003_מסכת עבודה זרה פרק ג

עבודה זרה פרק ג

(א) כל הצלמים אסורים

כל הצלמים אסורים - בהנאה:

. מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אינו אסור אלא כל שיש בידו

שהם נעבדים פעם אחת בשנה - כשהשמש באותה מעלה שהצלם עשוי בו. דאע״ג דאיכא טובא שאינן אלא לנוי ואינן נעבדין, ר׳ מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא:

כל שיש בידו וכו׳ - דהני ודאי נעבדים, הם דמשום חשיבותייהו אשקלינהו להנך חפצי בידייהו. והוסיפו עליהם בברייתא, חרב ועטרה וטבעת. והלכה כחכמים. ואין אסורין אלא כשעומדין על פתח המדינה. ובכפרים שאין דרכן לעשות צורות לנוי, דברי הכל אסורין ואפילו אין בידו דבר, דלמפלחינהו עבדי להו:

מקל. או צפור. או כדור. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שיש בידו כל דבר:

(ב) המוצא שברי צלמים. הרי אלו

הרי אלו מותרין - דכי הוו שלמים ספק עבדום ספק לא עבדום, ואפילו אם תימצי לומר עבדום, שמא בטלום ולכך שברום, והוי ספק ספיקא ולקולא:

מותרים. מצא תבנית יד או תבנית רגל. הרי אלו אסורים. מפני שכיוצא בהן נעבד:

שכיוצא בהם נעבד - תבנית יד לבדה הן עושים מעיקרא ועובדין אותה:

(ג) המוצא כלים. ועליהם צורת חמה

צורת חמה צורת לבנה - פירש הרמב״ם ז״ל, לא שימצא עיגול ויאמר זהו השמש, או כמין קשת עגול ויאמר זו לבנה, אלא שימצא הצורה שמיחסים אלו הוברי שמים לשמש וירח, כמו שאמרו שצורת השמש צורת מלך מעוטר יושב על עגלה, וכן כל ביוצא בזה:

. צורת לבנה. צורת דרקון

צורת דרקון - צורת נחש שיש לו ציצין וקשקשין כקשקשי הדג, ואומרים שהיא צורה לתלי הלבנה, והיתה נעבדת באותן הימים. ואפילו לרבנן דאמרי לעיל שאר כל הצלמים מותרין, מודו דהנך אסירי, דאורחייהו למפלחינהו:

. יוליכם לים המלח. רבן שמעון בן גמליאל אומר שעל המכובדין אסורים. שעל המבוזין מותרין. רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח

שעל המכובדים - כלים נאים שתשמישן לנוי ולכבוד, כגון שירים ונזמים וטבעות וכיוצא בהם:

מבוזים - כגון יורות וקומקומסים ומחמי חמין ודומיהן. והלכה כרשב״ג:

וזורה לרוח - שלא יהנה ישראל ממנה:

. או מטיל לים אמרו לו אף הוא

אף הוא - אם יזרנו לרוח גם עתה יש הנאה לישראל ממנו, שהיא נעשית זבל:

נעשה זבל. שנאמר (דברים יג, יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם:

(ד) שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי. אמר לו כתוב בתורתכם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי. אמר לו אין משיבין

אפרודטי - צורת כוכב נוגה. כך פירש הרמב״ם ז״ל:

אין משיבין - דבר תורה במרחץ, לפי שאדם עומד שם ערום:

במרחץ. וכשיצא אמר לו אני לא באתי בגבולה. היא באתה בגבולי

היא באתה בגבולי - שהמרחץ קדם לה, והמרחץ נעשה לכל הבא לרחוץ. ועוד תשובה אחרת, אין אומרין נעשה מרחץ נוי לאפרודטי, דמרחץ לאו דבר של נוי הוא, אלא נעשה אפרודטי נוי למרחץ, שאפרודטי משמש למרחץ, הוא טפל והיא עיקר:

. אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי נוי. אלא אומרים נעשה אפרודיטי נוי למרחץ. דבר אחר אם נותנין לך ממון הרבה אי אתה נכנס לעבודה זרה שלך ערום. ובעל קרי. ומשתין בפניה. וזו עומדת על פי הביב

ביב - חריץ עשוי בקרקע להוציא שופכים לרשות החבים:

. וכל העם משתינין לפניה. לא נאמר אלא אלהיהם את שנוהג בו משום אלוה אסור. ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר:

(ה) הגוים העובדים את ההרים. ואת הגבעות. הן מותרין

הן מותרין - ההרים עצמן מותרין לזריעה ולחצוב מהן אבנים, דמחובר לא מיתמר:

ומה שעליהם אסורים. שנאמר (דברים ז, כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת. רבי יוסי הגלילי אומר (דברים ז, יב) אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. אלהיהם על הגבעות. ולא הגבעות אלהיהם. ומפני מה אשרה אסורה

ומפני מה אשרה אסורה - כלומר כי היכי דדרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, הכי נמי תחת כל עץ רענן אלהיהם, ולא עץ רענן אלהיהם, ולמה אמרה תורה דכתיב (דברים ז׳) ואשריהם תגדעון:

. מפני שיש בה תפיסת

מפני שיש בה תפיסת ידי אדם - שאדם נטעו. וסבר רבי יוסי שאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. ותנא קמא סבר, הואיל ובתחלת נטיעתו לא נתכוין לעובדו, אין העבודה שעובד אותו אחר שהוא מחובר אוסרתו, דהוי כמי שעובד להר. ואין הלכה כרבי יוסי:

יד אדם. וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור. אמר רבי עקיבא אני אובין

אני אובין - אפרש:

ואדון לפניך

ואדון לפניך - אחרי שאין לנו לדרוש מיעוט מתחת כל עץ רענן, יש לומר שלא נאמר אלא למסור להם סימנים, מקום שרגילים אמוריים לעבוד שם ע״ז כדי שיחפשום ישראל ויבערום. ומיעוטא דהרים וגבעות מיהא ממעטינן ממשמעותיה שלא צוה לנו לאבד ההרים. אבל עץ רענן צוה לנו לאבד שנאמר (שם י״ב) ואשריהם תשרפון באש:

. כל מקום שאתה מוצא הר גבוה. וגבעה נשאה. ועץ רענן. דע שיש שם עבודה זרה:

(ו) מי שהיה ביתו סמוך לעבודה זרה. ונפל. אסור לבנותו

סמוך לבית עבודה זרה - שהיה אחד מכותליו בית עבודה זרה והבית עצמו נעבד:

אסור לבנותו - שבונה בית לע״ז:

. כיצד יעשה כונס בתוך שלו ארבע אמות ובונה. היה שלו ושל ע

כונס לתוך קרקע שלו ארבע אמות - ואינו מניחו פנוי, שנמצא מהנה לע״ז שמרחיב את גבולה, אלא ממלא המקום קוצים ועושה שם בית הכסא לתינוקות:

היה שלו ושל ע״ז - שמקום עובי הכותל חציו שלו:

בודה זרה. נדון מחצה על מחצה

נדון מחצה על מחצה - אותו חלק של ע״ז אינו עולה בכניסת ארבע אמות. אבל חלקו עולה. שאם עוביו שתי אמות מונה אמה שלו וכונס שלש אמות בתוך שלו:

. אבניו עציו ועפרו. מטמאין כשרץ

אבניו ועציו ועפרו - של אותו כותל:

מטמאין כשרץ - ואפילו חלקו של ישראל, לפי שאין ברירה:

. שנאמר (דברים ז, כו) שקץ תשקצנו. רבי עקיבא אומר כנדה

כשרץ - שמטמא במגע ואינו מטמא במשא. לפי שטומאת ע״ז דרבנן, אקילו בה. ואינה מטמאה בכעדשה כשרץ, אלא בכזית כמת:

רבי עקיבא אומר כנדה - ואין הלכה כרבי עקיבא אפילו בע״ז עצמה, וכל שכן במשמשיה:

. שנאמר (ישעיה ל, כב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו. מה נדה מטמאה במשא. אף עבודה זרה מטמאה במשא:

(ז) שלשה בתים

שלשה בתים הם - לענין ביטול ע״ז:

הן. בית

בית - שתחלת בנינו לע״ז, והיו עובדין את הבית עצמו, הרי זה אסור:

שבנוי מתחלה לעבודה זרה. הרי זה אסור. סיידו וכיירו לעבודה זרה

סיידו וכיירו לעבודה זרה - שהיה בנוי מתחלה לדירת אדם, וסיידו, שליבנו בסיד. וכיירו, פיתוח וציור:

. וחידש

וחידש - או שחידש:

. נוטל מה שחידש

נוטל מה שחידש - ושאר כל הבית מותר:

. הכניס לתוכה עבודה זרה והוציאה. הרי זה מותר. שלש אבנים

הכניס לתוכו ע״ז - לפי שעה ולא הקצהו לתשמיש ע״ז:

שלש אבנים הם - לענין בטול:

הן. אבן שחצבה מתחלה

אבן שחצבה מתחלה - מן ההר:

לבימוס

לבימוס - להושיב ע״ז עליה:

. הרי זו אסורה. סיירה וכיירה לשם עבודה זרה וחידש נוטל

סיידה וכיירה - והיא היתה חצובה ועומדת:

נוטל - ישראל:

מה שחידש

מה שחידש - הנכרי, והאבן מותרת:

. העמיד עליה ע

העמיד עליה ע״ז - לפי שעה ולא הקצה האבן לבימוס:

בודה זרה וסילקה. הרי זו מותרת. שלש אשרות הן. אילן שנטעו מתחלה לשם עבודה זרה. הרי זו אסורה. גידעו ופסלו לשם עבודה זרה. והחליף נוטל מה שהחליף

וסילקה, הרי זו מותרת - ואינה צריכה בטול:

גדעו - לשם עבודה זרה, לעבוד הגידולים שיגדלו בו מעתה:

נוטל מה שהחליף - הענפים שגדלו במקום אותן שגדע, ושורפן כדין אשרה, והשאר מותר:

. העמיד תחתיה עבודה זרה וביטלה הרי זה מותר. איזו היא אשרה

איזו היא אשרה - בגמרא מפרש, דאשלש אשרות דתנן לעיל קאי. והכי קתני, שלש אשרות הן, שתים דברי הכל, ואחת מחלוקת רבי שמעון ורבנן, ואיזהו אשרה שנחלקו רבי שמעון ורבנן, כל שיש תחתיה ע"ז, דרבנן קרו לה אשרה ואסרי לה כל זמן שיש ע״ז תחתיה, ורבי שמעון אומר אינה אשרה אלא כל שעובדין אותה, אבל כל שיש תחתיה ע״ז אין זו אשרה. ואין הלכה כר׳ שמעון:

. כל שיש תחתיה עבודה זרה. רבי שמעון אומר כל שעובדין אותה. ומעשה בצידן באילן שהיו עובדין אותו ומצאו תחתיו גל. אמר להן רבי שמעון בדקו את הגל הזה. ובדקוהו ומצאו בו צורה. אמר להן הואיל ולצורה הן עובדין. נתיר להן את האילן:

(ח) לא ישב בצלה

לא ישב בצלה - האי צל לאו תחת נוף האשרה קאמר, דלא הוי מצי למתני תו ואם ישב טהור, דהא קתני סיפא דאם עבר טמא. אלא מן האילן והלאה, דכשהחמה במזרח או במערב יש לכל דבר צל ארוך:

. ואם ישב טהור. ולא יעבור תחתיה

לא יעבור תחתיה - תחת הנוף מהאילן, שהאילן מאהיל עליו. ואם עבר טמא:

. ואם עבר טמא. היתה גוזלת את הרבים

היתה גוזלת את הרבים - שנופה נוטה לרה״ר:

. ועבר תחתיה. טהור

טהור - דטומאה דרבנן היא, והיכא דגוזלת הרבים לא גזרו רבנן:

. וזורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים

ירקות בימות הגשמים - שהאילן קשה להם שמונע החמה מלבוא:

. אבל לא בימות החמה

אבל לא בימות החמה - שהצל יפה להם:

. והחזרין

והחזרין - חזרת. ובערבי חס״א:

לא בימות החמה ולא בימות הגשמים

לא בימות החמה ולא בימות הגשמים - שהצל יפה להם לעולם:

. רבי יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים. מפני שהנמייה נושרת עליהן. והוה להן לזבל:

שהנמיה - עלין הנושרין מן האילן בימות הגשמים. ובגמרא פריך, דהא שמעינן ליה לרבי יוסי דאמר זה וזה גורם מותר, לעיל בפרקין גבי מפרר וזורה לרוח ואע״פ שנעשה זבל, דהיכא שההיתר והאיסור שניהם גורמין להביא הדבר, כגון שהקרקע של היתר והזבל של ע״ז של איסור גורמין לצמיחת הירקות, סבירא ליה לרבי יוסי שהוא מותר, והיכי קאסר הירקות הכא מפני שהנמייה נושרת עליהן. ומשני, שר׳ יוסי הכא לדבריהן של רבנן קאמר, לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור, היה לכם לאסור הירקות מפני שהנמייה נושרת עליהן והיא הווה להם לזבל. ורבנן סברי, שאני הכא שאין האילן של ע״ז מועיל לירקות כלום, שמה שמשביח להם בנמייה, פוגם להם בצל. והלכה כרבי יוסי דזה וזה גורם מותר:

(ט) נטל ממנה

נטל ממנה - מן האשרה:

עצים. אסורין בהנאה. הסיק בהן את התנור. אם חדש יותץ

חדש יותץ - שההיסק הראשון שמסיקין התנור הוא מחממו ומחזיקו, והרי נתקן באיסורי הנאה. והא מתניתין אתי אליבא דמאן דאמר זה וזה גורם אסור. ואין הלכה. הלכך בין חדש בין ישן יוצן, שלא יאפו בו את הפת בהיסק זה עד שיצטנן התנור, כדי שלא יהנה מעצי איסור:

. ואם ישן יוצן. אפה בו את הפת. אסורה בהנאה. נתערבה באחרות. כולן אסורות בהנאה. רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח

הפת אסורה - בגמרא קאמר, והוא שאבוקה כנגדו, שכל שעה שהיה פת נאפה היה דולק האור בפי התנור ואופהו, שהיה נהנה מן האיסור בשעה שהיה האיסור בעין ויש שבח עצים בפת:

יוליך הנאה לים המלח - דמי ככר שנתערב:

. אמרו לו אין פדיון לעבודה זרה. נטל הימנה כרכור

כרכור - יש לאורגים עץ עשוי כמין מחט של סקאין, ומעבירין אותו על השתי כשהוא מתוח לפניהם באריגה. ואשמעינן מתניתין פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בהנך תרתי, דאי אשמועינן בקמייתא, הוה אמינא בהך קאמי ר׳ אליעזר משום דבעידנא דקא גמרה פת אקלי ליה איסורא, אבל כרכור דאיתא לאיסורא בעיניה. אימא מודה להו לרבנן. ואי איתמר בהאיך, בהא קאמרי רבנן, אבל בקמייתא אימא מודו ליה לר׳ אליעזר, צריכא. והלכה כר׳ אליעזר, ואפילו חבית של יין נסך שנתערבה בחביות של יין של היתר מוליך דמי אותה חבית לים המלח, והשאר כולן מותרות בהנאה:

אסור בהנאה ארג בו את הבגד. הבגד אסור בהנאה. נתערב באחרים ואחרים באחרים. כולן אסורין בהנאה. רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח. אמרו לו אין פדיון לעבודה זרה:

(י) כיצד מבטלה

כיצד מבטלה - נכרי לאשרה:

. קירסם וזירד. נטל ממנה מקל או שרביט. אפילו עלה. הרי זו בטלה. שפייה לצורכה

קרסם - קסמים יבשים שבאילן נטלן לצרכו לשרוף:

וזרד - כרת ענפים לחים שבה:

שפאה - תרגום ואכות אותו טחון (דברים ט׳:כ״א), ושפית יתיה:

לצורכה - כדי ליפותה. ואין מבטל ע״ז אלא נכרי גדול ובן דעת שידע בטיב ע״ז ומשמשיה. ואפילו אם בטלה בעל כרחו הרי זו מבוטלת:

אסורה. שלא לצורכה מותרת: