006_מסכת סנהדרין פרק ו

סנהדרין פרק ו

(א) נגמר הדין

נגמר הדין - חוץ לבית דין. רחוק מבית דין שמא בעוד שמוליכין אותו לבית הסקילה, ימצאו לו זכות ויפטר:

. מוציאין אותו לסקלו. בית הסקילה היה חוץ לבית דין. שנאמר (ויקרא כד, ד) הוצא את המקלל. אחד עומד על פתח בית דין. והסודרין בידו

והסודרין בידו - להניף. והוא סימן להחזירו:

. ואדם אחד רוכב הסוס רחוק ממנו. כדי שיהא רואהו. אומר אחד יש לי ללמד עליו זכות. הלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידו. ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות. מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים. ובלבד שיש ממש בדבריו. מצאו לו זכות. פטרוהו. ואם לאו. יוצא ליסקל. וכרוז יוצא לפניו. איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל. על שעבר עבירה פלונית. ופלוני ופלוני עדיו

ובלבד שיהא ממש בדבריו - ואם אין ממש בדבריו, פעם ראשונה ושניה בלבד מחזירין אותו, דלמא מחמת בעתותא נסתתמו טענותיו ואולי תתישב דעתו עליו ויזכור טענותיו, יותר על כך אין מחזירין אותו. ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שיעיינו אם יש ממש בדבריו שאז מחזירין אותו ארבע וחמש פעמים:

ופלוני ופלוני עדיו - שעבר עבירה פלונית ביום פלוני בשעה פלונית. במקום פלוני. דלמא איכא דמזים להו:

. כל מי שיודע לו זכות. יבא וילמד עליו:

(ב) היה רחוק מבית הסקילה

היה רחוק מבית הסקילה - דקרוב לבית הסקילה שמא תטרף דעתו ולא יכול להתודות:

כעשר אמות. אומרים לו התודה שכן דרך המומתין מתודין. שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע (יהושע ז, יט) בני שים נא כבוד לאלהי ישראל ותן לו תודה

ותן לו תודה - ואע״ג דאין אדם נהרג על פי עצמו, הריגת עכן הוראת שעה היתה:

וגומר. ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי וכזאת וגומר. ומנין שכיפר לו וידויו. שנאמר (יהושע ז, כה) ויאמר יהושע למה עכרתנו יעכרך ה' היום הזה. היום זה אתה עכור. ואי אתה עכור לעולם הבא. ואם אינו יודע להתודות. אומרים לו אמור. תהא מיתתי כפרה על כל עונותי. רבי יהודה אומר אם היה יודע שהוא מזומם

כזאת וכזאת עשיתי - בגמרא מפרש שמעל בחרמים בימי משה:

שהוא מזומם - שעדיו הן זוממין:

. אומר תהא מיתתי כפרה על כל עונותי חוץ מעון זה. אמרו לו אם כן יהו כל אדם אומרים כך כדי לנקות את עצמן.

לנקות את עצמן - מן הבריות ויוציאו לעז על הדיינים ועל העדים. ואין הלכה כר״י:

(ג) היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות מפשיטין אותו את בגדיו. האיש מכסין אותו מלפניו

מפשיטין את בגדיו - דכתיב (ויקרא כ״ד:י״ד) ורגמו אותו, ולא כסותו:

מכסין אותו מלפניו - פרק אחד כלומר מעט ממנו מלפניו. ואין הלכה כר״י:

והאשה מלפניה ומאחריה דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים האיש נסקל ערום. ואין האשה נסקלת ערומה:

(ד) בית הסקילה היה גבוה שתי קומות

היה גבוה שתי קומות - ומפילו משם לארץ:

. אחד מן העדים דוחפו על מתניו. נהפך על לבו. הופכו על מתניו

הופכו על מתניו - שכשהוא מושכב פרקדן מגונה יותר:

. אם מת בה יצא. ואם לאו. השני נוטל את האבן ונותנה על לבו. אם מת בה יצא. ואם לאו רגימתו בכל ישראל שנאמר (דברים יז, ז) יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה. כל הנסקלין נתלין. דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים אינו נתלה אלא המגדף

המגדף - מברך את ה׳:

והעובד עבודה זרה

והעובד עבודה זרה - נמי מגדף הוא. דכתיב (במדבר ט״ו:ל׳) והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו׳ את ה׳ הוא מגדף, ואותה פרשה בעבודה זרה מדברת:

. האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ. דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים האיש נתלה. ואין האשה נתלית. אמר להן רבי אליעזר והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון. אמרו לו שמנים נשים תלה. ואין דנין שנים ביום אחד

ואין דנין שנים ביום אחד - בבית דין אחד. משום דלא מצי לאפוכי בזכותייהו דכל חד וחד. אלא תלייתן של נשים הללו הוראת שעה היתה ואין למדים ממנה. ואין הלכה כרבי אליעזר:

. כיצד תולין אותו. משקעין

משקעין - נועצים:

את הקורה בארץ. והעץ יוצא ממנה

והעץ יוצא ממנה - כמין יתד היה יוצא מן הקורה סמוך לראשה:

. ומקיף

ומקיף - סומך זו אצל זו. כמו לתרום שלא מן המוקף [עירובין ל״ב]:

שתי ידיו זו על גבי זו ותולה אותו. רבי יוסי אומר הקורה מוטה על הכותל

ותולין אותו - בידיו:

הקורה מוטה על הכותל - לא היתה נעוצה בארץ אלא ראשה אחד על הארץ וראשה אחד מוטה ונסמך על הכותל. וטעמא דרבי יוסי, לפי שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו, ואמרה תורה כי קבור תקברנו, מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר חפירה תלישה וקבורה. ורבנן, חפירה לאו כלום היא, ולא מיעטה תורה אלא שלא יהיה העץ במחובר מעיקרו. והלכה כחכמים:

. ותולה אותו כדרך שהטבחין עושין ומתירין אותו מיד. ואם לן עובר עליו בלא תעשה. שנאמר (דברים כא, כג) לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו כי קללת אלהים תלוי וגומר. כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל:

(ה) אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער. שכינה מה הלשון אומרת כביכול. קלני מראשי

בזמן שאדם מצטער - שפורענות באה עליו בעונו:

מה לשון אומרת - באיזה לשון שכינה קובלת ומנודדת עליו:

קלני מראשי - ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי. כאדם שהוא עיף:

קלני

קלני - איני קל מראשי:

מזרועי אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך קל וחומר על דמם של צדיקים. ולא זו בלבד אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה. הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים. אינו עובר עליו. ולא היו קוברין

ולא זה בלבד - עובר בלא תעשה אם הלינו:

לא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן - לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק:

אותו בקברות אבותיו. אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין. אחת לנהרגין ולנחנקין. ואחת לנסקלין ולנשרפין:

שני קברות היו מתוקנין לבית דין - לפי שאין קוברים מי שנתחייב מיתה חמורה אצל מי שנתחייב מיתה קלה. והלכתא גמירא לה שנים ולא ארבעה:

(ו) נתעכל הבשר

נתעכל הבשר - כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו:

. מלקטין את העצמות

מלקטין את העצמות - וקוברים אותן בקברות אבותן:

. וקוברין אותן במקומן. והקרובים באים ושואלין בשלום הדיינים. ובשלום העדים. כלומר שאין בלבנו עליכם כלום. שדין אמת דנתם. ולא היו

ולא היו מתאבלים - כדי שיהא בזיונן כפרה להם. ואית דאמרי, לפי שהאבלות חלה משיסתם הגולל, ובאותה שעה אין מתאבלים עליהם שלא נגמרה כפרתן עד שיתעכל הבשר, והואיל ואדחי האבלות אדחי:

מתאבלין. אבל אוננין. שאין אנינות אלא בלב: