012_מסכת זבחים פרק יב

זבחים פרק יב

(א) טבול יום

טבול יום - שטבל ועלה ולא העריב שמשו:

. ומחוסר כפורים

ומחוסר כפורים - כגון זב ומצורע ויולדת שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו כפרתן:

. אינן חולקים בקדשים

אינן חולקים בקדשים - הואיל ואין ראויין לאכילה אין חולקים לאכול לערב כשיטהרו, דכתיב (ויקרא ו׳:י״ט) הכהן המחטא אותה יאכלנה, כהן הראוי לחטוי חולק, שאינו ראוי לחטוי אינו חולק. ואי אפשר לומר כהן שאינו ראוי לחטוי בשעת הקרבה אינו אוכל, דהא איכא קטן דאינו ראוי לחטוי ואוכל, אלא על כרחך יאכלנה דאמר קרא יחלוק בה כדי לאכול ממנה קאמר, ומדאפקה קרא לחלוקה בלשון אכילה, שמע מינה דכהן הראוי לאכילה חולק, שאין ראוי לאכילה אינו חולק. הלכך בעלי מומין חולקין, שאע״פ שאין ראויין לחטוי, ראויין הן לאכילה, כדכתיב (שם כ״א) ומן הקדשים יאכל:

לאכול לערב. אונן. נוגע ואינו מקריב. ואינו חולק לאכול לערב. בעלי מומין. בין בעלי מומין קבועין. בין בעלי מומין עוברין. חולקין ואוכלין. אבל לא מקריבין. וכל שאינו ראוי לעבודה

אונן נוגע - והוא שטבל ולא הסיח דעתו מן הטבילה כל זמן שהוא אונן. שאם הסיח דעתו ונגע, אפילו לאחר שטבל פסל:

וכל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר - חוץ מבעלי מומין שאע״פ שאינן ראויין לעבודה חולקים בבשר, דרבינהו קרא בהדיא, דכתיב (שם) לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו׳, וכתיב (שם ו׳) כל זכר בבני אהרן יאכלנה, לרבות בעלי מומין למחלוקת, אי לאכילה הרי כבר אמור ומן הקדשים יאכל:

. אינו חולק בבשר. וכל שאין לו בבשר. אין לו בעורות. אפילו טמא בשעת זריקת דמים. וטהור בשעת הקטר חלבים

וטהור בשעת הקטר חלבים - שהוא כל הלילה. כגון שטבל וטהר בהערב שמש:

. אינו חולק

אינו חולק - שאין הכהן חולק בקדשים עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים, ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק:

בבשר. שנאמר (ויקרא ז, לג) המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה:

(ב) כל שלא זכה המזבח בבשרה

כל שלא זכה המזבח בבשרה - כגון שאירע בה פסול קודם זריקה, דלא היתה לה שעת היתר למזבח:

. לא זכו הכהנים בעורה. שנאמר (ויקרא ז, ח) עולת איש עולה שעלתה לאיש. עולה שנשחטה. שלא לשמה. אף על פי שלא עלתה לבעלים. עורה לכהנים

עורה לכהנים - הואיל וזכה המזבח בבשרה שהרי כשרה היא:

. אחד עולת האיש. ואחד עולת

ואחד עולת אשה - דכתיב והכהן המקריב את עולת איש, אין לי אלא עולת איש, עולת נשים ועבדים מנין, ת״ל עור העולה, ריבה. אם כן למה נאמר עולת איש, פרט למתפיס עולתו לבדק הבית שהעור קדוש:

האשה. עורותיהן לכהנים:

(ג) עורות קדשים קלים לבעלים

עורות קדשים קלים לבעלים - דכתיב עור העולה וגו׳, מה עולה קדשי קדשים אף כל קדשי קדשים:

. ועורות קדשי קדשים

עורות קדשי קדשים - חטאות ואשמות לכהנים כדמפרש טעמא ואזיל:

לכהנים. קל וחומר. מה אם עולה שלא זכו בבשרה. זכו בעורה. קדשי קדשים שזכו בבשרה. אינו דין שיזכו בעורה. אין מזבח יוכיח שאין לו עור מכל מקום:

אין המזבח מוכיח - כלומר, אין לך לומר מזבח יוכיח שזכה בבשר העולה ולא זכה בעור, ואף אתה אל תתמה בקדשי קדשים שאע״פ שזכו כהנים בבשרן לא יזכו בעורן. אין זו הוכחה, שאין למזבח עור בכל מקום. אבל בכהנים מצינו שזכו בעור העולה, וקל וחומר שיזכו בעורות קדשי קדשים:

(ד) כל הקדשים שאירע בהם פסול קודם להפשטן. אין עורותיהם לכהנים. לאחר הפשטן עורותיהם לכהנים. אמר רבי חנינא סגן הכהנים. מימי לא ראיתי עור

אין עורותיהן לכהנים - אלא נשרפים עם עורן:

לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה - לאחר שהופשט אם נמצאת טריפה, אע״פ שפסול זה היה בו קודם הפשט, הואיל ולא ניכר עד לאחר הפשט:

יצא לבית השריפה. אמר ר' עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה

שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה - הא קמשמע לן ר׳ עקיבא דאפילו בכור בעל מום הנשחט במדינה על מומו, ולא התירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב בשעריך תאכלנו, אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה, ואשמועינן ר״ע דהיכא דלא הוכר טריפתו עד לאחר הפשטו, שרייה שחיטתו והפשטו לעורו, כאילו נזרק דמו במקדש:

שיאותו הכהנים בעורו

יאותו הכהנים בעורו - ואינו נשרף:

וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה

אין לא ראינו ראיה - שמא לא אירע בימיו שימצא טריפה לאחר הפשט, ואם אירע ושרפוהו הוא לא ראה:

אלא יוצא לבית השריפה:

אלא יצא לבית השריפה - הואיל וקודם הפשט בא. והלכה כר׳ עקיבא בבכור בעל מום כשהתירו מומחה. אבל לא התירו מומחה, לא. והלכה כחכמים בבכור תמים, דבשר בקבורה והעור בשריפה:

(ה) פרים הנשרפים. ושעירים הנשרפים

פרים הנשרפין - פר כהן משיח, ופר העלם דבר של צבור, ופר של יום הכיפורים:

ושעירים הנשרפים - שעיר יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה:

בזמן שהם נשרפין כמצותן. נשרפין בבית הדשן

נשרפין בבית הדשן - חוץ לשלש מחנות. ובבית עולמים, חוץ לירושלים. דכתיב בהו אל מחוץ למחנה, כלומר חוץ לשלש מחנות:

ומטמאין בגדים

מטמאין בגדים - לעסוקים בהם. כדכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ו) והשורף אותם יכבס בגדיו. וכל מקום שנאמר יכבס בגדיו, לא בלבד הבגדים שהוא לבוש טעונין כבוס, אלא כל בגד שהוא נוגע בו בעודו מחובר לטמא, נטמא וטעון כבוס:

. ואם אינן נשרפין כמצותן. נשרפין בבית הבירה

שלא כמצותן - כגון שנפסלו וטעונין שריפה כשאר פסולי המוקדשים:

בבית הבירה - פעמים בעזרה ופעמים בהר הבית. כיצד, אירע בהן פסול קודם יציאתן מן העזרה בין קודם זריקה בין לאחר זריקה, נשרפין בבית הדשן הגדול שבעזרה. אירע בהן פסול אחר יציאתן מן העזרה, נשרפין בבית הדשן שבהר הבית, והוא בית המקדש:

. ואינם מטמאין בגדים:

(ו) היו סובלין

היו סובלין אותן - את הנשרפים כמצותן, היו נושאין אותן במוטות להוציאן לבית שריפתן:

אותם במוטות. יצאו הראשונים

הראשונים - בני אדם הנושאים במוט. אותן שבראש האחד יוצאים ראשונים, והאחרונים שבראש השני לא יצאו:

חוץ לחומת העזרה. והאחרונים לא יצאו. הראשונים מטמאין בגדים. והאחרונים אינן מטמאין בגדים עד שיצאו. יצאו אלו ואלו. אלו ואלו מטמאין בגדים. רבי שמעון אומר אלו ואלו. אינן מטמאין בגדים. עד שיצת האור ברובן. ניתך הבשר

ניתך הבשר - נגמרה שריפתן אין המסייע שוב בהן מטמא בגדים. אבל מקמי הכי כל המסייעין בשעת שריפה מטמאים בגדים, דכתיב והשורף אותם יכבס בגדיו, בשעת שריפה. יכול המסייע לאחר שנעשו אפר מטמא בגדים, תלמוד לומר אותם, אותם מטמא בגדים, נעשו אפר אינו מטמא בגדים. ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים עצמן אין מטמאין אדם ובגדים שנוגעים בהם, אלא המתעסק בשריפתן טמא מגזירת הכתוב. לדברי רבנן משיצאו הסובלים במוטות, ולדברי ר׳ שמעון משיוצת האור ברובן. ואין הלכה כר״ש:

. אין השורף מטמא בגדים: