006_מסכת שבועות פרק ו

שבועות פרק ו

(א) שבועת הדיינין

שבועת הדיינין - השבועה שהדיינים משביעים ע״י הודאה במקצת הטענה, צריך שלא תהא הטענה פחות משתי מעות כסף, שהוא שליש דינר, שהדינר שש מעות והוא משקל צ״ו שעורות בינוניות, נמצאו שתי מעות משקל שלשים ושתים שעורות:

. הטענה שתי כסף. וההודאה

וההודאה - שמחייבתו לישבע, לא תהא פחות משוה פרוטה. שאם היה מה שכפר לו פחות משתי כסף, או מה שהודה פחות משוה פרוטה, אינו חייב שבועה דאורייתא. אבל משביעין אותו שבועת היסת מדברי סופרים. והמחוייב שבועה דאורייתא נקיט חפצא בידיה כגון ספר תורה או תפילין כשנשבע. והמחוייב שבועת היסת לא נקיט הנשבע חפצא בידיה, אלא חזן הכנסת או המשביעו נקיט. חפצא בידיה בשעה שחבירו נשבע לו. ושלשה מיני שבועות הן דאורייתא, ולא יותר. המודה במקצת הטענה, ומי שעד אחד מעיד כנגדו שהוא נשבע להכחיש העד, ושבועת השומרים. וכל שאר שבועות הנזכרים במשנה, הם בתקנת חכמים והם כעין של תורה בנקיטת חפץ. ואין הפרש בין שבועה דאורייתא לשבועות הנזכרות במשנה, אלא שהמחוייב שבועה דאורייתא ולא רצה לישבע, ב״ד יורדין לנכסיו ונפרעים ממנו משלם. והמחוייב שבועה מדבריהם בתקנת חכמים ולא רצה לישבע, משמתין אותו עד שיפרע או עד שישבע. ואם עמד בנדויו שלשים יום ולא רצה לישבע ולא לשלם, מכין אותו מכת מרדות ומתירין לו נדויו והולך לו, ואין יורדין לנכסיו:

בשוה פרוטה ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור. כיצד שתי כסף לי בידך. אין לך בידי אלא פרוטה פטור

אין לך בידי אלא פרוטה פטור - שאין ההודאה ממין הטענה, שזה טענו כסף וזה הודה לו נחושת. ודוקא שלא טענו אלא משקל שתי מעות כסף או יותר, אבל אם טענו מטבע כסף, הרי הודה לו במטבע:

. שתי כסף ופרוטה

שתי כסף ופרוטה - קא סבר טענו חטים ושעורים והודה לו על אחת מהן חייב:

לי בידך. אין לך בידי אלא פרוטה חייב. מנה לי בידך. אין לך בידי פטור. מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר. חייב. מנה לאבא בידך. אין לך בידי אלא חמשים דינר פטור. מפני שהוא כמשיב אבידה:

מפני שהוא כמשיב אבידה - שהוא פטור משבועה, כדתנן [גיטין דף מ״ח] המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם. ודוקא כשאין הבן טוען ודאי מנה לאבא בידך, אלא שמא. אבל טענו ודאי, ואמר הוא לא היה לו אצלו אלא חמשים, חייב שבועה דאורייתא, דאין זה משיב אבידה:

(ב) מנה לי בידך

מנה לי בידך ואמר לו הן - בפני עדים. וכגון שאמר אתם עדי, דשוב אינו יכול לטעון משטה הייתי בך:

. אמר לו בפני עדים הן. למחר אמר לו תנהו לי. נתתיו לך פטור

פטור - משבועה דאורייתא. אבל משביעין אותו היסת:

. אין לך בידי

אין לך בידי - לא היו דברים מעולם:

. חייב

חייב - לשלם. ואינו נאמן בשבועה, שהרי הוחזק כפרן. והוא שכפר בבית דין, אבל שלא בב״ד לא הוחזק כפרן:

. מנה לי בידך. אמר לו הן. אל תתנהו לי אלא בעדים. למחר אמר לו תנהו לי. נתתיו לך. חייב. מפני שצריך ליתנו לו בעדים:

(ג) ליטרא זהב יש לי בידך. אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור

אלא ליטרא כסף פטור - שאין כאן הודאה ממין הטענה:

. דינר זהב יש לי בידך. אין לך בידי. אלא דינר כסף. וטריסית. ופונדיון. ופרוטה. חייב. שהכל מין מטבע אחת. כור תבואה יש לי בידך. אין לך בידי אלא לתך

לתך - חצי כור. ט״ו סאין:

קטנית. פטור. כור פירות יש לי בידך. אין לך בידי אלא לתך קטנית. חייב. שהקטנית בכלל פירות. טענו חטין והודה לו בשעורים. פטור. ורבן גמליאל מחייב. הטוען לחברו בכדי שמן

כדי שמן - כדים מלאים שמן:

. והודה לו בקנקנים

והודה לו בקנקנים - כדים רקים בלא שמן:

. אדמון אומר הואיל והודה

הואיל והודה במקצת הטענה - דהוה ליה כמו טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן. והלכה כאדמון, אבל אין הלכה כרבן גמליאל דמחייב בטענו חטין והודה לו בשעורים:

לו מקצת ממין הטענה. ישבע. וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה. אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון. טענו כלים וקרקעות. והודה בכלים וכפר בקרקעות. בקרקעות וכפר בכלים. פטור

פטור - משבועה דאורייתא, לא על הקרקעות ולא על הכלים. שאין הודאת קרקעות מביאתו לידי שבועה, שאין דין שבועה בקרקעות:

. הודה במקצת

הודה במקצת כלים - דאיכא הודאה וכפירה בלאו קרקעות.

הקרקעות. פטור. במקצת הכלים. חייב

חייב - לישבע אף על הקרקעות על ידי גלגול שבועה:

. שהנכסים שאין להם אחריות. זוקקין

זוקקין - גוררין:

את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן:

(ד) אין נשבעין על טענת

אין נשבעין על טענת חרש - כגון שטוענו חרש ברמיזה. דחרש שאמרו חכמים בכל מקום, אינו שומע ואינו מדבר:

. חרש. שוטה. וקטן. ואין משביעין את הקטן. אבל נשבעים לקטן. ולהקדש:

וטענת קטן - כגון שטוענו קטן. דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו, ואין בנתינת קטן כלום. [והחרש] והשוטה כקטן הוא. ודוקא שבועה דאורייתא הוא שאין נשבעין על טענת קטן, אבל שבועת היסת חייבין לישבע על טענתו:

אבל נשבעין לקטן ולהקדש - הבא ליפרע מנכסי קטן, לא יפרע אלא בשבועה. וכן המקדיש נכסיו ויצא עליו שטר חוב ובא בעל חוב ליפרע מן הנכסים של הקדש, צריך שבועה:

(ה) ואלו דברים שאין נשבעין עליהן. העבדים. והשטרות. והקרקעות. וההקדשות. אין בהם תשלומי כפל. ולא תשלומי ארבעה וחמשה

העבדים והשטרות והקרקעות וכו׳ - דכתיב (שמות כ״ב) על כל דבר פשע, כלל. על שור על חמור על שה על שלמה, פרט. על כל אבידה, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאע״פ שהם מיטלטלין אין גופן ממון. שכל אלו אין נשבעין עליהן. והקדש אין נשבעין עליו דכתיב (שם) כי יתן איש אל רעהו, ולא של הקדש:

אין בהן תשלומי כפל - דבהני דוקא דמרבינן כעין הפרט דכתיב באותה הפרשה ישלם שנים:

ולא תשלומי ארבעה וחמשה - דכל היכא דליכא כפל אינו משלם ארבעה וחמשה, דכיון דליכא כפל הוו להו תשלומי שלשה וארבעה, ותשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה וארבעה:

. שומר חנם אינו נשבע

שומר חנם אינו נשבע - שומר חנם אין לו עליו אלא שבועה, דכתיב (שם) ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו, ואותה הפרשה בשומר חנם נאמרה. ועל העבדים ועל הקרקעות ועל השטרות אינו נשבע, דילפינן לה מדכתיב כי יתן איש אל רעהו, כלל. כסף או כלים, פרט. לשמור, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל וכו׳, יצאו קרקעות דלאו מטלטלים וכו׳. וכל הני דאמרינן בהו אינו נשבע, דוקא שבועה דאורייתא, אבל שבועת היסת לעולם חייבין לישבע:

. נושא שכר אינו משלם

נושא שכר אינו משלם - גניבה ואבידה הכתוב בו לחיוב, דכתיב (שם) אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו. ועבדים וקרקעות ושטרות אינו משלם, דכתיב בשומר שכר (שם) כי יתן איש אל רעהו, כלל. חמור או שור או שה וכל בהמה, פרט. לשמור, חזר וכלל וכו׳, כדאמרינן לעיל. רעהו כתיב בשומר חנם ובשומר שכר, דמשמע רעהו ולא הקדש. ושואל ושוכר לא הוזכרו כאן למעוטי בהו עבדים וקרקעות ושטרות והקדשות, דלא שייך שאלה בקרקעות, ולא בשטרות על הרוב, וכל שכן שכירות שאינו שייך בשטרות, וכן לא שייך שאלה ושכירות בהקדש שאסור להשאיל ולהשכיר ההקדשות:

. רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן. נשבעין עליהן. ושאינו חייב באחריותן אין נשבעין עליהן:

(ו) רבי מאיר אומר יש דברים

רבי מאיר אומר יש דברים שהם כקרקע - ענבים העומדות ליבצר הוא דאיכא בין חכמים לרבי מאיר, דרבי מאיר סבר ענבים העומדות ליבצר כבצורות דמיין, וחכמים סברי לאו כבצורות דמיין. והלכה כחכמים. ודוקא בדין שומרים, אבל גבי מקח וממכר ואונאה ומודה במקצת הטענה, בכל הני קיי״ל דדבר העומד ליבצר כבצור דמי. וכן הלכה:

שהן בקרקע. ואינן כקרקע. ואין חכמים מודים לו. כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך. והלה אומר אינן אלא חמש. רבי מאיר מחייב שבועה. וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. אין נשבעין אלא על דבר שבמדה. ושבמשקל. ושבמנין. כיצד בית מלא מסרתי לך. וכיס מלא מסרתי לך. והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל. פטור. זה אומר עד הזיז

עד הזיז - קורה של עליה הבולטת מתוך הבית. וכללא דמלתא, לעולם אינו חייב שבועה דאורייתא עד שיטעננו דבר שבמדה או שבמשקל או שבמנין, ויודה לו במקצת המדה או במקצת המשקל או מקצת מנין:

. וזה אומר עד החלון. חייב:

(ז) המלוה את חבירו על המשכון

המלוה את חבירו על המשכון - נעשה עליו שומר שכר, לא שנא משכנו בשעת הלואתו, לא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו. ואם אבד או נגנב והיה המשכון כנגד החוב, יצא משכונו בחובו ואין להם זה על זה כלום. ואם החוב יתר על המשכון, משלם לוה למלוה מה שהיה החוב יותר. ואם המשכון יותר על החוב, משלם מלוה ללוה. ואם נאבד באונס ששומר שכר פטור, גם המלוה פטור, ונשבע שבאונס נאבד וגובה חובו כולו:

. ואבד המשכון. אמר לו סלע הלויתיך עליו. ושקל

שקל - חצי סלע:

היה שוה. והלה אומר לא כי

לא כי - לא כן היה:

אלא סלע הלויתני עליו

אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה חייב - שהרי הוא הודה במקצת הטענה, שהסלע שוה ארבעה דינרין. וכיון שהלוה חייב לישבע כמה היה שוה המשכון שלו, והמלוה חייב לישבע על המשכון שאינו ברשותו ואע״פ שמשלם דמיו משום דחיישינן שמא עיניו נתן בו, ב״ד משביעין את המלוה תחלה שאין המשכון ברשותו, ואח״כ משביעין את הלוה כמה היה שוה. שמא ישבע הלוה תחלה ולא דקדק בשומא ויוציא המלוה את המשכון ויפסלנו לעדות ולשבועה. והא דתנינן בסיפא מי נשבע, מי נשבע תחלה קאמר:

. וסלע היה שוה. פטור. סלע הלויתיך עליו. ושקל היה שוה. והלה אומר. לא כי. אלא סלע הלויתני עליו. ושלשה דינרים היה שוה. חייב. סלע הלויתני עליו. ושתים היה שוה. והלה אומר לא כי. אלא סלע הלויתיך עליו. וסלע היה שוה. פטור. סלע הלויתני עליו. ושתים היה שוה. והלה אומר לא כי. אלא סלע הלויתיך עליו. וחמשה דינרים היה שוה. חייב. ומי נשבע מי שהפקדון אצלו

מי שהפקדון אצלו - המלוה שהיה המשכון אצלו נשבע שאין המשכון ברשותו:

. שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון: