002_מסכת עבודה זרה פרק ב

עבודה זרה פרק ב

(א) אין מעמידין בהמה

אין מעמידין בהמה בפונדקאות - העשויין להתאכסן שם עוברי דרכים לפי שהנכרים חשודים על הרביעה. אפילו נקבות אצל נקבות אסור, לפי שהעובדי כוכבים מצויים אצל נשי חביריהם ופעמים שאינו מוצאה ומרביע את הבהמה:

בפונדק אות של עכו"ם. מפני שחשודין על הרביעה. ולא תתיחד אשה

ולא תתיחד אשה עמהן - אפילו ביחוד שכיוצא בו אצל ישראל מותר, כגון שאשתו עמו, אצל נכרי אסור, דנכרי אין אשתו משמרתו:

עמה מפני שחשודין על העריות. ולא יתיחד אדם עמהן מפני שחשודין על שפיכת דמים. בת ישראל לא תילד את

לא תילד את הנכרית - מפני שמגדלת בן לעבודה זרה. ובשכר, מותרת, משום איבה:

עובדת כוכבים. מפני שמילדת בן לעבודה זרה. אבל עובדת כוכבים מילדת בת ישראל. בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים. אבל עובדת כוכבי' מניקה בנה של ישראלית ברשותה:

אבל נכרית מילדת את בת ישראל - בזמן שאחרות עומדות על גבה. אבל בינה לבינה לא, שחשודה על שפיכות דמים שמא תהרגנו:

(ב) מתרפאין מהן רפוי ממון

רפוי ממון - בהמתו:

אבל לא רפוי נפשות

רפוי נפשות - גופו. ואם אמר לו סם פלוני יפה לך, אפילו רפוי נפשות מותר להתרפאות ממנו:

. ואין מסתפרין מהן בכל מקום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים ברשות הרבים מותר אבל לא בינו לבינו:

אבל לא בינו לבינו - ואי רואה במראה, מותר. דמימר אמר הנכרי, הואיל ומסתפר הכי אדם חשוב הוא, ומתירא להורגו:

(ג) אלו דברים של עכו"ם אסורין. ואיסורן איסור הנאה. היין. והחומץ של עכו"ם שהיה מתחלתו יין

שהיה מתחלתו יין - לאפוקי היכא דקנה הנכרי חומץ מישראל, דלא מתסר בהנאה. דטעמא דמתסר בהנאה, משום דלמא נסכיה לע״ז, וחומץ לא קא מנסך לע״ז:

. וחרס הדרייני

וחרס הדרייני - אדריאנוס קיסר היה מגבל טיט ביין ועושה ממנו כלים ולא היה מצרפן בכבשן, ונושאים אותן במלחמה, וכשרוצים לשתות משימים אותם החרסים במים ונימוחים שם, והטיט שוקע למטה, ונשאר היין מזוג במים. ועל שם אדריאנוס, נקרא חרס הדרייני:

. ועורות לבובין. רבן שמעון בן גמליאל אומר בזמן שהקרע שלו עגול אסור. משוך מותר

עורות לבובים - קורעים הבהמה מחיים כנגד הלב כמין נקב עגול ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע״ז:

משוך מותר - שאין עושין לע״ז אלא עגול. והלכה כרבן שמעול בן גמליאל:

. בשר הנכנס לעבודה זרה מותר. והיוצא אסור

היוצא אסור בהנאה - שכבר נעשה תקרובת:

מפני שהוא כזבחי מתים. דברי רבי עקיבא. ההולכין לתרפות

לתרפות - לטעות עבודה זרה [למרחוק. רש״י]. מקום ערותה של אשה נקרא בית תורפה:

. אסור לשאת ולתת עמהם

אסור לשאת ולתת עמהם - דאזלו ומודו לע״ז. ועוד, דזבני מידי דצריך לתקרובת ע״ז. והלכה כרבי עקיבא:

. והבאין מותרין:

(ד) נודות

נודות - של עור:

העכו"ם וקנקניהן. ויין של ישראל כנוס בהן. אסורין. ואיסורן איסור הנאה. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה

וקנקנים - של חרס:

אין איסורן איסור הנאה - ודינייהו הכי, אם חדשים הם, מותר לתת לתוכן יין מיד. ואם הכניס בהן הנכרי יין לקיום, ממלא אותם מים ומשהה בתוכן שלשה ימים מעת לעת, אלא שמערה המים בכל יום מעת לעת של שלשה ימים ומשים מים אחרים תחתיהם, ואח״כ מותר לשום בתוכו יין. ואם ישנן שנים עשר חדש שלא היה בהם יין של נכרים, מותרין מיד אחר שנה בלי עירוי:

. החרצנים והזגין של עכו"ם אסורין. ואיסורן איסור הנאה. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין לחין אסורין. יבשין מותרין. המורייס

חרצנים וזגים - פסולת של ענבים גרעינים שבפנים והקליפים שבחוץ:

לחים - כל שנים עשר חודש אסורים בהנאה:

ויבשים - לאחר שנים עשר חודש מותרין אפילו באכילה:

המורייס - שומן של דגים. ורגילין היו שמערבין בו יין. אבל אם ניכר ממנו שלא נתערב בו יין, כולי עלמא לא פליגי דשרי:

וגבינות בית אונייקי

בית אונייקי - שם כפר, שרוב עגלים הנמצאים שם קרבים לעבודה זרה. ר׳ מאיר חייש למיעוטא וסבר דאע״ג דרוב עגלים הוו מיעוטא כנגד שאר בהמות, חיישינן למיעוטא, וכל הגבינות הנמצאות שם אמרינן דלמא בקיבת עגלי ע״ז העמידן. וחכמים לא חיישי למיעוטא. ואין הלכה כר׳ מאיר בכל הני תלתא בבי:

של עכו"ם אסורין ואיסורן איסור הנאה. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה:

(ה) אמר רבי יהודה שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך אמר לו מפני מה אסרו גבינות

מפני מה אסרו גבינות של נכרים - באכילה. ולרבנן קא בעי. ומשום חלב של בהמה טמאה ליכא למיחש, דקים לן דחלב בהמה טמאה אינה נקפה:

העכו"ם. אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבלה. אמר לו והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה ואמרו כהן שדעתו יפה. שורפה חיה

שורפה חיה - דפירשא בעלמא היא:

. ולא הודו לו. אבל אמרו אין נהנין ולא מועלין חזר אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודה זרה

בקיבת עגלי עבודה זרה - ואע״ג דפירשא בעלמא היא, אסור, דשאני ע״ז דכתיב בה (דברים י״ג:י״ח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם:

. אמר לו אם כן למה לא אסרוה בהנאה. השיאו לדבר אחר

השיאו לדבר אחר - ולא רצה להגיד לו טעמו של דבר. מפני שעדיין לא עברו שנים עשר חודש שנגזרה גזירה זו, וכי גזרי רבנן גזירה לא מגלו לטעמא עד תריסר ירחי שתא עד שתתפשט גזירתן, דלמא איכא דלא סבירא ליה לטעמא ואתי לזלזולי ביה. וטעמא דאסרו גבינות של נכרים, מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטת נכרים שהיא נבילה. ואע״פ שהוא דבר מועט כנגד כל החלב, כיון שהוא מעמיד החלב ועושה בו מעשה לא בטל, דקיי״ל הכל הולך אחר המעמיד. ומשום בשר בחלב לא היה אסור, כיון שהבשר בפני עצמו מותר אינו אוסר בחלב אע״פ שמעמידו, עד שיתן בו טעם. אבל דבר של איסור מעיקרו, אוסר בהיתר אע״פ שאינו נותן בו טעם, כל זמן שהוא מעמיד:

. אמר לו ישמעאל אחי. היאך אתה קורא (שיר השירים א, ב) כי טובים דודיך מיין. או כי טובים דודייך

כי טובים דודייך מיין - הקב״ה אומר כן לכנסת ישראל:

. אמר לו כי טובים דודייך. אמר לו אין הדבר כן

אין הדבר כן - אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב״ה, ערבים עלי דברי דודיך כלומר תקנות שתקנו וגזרו החכמים, יותר מיינה של תורה, מעיקר תורה שבכתב:

שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים:

(ו) אלו דברים של עכו"ם אסורין ואין איסורן איסור הנאה. חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו. והפת והשמן

הפת והשמן וכו׳ - כל הני, אסורין משום חתנות. ופת של נחתומין התירוהו, אבל פת של בעלי בתים לא הותר אלא להולכי דרכים ובשעת הדחק. והשמן ראו שלא פשט איסורו ונמנו עליו והתירוהו, כדמסיק במתניתין:

שלהן. רבי ובית דינו התירו בשמן ושלקות

ושלקות - כל דבר שבשלו אותו הנכרים, ואפילו בשלו אותו בכליו של ישראל ובפניו שאין לחוש לתערובת איסור ולגיעולי נכרים, אסרוהו משום בשולי נכרים. והוא שלא סייע בו ישראל לא בתחלה ולא בסוף. ולא אסרו משום בשולי נכרים אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ועולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת. אבל אם חסר אחת מאלו, אין בו משום בשולי נכרים:

וכבשין שדרכן לתת

וכבשין שדרכן לתת בהן יין - ואין איסורן איסור הנאה, לפי שאין טעם היין ניכר בהן. אבל באכילה אסורין:

לתוכן יין וחומץ וטרית טרופה

טרית טרופה - מין דגים טהורים שטורפין אותן דק דק ואינן ניכרין. ואסורין כשנלקחו מן הנכרים, שמא [נכתש] עמהם דג טמא:

. וציר שאין בה דגה

וציר שאין בה דגה - דג קטן שנקרא כלבית. ודרכו שהוא גדל בתוך [ציר של] דגים טהורים, וכשיש ציר דג טמא מעורב עמו לא יגדל בו כלבית:

כלבית שוטטת בו. והחילק

והחילק - מין דגים קטנים טהורים, ואין להם סנפיר וקשקשת, ועתיד לגדל אחר זמן. ודגים קטנים טמאים הדומים להם מתערבים עמהם ואינם ניכרים אפילו כשאינה טרופה. אבל טרית אין הדגים טמאים דומים לה, ולכך שרי כשאינה טרופה:

וקורט של חלתית

חלתית - כך שמה בערבי. וחותכין קרטיו בסכין. ואסורה משום שמנונית דסכין, דאגב חריפותא [דחלתית] ממתקת היא טעם השמנונית הנבלע בה:

. ומלח סלקונטית

ומלח סלקונטית - מלח שכל גדולי רומי אוכלין אותה, ורגילין למשוח אותה בחלב חזיר ובשומן דגים טמאים והיא גסה ולבנה ביותר:

. הרי אלו אסורין. ואין איסורן איסורה נאה:

(ז) אלו מותרין באכילה. חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו

וישראל רואהו - לאו דוקא רואהו, אלא כיון דאי קאי חזי ליה אע״ג דכי יתיב לא חזי ליה, הנכרי ארתותי מרתית, אמר השתא קאי וחזי לי:

. והדבש. והדבדניות

והדבדניות - החלות שרודין מן הכוורת שבהם הדבש. אע״פ שהו נוטפות לא חיישינן שמא עירב בהם יין נסך. פירוש אחר, אשכולות של ענבים. אע״פ שהיין נוטף מהן אין בהן משום יין נסך, ואין בהם משום הכשר משקה שיהא מוכשר לטומאה, דסתמן לאכילה ולא ניחא ליה במשקה הנוטף מהן:

אף על פי שמנטפין. אין בהם משום הכשר משקה. וכבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ. וטרית שאינה טרופה

וטרית שאינה טרופה - ואע״פ שהיא עשויה חתיכות, [נשאר] ראש הדג ושדרתו קיימין וניכר שהוא טהור:

. וציר שיש בה דגה. ועלה של חלתית

עלה של חלתית - דהא לא מפסקו לה בסכין:

. וזיתים גלוסקאות

וזיתים גלוסקאות מגולגלים - זיתים הכנוסים בכלי עגול ומתחממים ונעצרים מאליהן ונעשים כגלוסקים מגולגלים כמו ביצה מגולגלת שנתחממו:

המגולגלין. רבי יוסי אומר השלוחין אסורין. החגבים הבאים מן הסלולה

השלחין אסורין - אם נתרככו הזיתים כל כך עד שכשלוקח הזית בידו הגרעין שבתוכו משתלח ונופל מאליו, אסורין, דמחמת היין נתרככו. ואין הלכה כרבי יוסי:

מן הסלולה - מן הסל שלפני החנוני, אסורים. שמזלף עליהם יין כדי שיתרככו:

אסורין. מן ההפתק

מן ההפתק - ממקום שכונסן שעוצרים אותם שם זה על זה, מותרין. שאינו מזלף עליהן יין עד שנותנן לפניו למכור:

מותרין. וכן לתרומה.

וכן לתרומה - וכן כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין, כל הנמצא לפניו אסור, שמא תרומה היא. אבל הבא מן האוצר, מותר, דארתותי מרתת דלמא שמעי רבנן ויפקירו כל האוצר: