007_מסכת סנהדרין פרק ז

סנהדרין פרק ז

(א) ארבע מיתות

ארבע מיתות - סקילה שרפה הרג וחנק. סקילה חמורה משרפה, ושתיהן מהרג, ושלשתן מחנק. ונפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות, דקיימא לן דנדון בחמורה:

. נמסרו לבית דין. סקילה. שרפה. הרג. וחנק. רבי שמעון אומר

רבי שמעון אומר וכו׳ - ואין הלכה כר׳ שמעון:

. שרפה. סקילה. חנק. והרג. זו מצות הנסקלין:

זו מצות הנסקלין - הא דפרישנא בפרקין דלעיל:

(ב) מצות הנשרפין. היו משקעין אותו

משקעין אותו - שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו:

בזבל עד ארכובותיו. ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו. זה מושך אצלו. וזה מושך אצלו. עד שפותח את פיו. ומדליק את הפתילה

קשה לתור הרכה - כורכים סודר קשה לתוך הרכה. קשה מבפנים לחנוק, ורכה מבחוץ להגין:

את הפתילה - פתילה של אבר מדליק. ומתיך לתוך פיו:

. וזורקה לתוך פיו. ויורדת לתוך מעיו. וחומרת

וחומרת - כווצת. לשון חמרמרו מעי (איכה א). וילפינן מבני אהרן שנאמר בהם (ויקרא י׳:ו׳) וכל בית ישראל יבכו את השרפה, ולא נשרפו גופתם דהא כתיב (שם) ויקרבו וישאום בכותנותם, הכא נמי מתקיימת מצות שרפה אף על פי שאין נשרפים אלא בני מעים בלבד. והכי עדיף טפי, דכתיב (שם י״ט) ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה:

את בני מעיו. רבי יהודה אומר אף הוא אם מת בידם

אף הוא אם מת בידם - כלומר אם היה מת בידם על ידי חניקתם קודם זריקת הפתילה:

לא היו

לא היו מקיימים מצות שרפה - לפיכך לא היו חונקים אותו:

מקיימין בו מצות שרפה. אלא פותחין את פיו בצבת שלא בטובתו. ומדליק את הפתילה. וזורקה לתוך פיו. ויורדת לתוך מעיו. וחומרת את בני מעיו. אמר רבי אליעזר בן צדוק מעשה בבת כהן אחת שזינתה והקיפוה חבילי זמורות. ושרפוה. אמרו לו מפני שלא היה ב

אלא פותחים את פיו בצבת - טנאלוויי״א בלע״ז. ואין הלכה כר׳ יהודה:

שלא היה ב״ד של אותה שעה בקי - צדוקין היו, שאין להם גזירה שוה אלא קרא כמשמעו:

ית דין של אותה שעה בקי:

(ג) מצות הנהרגים היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר ניוול הוא זה

רבי יהודה אומר ניוול הוא זה - שהורגו מעומד ונופל:

. אלא מניחין את ראשו על הסדן

סדן - עץ עבה תקוע בארץ כמות של נפחים. ובברייתא פירשו, דטעמא דפליג ר׳ יהודה אדרבנן, מפני שאמרה תורה (שם י״ח) ובחוקותיהם לא תלכו. ואמרי ליה רבנן, כיון דכתיב סייף באורייתא, דאמר קרא נקום ינקם (שמות כ״א:כ׳), לא מינייהו גמרינן. והלכה כחכמים:

. וקוצץ בקופיץ אמרו לו אין מיתה מנוולת מזו. מצות הנחנקין. היו משקעין אותו בזבל. עד ארכובותיו. ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו. זה מושך אצלו. וזה מושך אצלו. עד שנפשו יוצאה:

(ד) אלו הן הנסקלין

אלו הן הנסקלין - אית מינייהו דכתיב בהו סקילה בהדיא, והנך דלא כתיבא בהו סקילה כתיב בהו דמיו בו דמיהם בם, וכל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה, דילפינן מאוב וידעוני דכתיב (ויקרא כ׳:כ״ז) באבן ירגמו אותם דמיהם בם:

. הבא על האם. ועל אשת האב. ועל הכלה. ועל הזכור. ועל הבהמה. והאשה המביאה את הבהמה. והמגדף. והעובד עבודה זרה. והנותן מזרעו למולך

והנותן מזרעו למולך - קסבר האי תנא מולך לאו עבודה זרה הוא אלא חוק האומות בעלמא הוא. מדתנא עבודה זרה, ותנא מולך:

. ובעל אוב וידעוני. והמחלל את השבת. והמקלל אביו ואמו

והמקלל אביו ואמו - חמור ממכה, דאיכא תרתי קלון אביו ואמו ומוציא שם שמים לבטלה, דהא תנן אינו חייב עד שיקללם בשם:

. והבא על נערה המאורסה. והמסית

והמסית - את היחידים:

. והמדיח

והמדיח - עיר הנידחת:

. והמכשף

והמכשף - דכתיב (שמות כ״ב י״ז) מכשפה לא תחיה, וסמיך ליה כל שוכב עם בהמה מות יומת, מה שוכב עם בהמה בסקילה, אף מכשפה בסקילה:

. ובן סורר ומורה. הבא על האם

הבא על האם חייב עליה - שתי חטאות. דבכולהו עריות [כתיב בהו כרת וכתיב בהו חילוק חטאות]. ואפילו בגוף אחד. וכן הלכה:

. חייב עליה משום אם. ומשום אשת אב. רבי יהודה אומר אינו חייב אלא משום האם בלבד. הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב. ומשום אשת איש. בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו. בין מן האירוסין

בין מן האירוסין - דכיון שקידשה, אשתו היא, דכתיב (ויקרא כ׳) ואיש כי יקח אשה, משעת לקיחה נקראת אשתו. והך קיחה קדושין הן, דגמר קיחה קיחה משדה עפרון:

בין מן הנשואין. הבא על כלתו. חייב עליה משום כלתו. ומשום אשת איש. בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו. בין מן האירוסין בין מן הנשואין. הבא על הזכור. ועל הבהמה. והאשה המביאה את הבהמה. אם אדם חטא. בהמה מה חטאת. אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה. לפיכך אמר הכתוב תסקל. דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק. ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה:

(ה) המגדף אינו חייב עד שיפרש

עד שיפרש את השם - ויברך השם בשם. שנאמר (שם כ״ד) ונוקב שם ה׳ בנקבו שם, שינקוב השם בשם:

השם. אמר רבי יהושע בן קרחה בכל יום

בכל יום - כל זמן שהיו נושאים ונותנים בבדיקת העדים:

דנין את העדים. בכינוי. יכה יוסי את יוסי

היו דנין אותן בכינוי - כל אדם שמהפך דבר ומדבר כמי שמקלל ותולה באחר קרוי כינוי בלשון חכמים. ובלשון מקרא, כי לא ידעתי אכנה (איוב ל״ב:כ״ב):

יכה יוסי את יוסי - אני שמעתי מפני שהוא בן ארבע אותיות ועולה בגימטריא אלהי״ם, לכך מכנה שם בן ארבע אותיות ליוסי:

נגמר הדין

נגמר הדין - ובאים ב״ד לומר חייב הוא, לא היו יכולים להרגו על פי עדות זו ששמעו, שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי:

לא הורגים בכינוי. אלא מוציאים

אלא מוציאים את כל האדם לחוץ - דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים:

כל אדם לחוץ. ושואלים את הגדול שבהן ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש. והוא אומר. והדיינים עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין

וקורעין ולא מאחין - עולמית. תפירה אלכסנדרית שאין הקריעה ניכרת, אבל שאר תפירות מותר:

. והשני אומר אף אני

אף אני שמעתי כמוהו - ואינו צריך להזכיר ברכת שם בשם:

כמוהו. והשלישי אומר

והשלישי אומר - אתיא כמאן דאמר מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת:

אף אני כמוהו:

(ו) העובד עבודה זרה. אחד העובד

אחד העובד - עבודה זרה בדבר שדרך עבודתו בכך:

. ואחד הזובח

ואחד הזובח כו׳ - ואע״פ שאין דרך עבודתה באחת מארבע עבודות הללו, חייב. וכל שאר עבודות חוץ מאלו, אינו חייב עד שיעבוד כדרך עבודתה:

. ואחד המקטר. ואחד המנסך ואחד המשתחיה. ואחד המקבלו עליו לאלוה. והאומר לו אלי אתה

והמקבלו עליו לאלוה - אפי׳ באמירה בעלמא. דאתקש לזביחה, דכתיב (שמות ל״ב:ח׳) ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך:

והאומר לו אלי אתה - בפניו. ואתא סיפא לגלויי רישא. דאי תנא רישא הוה אמינא הני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא, תנא סיפא בפניו, מכלל דרישא שלא בפניו ואפילו הכי חייב:

. אבל המגפף

המגפף - מחבק:

והמנשק והמכבד. והמרבץ. והמרחץ הסך. המלביש. והמנעיל. עובר בלא תעשה

עובר בלא תעשה - לא תעבדם יתירה כתיב:

. הנודר בשמו

הנודר בשמו - קונם עלי כל פירות שבעולם בשם עבודה זרה פלוני:

. והמקיים

המקיים - נשבע:

בשמו. עובר בלא תעשה

עובר בלא תעשה - ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שם כ״ג):

. הפוער עצמו

הפוער עצמו - מתריז רעי לפניו:

לבעל פעור. זו היא עבודתו

זו היא עבודתו - ואפילו נתכוין לבזותו, הואיל וזו היא עבודתו חייב חטאת:

. הזורק אבן למרקוליס

והזורק אבן למרקוליס - שעובדים אותו בזריקת אבנים. והמסלק אבן מלפניו נמי חייב, שעובדים אותו נמי בסילוק אבנים:

מרקוליס - חילוף השבח. מר לשון חלוף הוא, כמו במר דכנתא. במר דשחוטה. קלוס, שבח:

. זו היא עבודתו:

זו היא עבודתו - ואפילו נתכוין לרוגמו, חייב חטאת:

(ז) הנותן מזרעו למולך. אינו חייב עד שימסור למולך

שימסור למולך - מוסרו ביד הכומרים:

ויעביר באש

ויעביר באש - מעבירו מצד זה לצד זה:

. מסר למולך ולא העביר באש. העביר באש ולא מסר למולך. אינו חייב עד שימסור

עד שימסור ויעביר באש - שנאמר (ויקרא י״ח:כ״א) לא תתן להעביר, וכתיב התם (דברים י״ח:י׳) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, מה העברה האמורה שם באש, אף העברה האמורה כאן באש:

למולך ויעביר באש. בעל אוב. זה פיתום המדבר משיחיו וידעוני

אוב זה פיתום - לוקח גולגולת של מת לאחר שנתאכל הבשר ומקטיר לה ושואל ממנה עתידות והיא משיבה:

והמדבר משחיו - ויש שעושים שישיב המת דרך בית השחי:

וידעוני - חיה ששמה ידוע. וצורתה כצורת אדם בפניה וידיה ורגליה, והיא מחוברת בטבורה לחבל היוצא מן השורש שנשרש בארץ שמשם חיותה, וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה מיד. והיא קרויה בלשון חכמים בר נש דטור:

זה המדבר בפיו. הרי אלו בסקילה. והנשאל בהם

והנשאל בהם - שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד כגון שאול:

באזהרה:

באזהרה - דאל תפנו אל האובות:

(ח) המחלל את השבת. בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם

עד שיקללם בשם - באחד מן השמות המיוחדים:

. קללם בכינוי

קללם בכינוי - רחום, חנון, ארך אפים:

. ר' מאיר מחייב. וחכמים פוטרין:

(ט) הבא על נערה המאורסה. אינו חייב עד שתהא נערה

עד שתהא נערה - ולא קטנה פחותה מבת שתים עשרה שנה ויום אחד, ולא בוגרת שעברו עליה שתים עשרה שנה וששה חדשים ויום אחד:

. בתולה

בתולה - ולא בעולה. ואם נבעלה שלא כדרכה עדיין בתולה היא. ואפילו באו עליה עשרה בני אדם כולם שלא כדרכה כולם בסקילה:

מאורסה

מאורסה - ולא נשואה:

. והיא בבית אביה

והיא בבית אביה - שאם מסר האב לשלוחי הבעל, הבא עליה אח״כ אינו בסקילה אלא בחנק:

. באו עליה שנים. הראשון בסקילה. והשני בחנק:

(י) המסית. זה הדיוט

זה הדיוט שהסית - דוקא הדיוט שהסית. שנביא המסית מיתתו בחנק:

. המסית את ההדיוט. אמר לו יש יראה במקום פלוני. כך אוכלת. כך שותה. כך מטיבה. כך מריעה. כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין

והמסית את ההדיוט - לאו דוקא, שלא מצינו חילוק בין מסית את ההדיוט למסית את הנביא. אלא למעוטי מסית את הרבים, כגון מדיחי עיר מישראל שמיתתן בחנק:

מכמינין - לשון מארב:

עליהם חוץ מזו. אמר לשנים. והן עדיו. מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. אמר לאחד. הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך. אם היה

אם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם - כלומר אומר לניסת שאינו יכול לדבר בפניהם מפני יראת בית דין:

ערום ואינו יכול לדבר בפניהם. מכמינין לו עדים אחורי הגדר. והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד

ביחוד - כלומר, אין איש עמנו ויכול אתה לומר עתה מה שאמרת לי כבר:

. והלה אומר לו. והוא אומר לו היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים. אם חוזר בו הרי זה מוטב. ואם אמר כך היא חובתנו. וכך יפה לנו. העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. האומר אעבוד

האומר אעבוד - באחד מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב:

. אלך ואעבוד. נלך ונעבוד. אזבח אלך ואזבח. נלך ונזבח. אקטיר. אלך ואקטיר. נלך ונקטיר. אנסך. אלך ואנסך. נלך וננסך. אשתחוה. אלך ואשתחוה. נלך ונשתחוה. המדיח

המדיח - ואם מדיח את הרבים הוא, אינו חייב עד שיאמר בלשון רבים נלך ונעבוד:

זה האומר נלך ונעבוד עבודה זרה:

(יא) המכשף העושה מעשה

העושה מעשה - ממש, בסקילה:

חייב. ולא האוחז את העינים

ולא האוחז את העינים - מראה לבריות כאילו עושה ואינו עושה כלום:

. רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע שנים לוקטין קישואין. אחד לוקט פטור. ואחד לוקט חייב. העושה מעשה חייב. האוחז את העינים פטור:

שנים לוקטים קשואים - במכשפות בפנינו, אחד מהן ליקט וחייב מיתה, וחבירו ליקט ופטור מן המיתה. כיצד, העושה מעשה שליקט ממש בכשפים, חייב. והאוחז את העינים, הראה לנו כאילו נתקבצו כולן למקום אחד והקשואים לא זזו ממקומן, פטור מן המיתה: