בבא קמא פרק ו
(א) הכונס
הכונס - פטור. דהא נטרה ומאי הוי ליה למעבד:
צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור. לא נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה חייב. נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאה והזיקה פטור. הוציאוה לסטים
הוציאוה לסטים - אע״ג דלא הוציאוה ממש אלא שעמדו בפניה עד שיצאה, הוי באילו הוציאוה בידים וחייבים:
. לסטים חייבים:
(ב) הניחה בחמה
הניחה בחמה - מצערה לה שמשא ולא סגי לה בנעילה כראוי שהיא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה בלבד:
או שמסרה לחרש שוטה וקטן. ויצאה והזיקה חייב. מסרה לרועה נכנס רועה תחתיו. נפלה לגינה
נכנס הרועה תחתיו - ולא אמרינן בכהאי גוונא שומר שמסר לשומר חייב, שדרך הרועה הגדול למסור לרועה הקטן שתחתיו, ולפיכך הרועה שתחתיו חייב:
נפלה לגינה - וכגון שהוחלקה ונפלה באונס. אבל דחו אותה חברותיה והפילוה, משלם מה שהזיקה, דאיהו פשע בה, דהוי ליה לעבורינהו חדא חדא:
ונהנית משלמת מה שנהנית
מה שנהנית - לפי הנאתה ולא לפי הזיקה:
ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה. כיצד משלמת מה שהזיקה. שמין בית סאה באותה שדה
שמין בית סאה באותה שדה - אין שמין את הערוגה לבדה, מפני שמפסיד מזיק, ששמין אותה בכל שויה ורחמנא אמר וביער בשדה אחר, ודרשינן מלמד ששמין אותה על גב שדה אחרת. אלא ששמין בית סאה באותה שדה כמה היתה שוה קודם שנאכלה ממנה הערוגה הזאת, וכמה היא שוה עכשיו, והשתא לא משלם כולהו דמיה, דמי שלוקח בית סאה כשהיא בתבואתה אינו מזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מועט:
כמה היתה יפה וכמה היא יפה. רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים
רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים - שכבר בשלו כל צרכן, משלמת כל ההיזק. והיכא שיימינן אגב שדה, היכא דעדיין לא נגמרו. והלכה כרבי שמעון:
משלמת פירות גמורים אם סאה סאה. אם סאתים סאתים:
(ג) המגדיש בתוך שדה של חבירו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל השדה פטור. ואם הוזקה בהן. בעל הגדיש חייב. ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב:
ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב - בגמרא מוקי לה בבקעה שרגילין כולן לעשות בגורן אחד, זה גדישו וזה גדישו, וממנין שומר. וכיון שאמר השומר עייל וגדוש, הוי כאילו אמר עייל ואנטר לך. אבל בשאר בני אדם, אפילו הגדיש ברשות אין בעל השדה חייב, עד דמקבל עליה נטירותא:
(ד) השולח את הבערה ביד חרש. שוטה וקטן. פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. שלח ביד פקח הפקח חייב. אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים. המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור. המביא את האור חייב. בא אחר וליבה המלבה חייב. ליבתה הרוח כולן פטורין. השולח את הבערה ואכלה עצים. או אבנים. או עפר
ובא אחר וליבה - נפח באש והעלה שלהבת, כמו בלבת אש. (שמות ג׳) ואית ספרים דגרסי נבה, מגזרת ניב שפתים (ישעיה נ״ז). כשאדם מדבר מנענע בשפתיו ורוח יוצא:
או עפר - שליחכה נירו ונתקלקל:
. חייב. שנאמר (שמות כב, ה) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה. עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות. או דרך הרבים
או דרך הרבים - שש עשרה אמה, כדגלי המדבר:
או נהר פטור. המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה. רבי אלעזר בן עזריה אומר רואין אותו כאילו הוא באמצע בית כור. רבי אליעזר אומר ש
ר״ש אומר הכל לפי הדליקה - לפי גובה הדליקה וגודל שיעורה. שכשהאש גדולה קופצת למרחוק. והלכה כר״ש:
שה עשר אמות כדרך רשות הרבים. רבי עקיבא אומר חמשים אמה. רבי שמעון אומר (שמות כב, ה) שלם ישלם המבעיר את הבערה הכל לפי הדליקה:
(ה) המדליק את הגדיש
המדליק את הגדיש - שהדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חברו:
והיו בו כלים ודלקו רבי יהודה אומר ישלם
רבי יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו - דר׳ יהודה מחייב על נזקי טמון באש. דלית ליה דרשא דאו הקמה מה קמה גלויה אף כל גלוי:
מה שבתוכו. וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חטין. או של שעורים. היה גדי כפות לו
וחכ״א אינו משלם אלא גדיש וכו׳ - דאית להו דרשא דאו הקמה, ופטרי על נזקי טמון באש. אלא שמשערין מקום הכלים כאילו הוא גדיש, ומשלם גדיש כשעור גופן של כלים. ומדקאמרי סיפא ומודים חכמים לר׳ יהודה במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכה, מוכח בגמרא שנחלקו רבי יהודה וחכמים גם במדליק בתוך של חברו, שרבי יהודה סבר כשהדליק בשל חברו משלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי. ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר הוא דמשלם, כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם. והלכה כחכמים:
היה גדי כפות לו חייב - דבעלי חיים נמי אתרבו מאו הקמה. ומשום דקם ליה בדרבה מיניה ליכא למפטריה. דאינו חייב מיתה על העבד, הואיל ואינו כפות היה לו לברוח, ופטור עליו ממיתה ומן התשלומין. אבל אם היה עבד כפות לו, פטור אפילו על הגדי ועל הגדיש, דחייב מיתה על העבד וקם ליה בדרבה מיניה. ובגדי לא שני לן בין כפות לאינו כפות. ואיידי דנקט בעבד נקט בגדי:
ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב. עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. ומודים חכמים לרבי יהודה במדליק את הבירה
במדליק את הבירה - דמדליק בתוך של חבירו הוא, והוי כמאבד בידים. ואפ"ה טעמא משום דדרך בני אדם להניח כלים בבתים. אבל בגדיש דאין דרך בני אדם להניח אלא כגון מוריגין וכלי בקר, אע״ג דאדליק לתוך של חבירו, אינו משלם אליבא דחכמים אלא דברים שדרכן להטמין בגדיש:
שהוא משלם כל מה שבתוכו. שכן דרך בני אדם להניח בבתים:
(ו) גץ
גץ - ניצוץ של אש:
שיצא מתחת הפטיש והזיק חייב. גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים. ונכנס פשתנו לתוך החנות. ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה. בעל הגמל חייב. הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב. רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור:
רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור - כיון דבמצוה קא עסיק. ואין הלכה כרבי יהודה: