003_מסכת סנהדרין פרק ג

סנהדרין פרק ג

(א) דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד

זה בורר לו אחד - אחד מהבעלי דינין בורר לו דיין אחד לדונו ולהפוך בזכותו, וכן השני בורר לו דיין אחד. ושני הבעלי דינים ביחד בוררים להם עוד דיין שלישי, ומתוך כך יצא דין אמת לאמתו דצייתי בעלי דינים דינא ואמרי קושטא קא דייני לן, דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך. והדיין השלישי בעצמו נוח לו להפך בזכות שניהם, מפני ששניהם ביררו אותו:

וזה בורר לו אחד. ושניהן בוררין להן עוד אחד. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים שני

וחכמים אומרים שני הדיינים בוררים להם אחד - בלא דעת הבעלי דינים. כדי שלא יהיה לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהן. והלכה כחכמים:

דיינין בוררין להן עוד אחד. זה פוסל דיינו של זה

זה פוסל דיינו של זה - יכול הוא לומר לא אדון לפני בית דין שביררת:

. וזה פוסל דיינו של זה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אימתי בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין. או פסולין. אבל אם

בזמן שהביא עליהן ראיה - שזה מביא ראיה על דיין שבירר זה, לפוסלו:

אבל אם הם כשרים ומומחים - הכי קאמר, אבל אם היו כשרים שאינן לא קרובים ולא פסולים, אע״פ שהם יושבי קרנות נעשו כמומחין ואינו יכול לפוסלן. ופסק ההלכה בזה, כשקיבלו בעלי הדין מי שידין להם בין יחיד בין רבים, ופסק עליהם את הדין, דינו דין ואין סותרין דינו ואע״פ שאינו מומחה לרבים. ואם נודע שטעה, אם בדבר משנה טעה או בדבר המפורש בגמרא, מחזירים הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה. ואם אי אפשר להחזיר כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, פטור הדיין מלשלם מאחר שקיבלוהו עליהם, שאף על פי שגרם להזיק, לא נתכוין להזיק. ואם טעה בשיקול הדעת, והוא בדבר שנחלקו בו תנאים או אמוראים או גאונים, וסוגיא דעלמא כחד מנייהו ודן זה הדיין כדברי אותו הגאון שאין סוגיית העולם כמותו, אם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין, ואם א״א להחזיר ישלם מביתו, ואם נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ודיין שלא קיבלו אותו בעלי הדין אלא שעמד מאליו או מינה אותו המלך או קצת זקני הקהל העמידוהו, אם אינו מומחה לרבים, אע״פ שנטל רשות מראש הגולה, אין דיניו דין, בין טעה בין לא טעה, ואינו בכלל הדיינין אלא בכלל בעלי זרוע, וכל אחד מבעלי דינין אם רצה סותר דינו וחוזר ודן בפני ב״ד. ואם טעה ולא נשא ונתן ביד יחזיר הדין, ואם א״א להחזיר ישלם מביתו כדין כל גורם להזיק, ואם נשא ונתן ביד ישלם מביתו וחוזר ונוטל מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה. ומומחה לרבים שקיבלו אותו בעלי דינים או שנטל רשות מראש גולה אע״פ שלא קיבלו אותו בעלי דינים, הואיל והוא מומחה, אם טעה בין בדבר משנה בין בשיקול הדעת וא״א להחזיר הדין, פטור מלשלם. ומומחה שנטל רשות מראש גולה יש לו לכוף לבעלי הדין שידונו לפניו, בין רצו בין לא רצו בין בארץ בין בחו״ל. ומי שנטל רשות מן הנשיא שבא״י אינו יכול לכוף לבעלי הדין אלא בא״י בלבד. ומומחה הוא, מי שלמד בתורה שבכתב ושבע״פ ויודע לסבור להקיש ולהבין דבר מתוך דבר (הוא הנקרא מומחה). וכשהוא ניכר וידוע ויצא טבעו אל אנשי דורו נקרא מומחה לרבים, והוא יכול לדון יחידי ואפילו לא נקט רשות מראש הגולה:

היו כשרים או מומחין אינו יכול לפוסלן. זה פוסל עדיו של זה

זה פוסל עדיו של זה - פלוגתיהו דר״מ ורבנן מוקי לה בגמרא, כשאמר בעל דין יש לי שתי כתי עדים בדבר והביא כת ראשונה ועמד בעל דין שכנגדו עם אחר ואמר פסולין הן, ר״מ אומר יכול הוא עם אחר לפוסלן, ולאו נוגע בעדות הוא שהרי אמר יש לי כת אחרת. ואם בקש ולא מצא, יפסיד. ורבנן סברי אע״ג דאמר תחלה יש לי שתי כתי עדים יכול לחזור ולומר אין לי אלא אלו, ונמצא זה שבא לפסלן נוגע בעדות הוא, ולא מפסלי אפומיה. והלכה כחכמים:

. וזה פוסל עדיו של זה. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אימתי. בזמן שהוא מביא עליהם ראיה שהן קרובים או פסולים אבל אם היו כשרים. אינו יכול לפוסלן:

(ב) אמר לו נאמן עלי אבא

נאמן עלי אבא - להיות דיין. אף על פי שהוא פסול מן התורה לדונני לא לזכות ולא לחובה, כדנפקא לן מלא יומתו אבות על בנים:

. נאמן עלי אביך. נאמנין עלי שלשה רועי בקר. רבי מאיר אומר יכול לחזור בו

נאמנים עלי שלשה רועי בקר - לדון. דאילו לעדות, רועי בקר כשרים הן:

רבי מאיר אומר יכול לחזור בו - אפילו לאחר גמר דין, לאחר שקבל הדיין העדות ואמר איש פלוני אתה זכאי:

. וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו

אינו יכול לחזור בו - לאחר גמר דין בלבד הוא דפליגי רבנן עליה דר״מ. דאילו קודם גמר דין מודים חכמים לר״מ דיכול לחזור בו. ואם קנו מידו נמי שמקבל עליו עדות איש פלוני או דינו של איש פלוני, אפילו קודם גמר דין אינו יכול לחזור בו, שאין לאחר קנין כלום. וכן הלכה:

. היה חייב לחבירו שבועה. ואומר לו דור לי בחיי ראשך

דור לי בחיי ראשך - נדור לי בחיי ראשך ואתן לך מה שאתה תובע. ואין צריך לומר ומחול לך מה שיש לי אצלך. ונדר לו או קנו מידו, אע״פ שעדיין לא נדר, אינו יכול לחזור בו, כדברי חכמים. וכן הלכה:

. רבי מאיר אומר יכול לחזור בו. וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו:

(ג) ואלו הן

ואלו הן הפסולים - לדון ולהעיד:

הפסולין. המשחק בקוביא

המשחק בקוביא - פסול לעדות. לפי שאינו מתעסק בישובו של עולם, ואסור לאדם שיתעסק בעולמו אלא או בתורה וגמילות חסדים, או בסחורה ואומנות ומלאכה שיש בהן ישובו של עולם:

. והמלוה בריבית

והמלוה בריבית - אחד הלוה ואחד המלוה שניהם פסולין, דקיימא לן המלוה והלוה שניהם עוברים בלא תעשה:

. ומפריחי יונים

ומפריחי יונים - אית דמפרשי, מין ממיני השחוק, אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך. ואית דמפרשי, שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה בעל כרחן. ויש בהן גזל מפני דרכי שלום ולא גזל גמור:

. וסוחרי שביעית

וסוחרי שביעית - עושין סחורה בפירות שביעית. והתורה אמרה (ויקרא כ״ה:ו׳) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ולא לסחורה:

. אמר רבי שמעון

רבי שמעון אומר וכו׳ - בגמרא מפרש מלתיה דר״ש הכי, בתחלה היו קוראים אותם אוספי שביעית כלומר אוספי פירות שביעית לעצמן היו פסולים לעדות כמו סוחרי פירות שביעית:

בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית. משרבו האנסין

משרבו האנסין - השואלין מנת המלך כך וכך כורין תבואה בכל שנה, והיו צריכין לאסוף תבואה של שביעית לפרוע ממנה מנת המלך, חזרו לומר סוחרי פירות שביעית בלבד הם פסולים, אבל אוספי תבואת שביעית לתת למלך כשרים לעדות, כיון שאין אוספים לאצור לעצמן. ולענין פסק הלכה, כל מי שעבר עברה שחייב עליה מיתת ב״ד או כרת או מלקות, פסול לעדות. דמחוייב מיתה נקרא רשע, דכתיב (במדבר ל״ה:ל״א) אשר הוא רשע למות, ובחייבי מלקות כתיב (דברים כ״ה:ב׳) והיה אם בן הכות הרשע, והתורה אמרה (שמות כ״ג:א׳) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ודרשינן אל תשת רשע עד. ואם לקה חזר להכשרו, דכתיב ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא כאחיך. ואם לקח ממון שלא כדין, אע״פ שאינו חייב ביה לא מיתה ולא מלקות, פסול לעדות, כגון גנב וגזלן ומלוה ברבית. ואם לקח ממון שיש בו איסור דרבנן, פסול לעדות מדרבנן, כגון מפריחי יונים, וחמסן דיהיב דמי ולוקח החפץ שאין הבעלים רוצים למכרו, והגבאים והמוכסים שלוקחים לעצמן, ומקבלי צדקה מן הנכרים בפרהסיא, אלו וכיוצא בהן פסולין לעדות מדרבנן, ואין עדותן בטלה עד שיכריזו עליהם ויפרסמו אותן. אבל פסולי עדות של תורה אין צריכין הכרזה. וכל הפסולין לעדות בין של תורה בין של דבריהם, אם נודע מענינם שעשו תשובה גמורה והממון שלקחו שלא כדין החזירוהו ועשו סייג וגדר לעצמן באותו דבר שחטאו בו שלא יוסיפו לעשותו עוד, הרי אלו חזרו להכשרן. ומשחקי בקוביא אע״פ שאין בזה גזל אפילו מדבריהם, הם פסולים לעדות, לפי שאין מתעסקין בישובו של עולם ואין בהם יראת שמים. ודוקא שאין להם מלאכה ואומנות אלא היא. כדברי רבי יהודה. וכן הלכה. ואימתי חזרתן, משישברו פספסיהן ויקבלו עליהם דאפילו בחנם לא עבדי:

חזרו לקרותן סוחרי שביעית. אמר רבי יהודה אימתי. בזמן שאין להם אומנות אלא הוא. אבל יש להן אומנות שלא הוא. כשרין:

(ד) ואלו הן הקרובין. אביו. ואחיו. ואחי אביו. ואחי אמו. ובעל אחותו

ובעל אחותו וכו׳ - משום דבעל כאשתו:

ובעל אחות אביו. ובעל אחות אמו. ובעל אמו. וחמיו. וגיסו

וגיסו - בעל אחות אשתו:

. הן ובניהן וחתניהן וחורגו

הם ובניהן וחתניהן - ודוקא בנים ובנות שיש לו לגיסו מאחות אשתו. אבל אם יש לו בנים מאשה אחרת, או חתנים נשואים לבנות שיש לו מאשה אחרת, אינן חשובין קרובין:

וחורגו - בן אשתו מאיש אחר. הוא בלבד חשוב קרוב, אבל בן חורגו וחתן חורגו לא. ואשת חורגו לא יעיד לה, דאשה כבעלה. והאחים זה עם זה, בין מן האב בין מן האם, הרי הן ראשון בראשון. ובניהם זה עם זה, שני בשני. ובני בניהם זה עם זה, שלישי בשלישי. ולעולם שלישי בראשון כשר. ואין צריך לומר שלישי בשני. אבל שני בשני ואין צריך לומר שני בראשון, שניהם פסולים. וכדרך שאתה מונה בזכרים כך אתה מונה בנקבות, וכל אשה שאתה פסול לה כך אתה פסול לבעלה, וכל איש שאתה פסול לו כך אתה פסול לאשתו:

לבדו. אמר רבי יוסי זו משנת רבי עקיבא. אבל משנה ראשונה

אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו - ואין הלכה כמשנה ראשונה:

. דודו. ובן דודו. וכל הראוי ליורשו

וכל הראוי ליורשו - תשלום משנתו של ר״ע היא ולא ממשנה ראשונה. וכל הראוי ליורשו, דהיינו קרובי האב. אבל קרובי האם כגון אחי אמו שהזכרנו, כשר לו, שהרי אין אחי אמו ראוי ליורשו. אבל הוא ראוי לירש אחי אמו, לפיכך הוא פסול להעיד לו:

וכל הקרוב לו באותה שעה. היה קרוב

היה קרוב - כגון חתנו וראוי ליורשו מחמת אשתו:

ונתרחק

ונתרחק - שמתה אשתו קודם שראה עדות זו:

הרי זה כשר. ר' יהודה אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה. הרי זה קרוב:

ר״י אומר וכו׳ - ואין הלכה כר׳ יהודה:

(ה) האוהב והשונא אוהב זה שושבינו

שושבינו - רעהו בימי חופתו, פסול לו כל ימי החופה:

. שונא. כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה. אמרו לו. לא נחשדו ישראל על כך:

לא נחשדו ישראל על כך - להעיד שקר משום איבה ואהבה. וכן הלכה. ודוקא בעדות פליגי רבנן עליה. אבל בדין מודו רבנן דפסול לו לדון, דאי רחים ליה אינו רואה לו חובה, ואי סני ליה לא מצי לאפוכי בזכותיה:

(ו) כיצד בודקים את העדים. היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן. ומוציאין את כל האדם לחוץ. ומשיירין את הגדול שבהן. ואומרים לו. אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה. אם אמר הוא אמר לי

ומאיימין עליהם - מודיעים אותם שהשוכרים עדי שקר הן עצמן מבזין אותן וקוראים להן רשעים, דכתיב (במלכים א כ״א:י׳) בנבות, והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו, שיועצי המלך שהיו יועצים לשכרן קוראים להן בני בליעל:

הוא אמר לי - הלוה אמר לי:

שאני חייב לו. איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו. לא אמר כלום

לא אמר כלום - דעביד איניש דאמר פלוני נושה בי, כדי שלא יחזיקוהו עשיר:

. עד שיאמר בפנינו הודה לו

הודה לו - שהיו שניהם בפנינו ולהודות לו נתכוין, להיות לו עדים בדבר:

. שהוא חייב לו מאתים זוז. ואחר כך מכניסין את השני. ובודקים אותו. אם נמצאו דבריהם מכוונים. נושאין ונותנים בדבר. שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב. זכאי. שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי. חייב. אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב. ואפילו שנים מזכין

אפילו שנים מזכין או מחייבים ואחד אומר איני יודע יוסיפו דיינים - אע״ג דאי הוה פליג עלייהו הוה בטל במיעוטו, כי אמר איני יודע הוי כמו שלא ישב בדין, נמצא הדין בשנים ואנן שלש בעינן:

. או שנים מחייבין. ואחד אומר איני יודע. יוסיפו הדיינין:

(ז) גמרו את הדבר היו מכניסין אותן

היו מכניסין אותן - לבעלי דינין. שלאחר ששמעו טענותיהן היו מוציאין אותן לחוץ כדי שישאו ויתנו בדבר ולא ישמעו הבעלי דינים מי מחייב ומי מזכה:

הגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי. איש פלוני אתה חייב. ומנין לכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר אני מזכה וחבירי מחייבין אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי. על זה נאמר (ויקרא יט, טז) לא תלך רכיל בעמך. ואומר (משלי יא, יג) הולך רכיל מגלה סוד:

(ח) כל זמן שמביא ראיה. סותר את הדין. אמרו לו כל ראיות שיש לך הבא מכאן עד שלשים יום. מצא בתוך שלשים יום סותר. לאחר שלשים יום. אינו סותר. אמר רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים. אמרו לו הבא עדים. ואמר אין לי עדים. אמרו הבא ראיה

הבא ראיה - שטר זכות:

. ואמר אין לי ראיה. ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים. הרי זה אינו כלום

הרי זה אינו כלום - שהרי אמר אין לי. וחיישינן שמא זייף. או שכר עדי שקר:

. אמר רבן שמעון בן גמליאל

אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו׳ - ואין הלכה כרשב״ג:

מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה. אמרו לו הבא עדים. אמר אין לי עדים. הבא ראיה ואמר אין לי ראיה. ראה שמתחייב בדין. ואמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני

קרבו פלוני ופלוני והעידוני - בהא אפילו רשב״ג מודה. דכיון שהיה יודע בהן ואמר אין לי, ודאי שקרן הוא. אבל הטוען יש לי עדים או ראיה במדינת הים, אין שומעין לו לענות הדין עד שישלח למדינת הים, אלא פוסקין את הדין כפי מה שרואין ממנו עכשיו, וכשיביא עדים או ראיה סותר את הדין וחוזרים ודנים כפי העדים או הראיה שהביא:

. או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו

אפונדתו - חגורתו. ואית דמפרשי מלבוש הסמוך לבשרו:

הרי זה אינו כלום: