004_מסכת עבודה זרה פרק ד

עבודה זרה פרק ד

(א) רבי ישמעאל

רבי ישמעאל - זו בצד זו. וכל שכן אחת על גבי שתים, שזו עיקר מרקוליס. [מרקוליס שם ע״ז הנקרא בלשונם מערקוריס]:

אומר שלש אבנים זו בצד זו. בצד מרקוליס

בצד מרקוליס - בצד ארבע אמות של מרקוליס, כלומר שהאבנים רחוקות ארבע אמות מן המרקוליס וידוע דלאו מיניה נפל, ובהא קאמר רבי ישמעאל דשלש אבנים אסורות, שאין מרקוליס פחות משלש אבנים, ועושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול. וקטן הנעשה בצד גדול עבדי ליה בכל דהו ואין חוששין שיהיה אחת על גבי שתים. ורבנן סברי, אין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, הלכך, נראות עמו כלומר סמוכות לו, דאיכא למימר דמיניה נפל, בין שתים בין שלש אסורים. אין נראות עמו, מותרות. והלכה כחכמים:

אסורות. ושתים מותרות. וחכמים אומרים שנראות עמו אסורות. ושאין נראות עמו מותרות:

(ב) מצא בראשו

מצא בראשו - של מרקוליס:

מעות. כסות. או כלים. הרי אלו מותרין. פרכילי ענבים. ועטרות של שבלים. ויינות ושמנים. וסלתות. וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח. אסור:

מעות כסות או כלים הרי אלו מותרים - והוא שלא יהו מונחין לנוי, כגון שיהיו המעות מונחים בכיס קשור ותלוי לו על צוארו, כסות מקופלת ומונחת על כתפו או על ראשו, כלים נמי מונחים על ראשו, שכל אלו אינם דרך נוי:

(ג) עבודה זרה שהיה לה גינה. או מרחץ. נהנין מהן שלא בטובה

שלא בטובה - שלא יעלה שכר לכומרים:

ואין נהנין מהן בטובה. היה שלה ושל אחרים נהנין מהן בין בטובה ובין שלא בטובה:

(ד) עבודה זרה של נכרי. אסורה מיד. ושל ישראל

ע״ז של נכרי אסורה מיד - דכתיב (דברים ז׳:כ״ה) פסילי אלהיהם, משפסלו נעשה לו לאלוה:

ושל ישראל עד שתיעבד - דכתיב (שם כ״ו) ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים של סתר, כלומר שיעבדנה, שהישראל אינו עובד ע״ז אלא בסתר מפני שמתירא מבית דין:

. אין אסורה עד שתיעבד. נכרי מבטל ע

נכרי מבטל ע״ז שלו - דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש, כשהן נוהגין בהן מנהג אלהות, אבל אם בטלוה הרי אלו מותרים:

בודה זרה שלו. ושל חברו. וישראל אין מבטל עבודה זרה של נכרי. המבטל עבודה זרה ביטל משמשיה. ביטל משמשיה. משמשיה מותרין. והיא אסורה:

ושל ישראל - בזמן שיש לו בה שותפות. ואין כן הלכה, דנכרי אין מבטל ע״ז של ישראל אפילו יש לו בה שותפות:

וישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי - ואפילו נתן לו הנכרי רשות:

(ה) כיצד מבטלה. קטע ראש אזנה. ראש חוטמה. ראש אצבעה. פחסה

פחסה - בפניה. מיעכה בקורנס עד שהמיר צורת פניה:

. אף על פי שלא חיסרה. בטלה. רקק בפניה. השתין בפניה. גררה

גררה - סחוב והשלך בתוך הטיט:

וזרק בה את הצואה. הרי זו אינה בטילה

אינה בטילה - דלפום שעה רתח עלה, והדר פלח לה:

. מכרה או משכנה. רבי אומר

רבי אומר בטלה - פלוגתא דרבי ורבנן כשמכרה לנכרי, אבל מכרה לישראל צורף דברי הכל בטלה. והלכה כחכמים:

ביטל. וחכמים אומרים. לא ביטל:

(ו) עבודה זרה שהניחוה עובדיה

שהניחוה עובדיה - ואין דעתם לחזור:

. בשעת שלום מותרת

בשעת שלום מותרת - הואיל ויצאו לדעת ולא נטלוה עמהם, בטלוה:

. בשעת מלחמה אסורה. בימוסיאות של מלכים הרי אלו מותרות. מפני שמעמידין אותם בשעה שהמלכים עוברים:

בימוסיות של מלכים - אבני גזית המתוקנות בדרך מהלך המלך, וכשהמלך עובר שם מושיבים שם עבודה זרה והוא משתחוה לה. ובגמרא. מפרש, מפני שמניחין אותה, כלומר אינן מיוחדות להושיב שם ע״ז כל שעה אלא בשעה שהמלכים עוברים, ופעמים שהמלכים עוברים בדרך אחרת ואין חוששין להם, הלכך לאו משמשי עבודה זרה חשיבי:

(ז) שאלו את הזקנים ברומי. אם אין רצונו עבודה זרה למה אינו מבטלה. אמרו להן אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין. היה מבטלו. הרי הן עובדין לחמה. וללבנה. ולכוכבים. ולמזלות. יאבד עולמו מפני השוטים. אמרו להם אם כן יאבד דבר שאין צורך לעולם בו. ויניח דבר שצורך העולם בו. אמרו להן אף אנו

אף אנו מחזקין ידיהם של אלו - העובדים לחמה וללבנה. אם היינו רואין ששאר עבודה זרה חרבו מעצמן ואלו קיימות, היינו מודים לאלו:

מחזיקין ידי עובדיהם של אלו. שאומרים תדעו שהן אלוהות. שהרי הן לא בטלו:

(ח) לוקחין גת בעוטה

גת בעוטה - שבעטה ודרכה נכרי:

מן העכו"ם אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן לתפוח. ואינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור מה שבבור אסור

אע״פ שהוא נוטל בידו - ענבים מתוך היין. ונותן לתפוח. מקום אסיפת הענבים העשוי כמין גל קרוי תפוח, וסבר תנא דידן דאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. וזו משנה ראשונה היא ואין הלכה. אלא כיון שהתחיל היין להמשך, נעשה יין נסך:

מה שבבור אסור - אם יגע בו נכרי אחרי כן:

. והשאר מותר:

(ט) דורכין עם

דורכין עם הגוי בגת - ולא אמרינן משתכר באיסורי הנאה הוא, דאפילו בשתיה סבר האי תנא דשרי כל זמן שלא ירד לבור. ומשום גורם טומאה ליכא, שמשעה שדרך בהם הנכרי מעט, נטמאו. ונמצא שאין הישראל גורם טומאה:

העובד כוכבים בגת אבל לא בוצרין עמו

אבל לא בוצרין עמו - לפי שנותנם בגת טמאה, והנכרי מטמא הענבים במגעו, והישראל הבוצר עמו גורם טומאה. וסבר האי תנא אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ואפילו הם של נכרי. ואין הלכה כמשנה זו, דקיי״ל כיון שהתחיל היין להמשך נעשה יין נסך, הלכך אין דורכין עם העכו״ם בגת. וקיי״ל מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל כשהחולין הם של נכרי, הלכך בוצרין עם הנכרי, ואע״פ שגורם טומאה לחולין אין בכך כלום. ומיהו ישראל הבוצר כרמו לכתחלה לא יקח נכרי עמו אפילו להביא ענבים לגת, משום לך לך אמרין נזירא כו׳:

. ישראל שהוא עושה בטומאה. לא דורכין ולא בוצרין עמו. אבל מוליכין עמו

וישראל העושה פירותיו בטומאה - עובר עבירה הוא, לפי שהוא מטמא התרומות והמעשרות שבהם. הלכך אסור לסייעו, כדי שלא יהא רגיל בכך:

אבל מוליכין עמו - חבית ריקניות לגת. ומביאין עמו, חביות מלאות מן הגת. דמאי דהוה הוה, מאחר שנטמאו מותר ליתן היין בחביות טמאות:

חביות לגת. ומביאין עמו מן הגת. נחתום שהוא עושה בטומאה. לא לשין ולא עורכין עמו. אבל מוליכין עמו פת לפלטר:

(י) עובד כוכבים שנמצא עומד בצד הבור של יין. אם יש לו עליו מלוה אסור

אם יש לו עליו מלוה אסור - אם יש לו על היין מלוה, שזה היין משועבד לו בחובו, אז הוא כממונו ונגע ביה לראות היאך הוא:

. אין לו עליו מלוה מותר. נפל

נפל - הנכרי לבור מלא יין:

לבור ועלה

ועלה - מת. אע״ג דנגע בשעה שנפל אינו אסור בהנאה, הואיל ולא נתכוין ליגע. אבל עלה חי, בעלייתו אוסרו, משום דמודה לעבודה זרה על שניצול:

. ומדדו בקנה. התיז את הצרעה בקנה או שהיה מטפח על פי חבית מרותחת. בכל אלו היה מעשה. ואמרו ימכר. ורבי שמעון מתיר

ומודדו בקנה - או שהיה הנכרי מודד יינו של ישראל בקנה:

והתיז - או שהתיז הנכרי את הצרעה מיינו של ישראל על ידי הקנה ולא נגע בידיו ביין:

המרותחת - שהיתה החבית מעלה רתיחות, וטפח הנכרי בידו על הרתיחות, אין דרך ניסוך בכך:

ורבי שמעון מתיר - ואין הלכה כרבי שמעון:

. נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור. זה היה מעשה והכשירו:

זה היה מעשה והכשירו - אף בשתיה:

(יא) המטהר יינו של

המטהר יינו של נכרי - ישראל שדרך ענבים של נכרי בכשרות כדי למוכרו לישראל, ואינו נותן מעות לנכרי עד שימכרנו לאחר זמן:

עכו"ם ונותנו ברשותו

ונותנו ברשותו - של נכרי:

בבית הפתוח לרשות הרבים. בעיר שיש בה

בעיר שיש בה נכרים וישראלים מותר - דמרתת נכרי דלמא חזו ליה הנך ישראל דעברי ברשות הרבים ומפסידנא. ואפילו אין מפתח וחותם, שרי. והוא שאין לו מלוה על אותו יין, כגון שכתב לו התקבלתי ממך, כדאמרינן לקמן:

עכו"ם וישראלים. מותר. בעיר שכולה עכו"ם אסור עד שיושיב שומר. ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר. אף על פי שהוא יוצא ונכנס מותר. רבי שמעון בן אלעזר אומר כל רשות

רבי שמעון בן אלעזר אומר כל רשות נכרי אחת היא - פלוגתא דר׳ שמעון בן אלעזר ותנא קמא, דת״ק סבר כשהניח ישראל יין ברשותו של נכרי בעל היין, הוא דבעינן שיהא הבית פתוח לרה״ר ועיר שישראל ונכרים דרים בה. אבל ברשות נכרי אחר שאינו בעל הבית, אפילו בעיר שאין ישראל דרים בה, שרי. ור׳ שמעון בן אלעזר אומר, כל רשות נכרי אחת היא, וכי היכי דברשות הנכרי בעל היין אסור אלא בעיר שישראל ונכרים דרים בה והבית פתוח לרה״ר, הכי נמי ברשות נכרי אחר, צריך עיר שישראל ונכרים דרים בה ובית פתוח לרה״ר. והלכה כר׳ שמעון בן אלעזר. ובזמן שמפתח וחותם ביד ישראל, בין ברשות בעל היין בין ברשות נכרי אחר, מותר לדברי הכל:

עכו"ם אחת היא:

(יב) המטהר יינו של עכו"ם ונותנו ברשותו. והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר

והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר - אם הבית פתוח לרה״ר וישראלים דרים באותה העיר, כדאמרינן לעיל:

. אבל אם

אבל אם רצה וכו׳ - דהשתא הוי היין משכון אצל הנכרי הואיל ויש לו מלוה על היין, אסור. דלא מרתת, דסבר אי חזו לי ותבע לי, אמינא דידי הוא. ואע״פ שמפתח וחותם ביד ישראל, אסור:

ירצה ישראל להוציאו. ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו. זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים: