Chapter 5 - פרק ה

בבא קמא פרק ה

(א) שור שנגח את הפרה

שור שנגח את הפרה - מעוברת:

ונמצא עוברה בצדה

ונמצא עוברה בצדה - מת:

. ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה

ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה - ולא מת מחמת הנגיחה:

. אם משנגחה

אם משנגחה - ומחמת הנגיחה הפילתו:

ילדה. משלם חצי נזק לפרה. ורביע נזק לולד

ורביע נזק לולד - דתם חייב חצי נזק, והאי ולד מוטל בספק הוא, וחולקין. ומתניתין סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין. אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה. והלכה כחכמים. ואפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא, המוציא מחבירו עליו הראיה:

. וכן פרה שנגחה את השור

וכן פרה שנגחה את השור וכו׳ משלם חצי נזק מן הפרה - אם נמצאת הפרה בדין תם שמשלם חצי נזק מגופו. ואם לא נמצאת הפרה, משלם רביע נזק מן הולד. שאם היה ידוע שקודם שילדה נגחה היה משלם כל חצי נזק מן הולד, שמעוברת שנגחה היא ועוברה נגחו. ואם לאחר שילדה נגחה לא היה משלם מן הולד כלום, שהרי הולד לא נגח ואין התם משלם אלא מגופו. עכשיו שהוא בספק, חולקים, ומן החצי נזק שיש לו לשלם משלם רביע נזק מן הולד:

ונמצא ולדה בצדה. ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה. אם משנגחה ילדה. משלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד:

(ב) הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור. ואם הוזקה

ואם הוזקה בהם בעל הפירות חייב - והני מילי שהוחלקה ונכשלה בהן. אבל אם אכלה מהן עד שמתה, בעל הפירות פטור, דהוה לה שלא תאכל:

בהן. בעל הקדרות חייב. ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב. הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור. ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב. ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב:

(ג) הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות. ונגחו שורו של בעל הבית. או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור. נגח הוא שורו של בעל הבית חייב. נפל לבורו והבאיש מימיו חייב. היה אביו או בנו

היה אביו או בנו - של בעל הבית בתובו. והוא הדין לשאר אנשים, אלא אורחא דמלתא נקט:

לתוכו משלם את הכופר

משלם את הכופר - וכגון שהיה מועד להפיל עצמו על בני אדם בבורות, והאידנא חזי ירקא בבור והפיל עצמו לבור לאכול ירקא והרג את האדם, שהשור פטור ממיתה הואיל והרג שלא בכוונה, והבעלים משלמין את הכופר, דאתרבי כופר אפילו שהרג שלא בכונה כדאמרינן לעיל:

. ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. רבי אומר

רבי אומר וכו׳ - והלכה כרבי. הלכך אם הכניס שורו ברשות בעל הבית סתם ולא קיבל עליו לשמור, בעה״ב פטור דהא לא קבל עליה נטירותא. והמכניס נמי פטור, לפי שהכניס ברשות:

בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור:

(ד) שור שהיה

שור שהיה מתכוין לחבירו וכו׳ - איידי דבעי למיתני סיפא אדם שהיה מתכוין לחבירו, תנא רישא נמי שור שהיה מתכוין לחבירו. דאפילו היה מתכוין לאשה. פטור השור מדמי ולדות, שאין חייב בדמי ולדות אלא אדם בלבד:

מתכוון לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות. ואדם שהיה מתכוון לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות. כיצד משלם דמי ולדות. שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה. אמר רבן שמעון בן גמליאל אם כן משהאשה יולדת משבחת

אם כן משהאשה יולדת משבחת - אם כן דכך שמין כדקאמרת, אשתכח דלא יהיב ליה מידי, שהרי משהאשה יולדת משבחת, שדמיה פחותין לימכר קודם שתלד שמסוכנת היא למות בצער הלידה:

. אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותן לבעל. ואם אין לה בעל נותן ליורשיו. היתה שפחה ונשתחררה

היתה שפחה ונשתחררה - כלומר היתה משוחררת נשואה לגר או לעבד משוחרר, או גיורת נשואה לאחד מהן, ומת הבעל, פטור. דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשים, זכה, וזה קודם לזכות במה שבידו. והוא הדין נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר, דפטור, דהא דמי ולדות לבעל. אלא משום דסתם משוחררת וגיורת נשואות לגר ולמשוחרר, להכי נקט שפחה וגיורת:

. או גיורת פטור:

(ה) החופר בור ברשות היחיד. ופתחו לרשות הרבים. או ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד. ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד

ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחרת - אע״ג דאין כאן צד רה״ר, חייב. ובלבד אם הפקיר רשותו אותה שפי הבור לתוכה:

אחר. חייב. החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב. אחד החופר בור

אחד החופר בור - הוא עשוי עגול:

. שיח

שיח - ארוך וקצר:

. ומערה

מערה - מרובעת ומבוסה בקירוי, אלא שיש לה פה:

. חריצין

חריצין - רחבים ומרובעים כמערה, אלא שאינן מקורין:

. ונעיצין

נעיצין - קצרין מלמטה ורחבים מלמעלה:

. חייב. אם כן למה נאמר בור. מה בור שיש בו כדי להמית

מה בור שיש בו כדי להמית י׳ טפחים - דסתם בור הוא גבוה עשרה טפחים:

עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים. היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור. ואם הוזק בו חייב:

(ו) בור של שני שותפין. עבר עליו הראשון ולא כסהו והשני ולא כסהו השני חייב

השני חייב - והוא שמסר לו ראשון לשני כשהלך כסוי הבור לכסותו ולא כסהו השני:

. כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו. השני חייב. כסהו כראוי ונפל לתוכו

כסהו כראוי ונפל לתוכו - כגון שהתליע הכסוי:

שור או חמור ומת פטור. לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב. נפל לפניו מקול

נפל לפניו מקול הכריה חייב - שהיה חופר בבור ושמע השור קול פטיש ונבעת ונפל בבור ומת, חייב. ואף על גב דכיון דמשום גרמא דקול הכריה נפל הוה לן למימר דאסתלק חיובא דבור מיניה ורמיא אפשיעותא דקול הכריה וההוא גרמא בעלמא ופטור, אפילו הכי חייב הואיל ובתוך הבור נמצא הנזק:

הכרייה חייב. לאחריו מקול

לאחריו מקול הכריה פטור - אם נכשל השור מקול הכריה על שפת הבור ונפל לאחריו חוץ לבור ומת, פטור. שהרי לא נמצא הנזק בבור, וקול הכרייה גרמא בעלמא הוא ופטור:

הכרייה פטור. נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו. חמור וכליו ונתקרעו. חייב על הבהמה ופטור על הכלים

ונשתברו, ונתקרעו - בכלי שור שייך שבירה, העול והמחרישה. בכלי חמור שייך קריעה, חבילת בגדים ומרדעת שעל גביו:

ופטור על הכלים - דכתיב (שמות כ״א:ל״ג) ונפל שמה שור או חמור, שור ולא אדם, חמור ולא כלים:

. נפל לתוכו שור חרש

שור חרש שוטה וקטן חייב - שור שהוא חרש ושהוא שוטה ושהוא קטן, חייב עליו אם נפל לבור. אבל שור שהוא פקח אינו חייב עליו, דאיבעי ליה לעיוני ומיזל:

. שוטה. וקטן. חייב. בן או בת עבד או אמה פטור:

(ז) אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור

אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור - דכתיב (שמות כ״א) כסף ישיב לבעליו, לכל מידי דאית ליה בעלים:

. ולהפרשת הר סיני

ולהפרשת הר סיני - דכתיב (שם י״ט) אם בהמה אם איש לא יחיה, וחיה בכלל בהמה. אם, לרבות את העופות:

. ולתשלומי כפל

ולתשלומי כפל - דכתיב (שם כ״ב) על כל דבר פשע, כל מידי דבר פשיעה הוא:

. ולהשבת אבידה

ולהשבת אבידה - לכל אבדת אחיך (דברים כ״ב):

. לפריקה

לפריקה - עזוב תעזוב עמו (שמות כ״ג). אע״ג דכתיב (שם) חמור שונאך, כל בהמה בכלל, דילפינן חמור חמור משבת שנאמר בו (דברים ה׳) שורך וחמורך וכל בהמתך:

. לחסימה

לחסימה - לא תחסום שור בדישו (שם כ״ה) ילפינן שור שור משבת:

. לכלאים

לכלאים - דהרבעה, אף על גב דכתיב (ויקרא י״ט) בהמתך לא תרביע כלאים, הוי נמי חיה ועוף בכלל, דילפינן בהמה בהמה משבת. וכן לענין כלאים דהנהגה דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (דברים כ״ב) ילפינן שור שור משבת, דהוא הדין לכל שני מינים של בהמה חיה ועוף. ומיהו לענין פסק ההלכה מן התורה אינו חייב אלא כשחורש ומנהיג בשני מינים שאחד טמא ואחד טהור דומיא דשור וחמור, אלא שאסרו חכמים כל שני מינים, בין ששניהם טמאים בין ששניהם טהורים:

. ולשבת

ולשבת - דכתיב שורך וחמורך וכל בהמתך, וחיה בכלל בהמה. וכל, רבויא הוא לרבות עופות:

. וכן חיה ועוף כיוצא בהן. אם כן למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהווה:

שדיבר הכתוב בהווה - בדבר הרגיל להיות: