושוחטו, ובלבד שיהיו לו עדים שלא הטילו בו. שהכהנים חשודים להטיל מום בבכור כדי למכרו ולהאכילו כחולין, אבל אין חשודין לאכול קדשים תמימים בחוץ ולומר על מום עובר שהוא קבוע. וכהן שהוא מומחה נאמן לדון על מום הבכור שהוא קבוע ולהתירו. וכן נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו, שהוא עשוי להגלות אם נתנו לו ישראל במומו אם לאו, ומלתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אנשי:

ובעל מום הוא. הכל נאמנים על מומי המעשר

הכל נאמנים על מומי המעשר - הכהנים חייבים להפריש מעשר בהמה כישראל. והכל נאמנים לומר על מום שנעשה בבהמת מעשר דשלא בכוונה היה, ואפילו הבעלים. מגו דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה קודם שיעשר ונמצא המעשר בעל מום:

. בכור שנסמת עינו. שנקטעה ידו. שנשברה רגלו. הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת

שנסמית עינו שנקטעה ידו - דהיינו מום מובהק:

בני הכנסת - כלומר שאינן חכמים. והני מילי במקום שאין יחיד מומחה, אבל במקום שיש יחיד מומחה אינו נשחט אלא ע״פ מומחה, ואפילו במום מובהק. דומיא דהפרת נדרים שבמקום שיש יחיד מומחה אין שלשה הדיוטות מועילים:

. רבי יוסי אומר. אפילו יש שם עשרים ושלשה. לא ישחט אלא על פי מומחה:

אפילו היו שם עשרים ושלשה - אפילו היתה סנהדרין במקום ואין שם אחד שנטל רשות להתיר מומי הבכור, אינו נשחט על פיהם ואפילו במום מובהק, עד שיהיה שם מומחה. ואין הלכה כר׳ יוסי:

(ו) השוחט את הבכור

השוחט את הבכור - ומכר מבשרו ונודע לנו שלא הראהו לחכם:

ומכרו. ונודע שלא הראהו. מה שאכלו

מה שאכלו - הלוקחים אכלו:

אכלו. והוא יחזיר להם את הדמים. ומה שלא אכלו. הבשר יקבר. והוא יחזיר להם את הדמים. וכן השוחט את הפרה. ומכרה. ונודע שהיא טרפה. מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים

ויחזיר להם את הדמים - משום קנס. שהאכילם בשר איסור:

. ומה שלא אכלו. הן יחזירו לו את הבשר. והוא יחזיר להם את הדמים. מכרוהו

מכרוהו - הלוקחים לנכרי, הואיל ולא גרם להם איסורא, ישלמו לו דמי טריפה כמו שהיא נמכרת בזול, והוא יחזיר להם את המותר. וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרי, דבכור תמים אסור בהנאה:

לנכרים או הטילוהו לכלבים. ישלמו לו דמי הטרפה: