007_מסכת שבועות פרק ז

שבועות פרק ז

(א) כל הנשבעין

כל הנשבעין - נשבעין ולא משלמין. לא תקנה תורה לתובע לישבע וליטול, אלא לנתבע שישבע ולא ישלם, דכתיב (שמות כ״ב:י׳) ולקח בעליו ולא ישלם, מי שעליו לשלם הוא נשבע:

שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין

ואלו נשבעין ונוטלין - שתקנו להם חכמים לישבע וליטול. וכולהו מפרש להו לקמן במתניתין:

. השכיר

השכיר - תקנו לו חכמים לישבע וליטול, מפני שבעל הבית טרוד בפועליו ואינו נזכר. והני מילי כשתובעו בזמנו, שכיר יום זמנו כל הלילה שאחריו, ושכיר לילה זמנו כל היום שלאחריו. אבל תבעו לאחר זמנו, בעל הבית נשבע היסת שפרעו ונפטר. ואם שכרו שלא בעדים, נמי אין השכיר נשבע ונוטל, דמתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם, יכול לומר לו נמי שכרתיך ונתתי לך שכרך:

. והנגזל. והנחבל. ושכנגדו חשוד על השבועה. והחנוני על פנקסו. השכיר כיצד. אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך. הוא אומר נתתי

הוא אומר נתתי - אבל אמר לו שנים קצצת לי והוא אומר לא קצצתי לך אלא אחד, נשבע בעל הבית שבועת התורה שהוא כדבריו ואינו נותן לו אלא אחד:

. והלה אומר לא נטלתי. הוא נשבע ונוטל. רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה. כיצד. אמר לו תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך. והוא אומר התקבלת דינר זהב:

ר׳ יהודה אומר - ואין הלכה כר׳ יהודה לא בשכיר ולא בנגזל ולא בנחבל:

(ב) הנגזל כיצד. היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות

למשכנו שלא ברשות - וכגון שראוהו עדים שנכנס לבית חבירו ואין בידו כלום ויצא משם וכלים תחובים לו תחת כנפיו:

. הוא אומר כליי נטלת. והוא אומר לא נטלתי. הרי זה נשבע ונוטל

הרי זה נשבע ונוטל - שהרי הדברים מוכיחים, שהעדים מעידים שמשכנו שלא ברשות. והוא דטעין ליה האיך במידי דאמיד ביה, אבל אם טען ליה בכסא דכספא וכי האי גונא במידי דלא אמיד ביה, לאו כל כמיניה לישבע וליטול, אלא ישבע הנתבע ויפטר:

. רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה. כיצד. אמר לו שני כלים נטלת. והוא אומר לא נטלתי אלא אחד:

(ג) הנחבל כיצד היו מעידים אותו שנכנס תחת ידו שלם. ויצא חבול. ואמר לו חבלת בי. והוא אומר לא חבלתי. הרי זה נשבע ונוטל

הרי זה נשבע ונוטל - ודוקא שהחבלה במקום שאפשר שחבל בעצמו, משום הכי צריך שבועה. אבל במקום שאינו יכול לחבול בעצמו וניכר שאחרים עשו לו, כגון שעלתה לו נשיכה בגבו, ואין שם אחר, שיוכל לומר שמא אחר עשה, נוטל בלא שבועה:

. רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה. כיצד. אמר לו חבלת בי שתים. והלה אומר לא חבלתי בך אלא אחת:

(ד) ושכנגדו חשוד על השבועה. כיצד. אחת שבועת העדות. ואחת שבועת הפקדון. ואפילו שבועת שוא

ואפילו שבועת שוא - לא מבעיא שבועת עדות ושבועת הפקדון דאית בהו כפירת ממון דהוי רע לשמים ולבריות, אלא אפילו שבועת שוא, דאינו אלא רע לשמים, שכנגדו נשבע ונוטל. ושבועת ביטוי לא קתני, דשבועת ביטוי דלהבא כגון אוכל ולא אוכל, איכא למימר כי אישתבע בקושטא אישתבע, שבדעתו היה לקיימו, ואע״פ שכפאו יצרו ועבר עליה אינו חשוד בכך על השבועה. אבל ביטוי דלשעבר, אבלתי ולא אכלתי, דמי לשבועת שוא, שהרי הוציא שבועת שקר מפיו:

. היה אחד מהן משחק בקוביא

היה אחד מהן משחק בקוביא - תנא פסולא דאורייתא וקתני פסולא דרבנן:

. ומלוה ברבית. ומפריחי יונים

מפריחי יונים - אית דמפרשי, אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך, והיינו שחוק. ואית דמפרשי, שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה, ויש בהן גזל מפני דרכי שלום:

. וסוחרי שביעית

וסוחרי שביעית - עושים סחורה מפירות שביעית, והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה:

. שכנגדו נשבע ונוטל. היו שניהן חשודין. חזרה השבועה למקומה. דברי רבי יוסי. רבי מאיר אומר יחלוקו:

חזרה שבועה למקומה - אית דמפרשי בגמרא, חזרה לסיני, לשבועת הר סיני שהשביע הקב״ה את ישראל לא תגזול, והוא יפרע מן הכופר ממון לחברו, אבל ב״ד אין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון. ואית דמפרשי, חזרה שבועה למחויב לה, על זה שהודה במקצת, וכיון שאינו יכול לישבע שהרי חשוד הוא, ישלם:

(ה) והחנוני על פנקסו. כיצד. לא שיאמר לו כתוב על פנקסי. שאתה חייב לי מאתים זוז. אלא אמר לו תן לבני סאתים חטין. תן לפועלי בסלע מעות. הוא אומר נתתי. והן אומרים לא נטלנו. הוא נשבע ונוטל. והן נשבעין ונוטלין. אמר בן ננס כיצד. אלו באין לידי שבועת שוא ואלו באין לידי שבועת שוא. אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה:

[שניהן נשבעין ונוטלין מבעל הבית - דאמר ליה חנוני, פועלים לא מהימנו לי בשבועה], את האמנתינהו דלא אמרת לי בסהדי הב להו. וכן פועלים אמרי ליה, חנוני לא מהימן לן בשבועה. וכששניהם נשבעין ונוטלים מבעל הבית, נשבעים זה בפני זה, כי היכי דליכסוף חנוני מפועלים או פועלים מחנוני:

אלו ואלו באין לידי שבועת שוא - שהרי על כרחך אחד מהן נשבע לשוא ונמצא שם שמים מתחלל. אלא אלו ואלו נוטלין בלא שבועה. ואין הלכה כבן ננס:

(ו) אמר לחנוני תן לי בדינר פירות. ונתן לו

ונתן לו - והפירות צבורין ומונחים ברה״ר ואין מוחזק בהן לא חנוני ולא בעל הבית:

. אמר לו תן לי את הדינר. אמר לו נתתיו לך ונתתו באונפלי. ישבע בעל הבית

ונתתו באנפלי - תיק העשוי למעות:

ישבע בעל הבית - שבועה כעין של תורה, ויטול. דכיון דחנוני מודה שמכר, והפירות הם חוץ לחנותו, בעה״ב נשבע ונוטל:

. נתן לו את הדינר. אמר לו תן לי את הפירות. אמר לו נתתים לך

אמר לו נתתים לך - והולכתן לתוך ביתך. ואלו הפירות הצבורין ומונחים שלי הם שנתתי כאן למוכרן, והלה טוען אלו הם הפירות שמכרת לי בדינר. הואיל והלוקח מודה במקח והחנוני כופר שלא מכר את אלו, ישבע החנוני שבועה כעין של תורה ויטול:

. והולכתן לתוך ביתך. ישבע חנוני. רבי יהודה אומר

רבי יהודה אומר וכו׳ - רבי יהודה אסיפא פליג, ואמר דבין בזו בין בזו בעל הבית נשבע ונוטל. דכיון שהפירות הם חוץ לחנות הוי כאילו הפירות הם ביד בעל הבית, וכל שהפירות בידו, ידו על העליונה והוא נשבע ונוטל:

כל שהפירות בידו. ידו על העליונה. אמר לשולחני

אמר לשולחני וכו׳ - אשמעינן תנא פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן בין במעות של שולחני בין בפירות של חנוני. דאי אשמעינן פלוגתייהו בחנוני, הוה אמינא בפירות אמרו רבנן דכי אמר לו נתתים לך והולכתן לתוך ביתך ישבע החנוני ויטול, לפי שהחנוני עשוי ליתן פירות קודם שיקח הדינר, אבל בשולחני שאינו עשוי ליתן האיסרין קודם שיקח הדינר, אימא מודו ליה לר׳ יהודה דלעולם בעל הבית נשבע ונוטל. ואי איתמר בהא, בהא קאמר ר׳ יהודה דלעולם בעל הבית נשבע ונוטל, מפני שאין השולחני עשוי ליתן האיסרין עד שיקח הדינר, אבל בחנוני שהוא עשוי ליתן הפירות קודם שיקח המעות אימא מודה להו לרבנן, צריכא. ואין הלכה כר׳ יהודה:

תן לי בדינר מעות ונתן לו. אמר לו תן לי את הדינר. אמר לו נתתיו לך. ונתתו באונפלי. ישבע בעל הבית. נתן לו את הדינר. אמר לו תן לי את המעות. אמר לו נתתים לך והשלכתם לתוך כיסך. ישבע שולחני. רבי יהודה אומר אין דרך שולחני ליתן איסר. עד שיטול דינרו:

(ז) כשם שאמרו הפוגמת כתובתה

הפוגמת כתובתה - שמוציאה שטר כתובתה ומודה שנתקבלה מקצתה:

לא תפרע אלא בשבועה

לא תפרע אלא בשבועה - אם טוען הבעל נתקבלה כולה:

. ועד אחד

עד אחד אומר וכו׳ - ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים כו׳. ונפרעת שלא בפניו. כולהו אכשם קיימי, כשם שאין אחד מאלו נפרע אלא בשבועה, כך היתומים אינם נפרעים אלא בשבועה. יתומים הנפרעים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ומיירי מתניתין כגון שאלו היתומים שבאים להפרע מהן אומרים אין אנו יודעים אם פרע אבינו זה החוב אם לאו, אבל אם טענו אמר לנו אבינו שלא לוה מעות הללו ולא נתחייב בחוב זה מעולם, הרי היתומים שמוציאים שטר חוב על היתומים הללו נפרעים מהם שלא בשבועה, שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, והם אינם יכולים להכחיש העדים שמעידים שאביהם לוה המעות הללו. ולא שנו דבשבועה מיהת שקלי יתומים מן היתומים, אלא שמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה, כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה שלא נתקבל כלום, שהנפרע מן היתומים אפילו בשטר צריך שבועה, ואין אדם מוריש ממון שהוא חייב עליו שבועה לבניו, לפי שאין הבנים יכולים לישבע שבועה שנתחייב אביהם. ואע״פ שכן הדין, אם דיין אחד דן שישבעו היתומים שבועה שלא פקדנו אבא ויפרעו מממון היתומים האחרים בשבועה זו, מה שעשוי עשוי:

מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה. מנכסים משועבדים. ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. והנפרעת שלא בפניו. לא תפרע אלא בשבועה. וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. שבועה שלא פקדנו אבא

שלא פקדנו אבא - בשעת מיתה:

ולא אמר לנו אבא. ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע. רבי יוחנן בן ברוקה אומר אפילו נולד הבן לאחר מיתת האב. הרי זה נשבע

ושלא אמר לנו קודם לכן - ששטר זה פרוע:

הרי זה נשבע - שלא מצא בין שטרותיו של אביו ששטר זה פרוע. וכן הלכה:

ונוטל. אמר רבן שמעון בן גמליאל

רבן שמעון בן גמליאל אומר - והלכה כרשב״ג:

אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע הוא נוטל שלא בשבועה:

(ח) ואלו נשבעים שלא בטענה

שלא בטענה - שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא, שטוענו שמא עכבת משלי. ומשום דכל הני מורו היתר לעצמם לפי שטרחו בנכסים, משום הכי רמו רבנן שבועה עלייהו:

. השותפין. והאריסין. והאפוטרופין. והאשה הנושאת

והאפוטרופים - שנתעסקו בממון אדם להכניס ולהוציא ולישא וליתן. אבל באפוטרופוס של יתומים, אם מינהו ב״ד ישבע, ואם אבי יתומים מינהו לא ישבע:

והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית - שהושיבה בעלה חנונית או אפטרופא על נכסיו:

והנותנת בתוך הבית. ובן הבית

ובן הבית - אחד מן האחין שנתעסק בנכסים משמת אביהן:

. אמר לו מה אתה טועניני. רצוני שתשבע לי חייב. חלקו

חלקו - ולא השביעוהו בשעת החלוקה:

השותפין והאריסין. אין יכול להשביעו. נתגלגלה לו שבועה

נתגלגלה לו שבועה - אצלם אחרי כן, מגלגלין גם את זו עליו. וכדרך שמגלגלין בשבועת התורה ובשבועה שהיא כעין של תורה, כך מגלגלין בשבועת היסת:

ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל. והשביעית משמטת את השבועה:

והשביעית משמטת את השבועה - לאו אהנך שבועות דשותפין קאי, דהא אין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה. אלא מלוה ושבועתה היא משמטת: