009_מסכת בבא מציעא פרק ט

בבא מציעא פרק ט

(א) המקבל שדה

המקבל שדה - באריסות, למחצה לשליש ולרביע. או בחכירות, כך וכך כורין לשנה:

מחברו. מקום שנהגו לקצור יקצור. לעקור יעקור. לחרוש אחריו

לחרוש אחריו - אחר הקצירה או העקירה, כדי להפוך שרשים של עשבים רעים שבה וימותו:

יחרוש. הכל כמנהג המדינה. כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש. כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים

ובקנים - המעמידים את הגפנים:

. ושניהם מספקין את הקנים:

ושניהם מספקים את הקנים - מה טעם אמר, מה טעם חולקים בקנים, לפי ששניהם מספקים את הקנים החדשים בבל שנה:

(ב) המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין

בית השלחין - קרקע יבשה שאין די לה מי גשמים:

או בית האילן

או בית האילן - ובשביל האילן היא חביבה על האריס, שנוטל חלק בפירות בלא טורח:

. יבש המעין

יבש המעין - שבה. שממנו משקין אותה:

ונקצץ האילן אינו מנכה לו מן חכורו

מן חכורו - אם קבלה בחכירות כך וכך כורין לשנה. דמעיקרא לא גלי דעתיה דמשום מעין או אילן טפי לה בחכירותיה:

. אם אמר לו חכור לי

חכור לי בית השלחין זו - גלי דעתיה דבשביל שהיא בית השלחין טפי לה וחכרה ממנו:

שדה בית השלחין זה או שדה בית האילן זה. יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכורו:

(ג) המקבל שדה

המקבל שדה - למחצה לשליש ולרביע:

מחבירו והובירה

והובירה - שלא חרש בה ולא זרעה:

. שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותן לו. שכך כותב לו אם אוביר

אם אוביר - אעשנה בורה:

ולא אעביד

ולא אעביד - ולא אעשה בה פעולה הראויה לה:

אשלם במיטבא:

אשלם במיטבא - כפי מה שהיתה ראויה לעשות אם היתה חרושה וזרועה כראוי:

(ד) המקבל שדה מחבירו ולא רצה לנכש

ולא רצה לנכש - לנקות התבואה מעשבים רעים, שמתישים כח הקרקע ומעכבין התבואה מלעלות:

. ואמר לו מה אכפת לך הואיל ואני נותן לך חכורה אין שומעין לו. מפני שיכול לומר לו למחר אתה יוצא ממנה ומעלה לפני עשבים:

מה איכפת לך - אם יחסר חלקי שהעשבים מכחישין השבלים, אתן לך חכירות כך וכך כורין שפסקתי עמך:

(ה) המקבל שדה

המקבל שדה מחבירו - למחצה לשליש ולרביע כאריס:

מחברו ולא עשתה

ולא עשתה - תבואה אלא מעט. ובא לו האריס למנוע מלהתעסק בה עוד, שאין בה כדי טרחו:

. אם יש בה כדי

אם יש בה כדי - לעשות מתבואתה כרי. שיש בו כדי לכסות הרחת שזורים בה התבואה, והוא קרוב לסאתים. חייב לטפל בה בעל כרחו:

להעמיד כרי חייב לטפל בה. אמר רבי יהודה מה קצבה בכרי

מה קצבה בכרי - אין קצבה זו ראויה שתהיה שדה גדולה בשיעור כרי ושדה קטנה בשיעור כרי. ואינה דומה טיפולה של שדה גדולה לטיפולה של שדה קטנה:

. אלא אם יש בו כדי נפילה.

אלא אם יש בו כדי נפילה - כלומר כשיעור מה שזרע בה, חייב לטפל בה. ואין הלכה כרבי יהודה:

(ו) המקבל שדה

המקבל שדה - בחכירות כך וכך כורין:

מחבירו ואכלה חגב או נשדפה. אם מכת מדינה

מכת מדינה - שאכל חגב, או נשתדפו רוב שדות של אותה מדינה או אותה בקעה:

היא מנכה לו מן חכורו. אם אינו מכת מדינה אין מנכה לו מן חכורו. רבי יהודה אומר אם קבלה הימנו במעות בין כך ובין כך אינו מנכה

אינו מנכה - דאמר לו מזלך גרם:

לו מחכורו:

בין כך ובין כך - אפילו היא מכת מדינה אינו מנכה. שעל המעות לא נגזרה גזירה:

(ז) המקבל שדה מחבירו בעשרת כור חטים לשנה. לקתה נותן לו

ולקתה - שהיו החטים שדופות:

נותן לו - עשרה כורים שפסק עמו מחטים שדופות הללו. ולא מצי היאך למימר ליה חטים יפות קא בעינא מינך:

מתוכה. היו חטיה יפות. לא יאמר לו הריני לוקח מן השוק אלא נותן לו מתוכה:

(ח) המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים

המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים - בחכירות כך וכך שעורים או חטים או מעות:

לא יזרענה חטים

לא יזרענה חטים - שהחטים מכחישות הקרקע [יותר] מן השעורים:

. חטים יזרענה שעורים. רבן שמעון בן גמליאל אוסר. תבואה לא יזרענה קטנית. קטנית יזרענה תבואה. רבן שמעון בן גמליאל אוסר:

רשב״ג אוסר - שקשה לקרקע כשזורעים אותה שנה ממין זה ושנה ממין אחר. ולענין פסק הלכה הכל לפי הקרקע ולפי המקום. אם התנה עמו בדבר שמכחיש הקרקע מעט אינו יכול לשנות ולזרוע דבר שמכחיש הרבה. ואיפכא שרי:

(ט) המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות

לשנים מועטות - פחות משבע שנים:

לא יזרענה פשתן

לא יזרענה פשתן - שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה ושרשיו נשארים בקרקע עד שבע שנים:

. ואין לו בקורת שקמה

ואין לו בקורת שקמה - עץ תאנה של יער הוא, וקוצצים ענפיו לקורות הבנין, והם חוזרים וגדלים, ופחות משבע שנים אינן נעשות קורות. הלכך קבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורות שבה, דלאו אדעתא דקורות נחית, דבשנים מועטות אינם חוזרים לקורות. אבל קבלה לשבע שנים, שנה ראשונה זורעה פשתן וקוצץ שקמה שבה:

. קבלה הימנו לשבע שנים. שנה ראשונה יזרענה פשתן. ויש לו בקורת שקמה:

(י) המקבל שדה מחבירו לשבוע אחת בשבע מאות זוז. השביעית מן המנין. קבלה הימנו שבע שנים בשבע מאות זוז אין השביעית מן המנין.

(יא) שכיר יום גובה כל הלילה

שכיר יום גובה כל הלילה - שלאחריו, שנאמר (ויקרא י״ט:י״ג) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. ואי אפשר לומר שבשכיר לילה מדבר, שהרי אין שכירות משתלמת אלא בסופה, דכתיב (שם כ״ה) כשכיר שנה בשנה, ודרשינן מינה [בבא מציעא ס״ה ע״א] שכירות של שנה זו משתלמת בתחילת שנה אחרת. אלמא לא משתעבד ליה לשכיר יום עד שקיעת החמה. וכי כתיב לא תבא על כרחך בשכיר לילה תוקמיה, שנשתעבד לו לבוקר משכלתה שכירותו. וכן לא תלין נמי לא תוקמיה בשכיר לילה, דהא לא משתעבד ליה עד הבוקר:

. שכיר לילה גובה כל היום. שכיר שעות גובה כל

שכיר שעות גובה כל היום וכל הלילה - הכי קאמר, שכיר שעות דיום גובה כל היום, שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה:

הלילה וכל היום שכיר שבת שכיר חדש. שכיר שנה. שכיר שבוע

שכיר שבוע - שמיטה:

יצא ביום

יצא ביום - שכלתה שכירותו לבוקר או ביום, גובה כל היום. וכיון ששקעה חמה עובר עליו:

גובה כל היום. יצא בלילה

יצא בלילה - שכלתה שכירותו בלילה:

גובה כל הלילה וכל היום:

גובה כל הלילה וכל היום - דכיון דמשכה פעולתו משתחשך הוי ליה שכיר לילה, ואינו עובר עליו בבוקר עד למחרת בשקיעת החמה:

(יב) אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים

אחד שכר בהמה ואחד שכר כלים - דכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך, כל שפעולתו אתך, ואפילו בהמה וכלים:

יש בו משום ביומו תתן שכרו. ויש בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. אימתי בזמן שתבעו. לא תבעו אינו עובר עליו

לא תבעו אינו עובר עליו - דכתיב אתך, לדעתך שלא מדעתו:

. המחהו

המחהו - נתקו מאצלו והעמידו אצל חנוני ואמר לו תן לפועל זה בדינר פירות ואני אשלם, או אמר לשלחני תן לו בדינר מעות:

אצל חנוני או אצל שולחני אינו עובר עליו

אינו עובר עליו - דכתיב אתך, ולא שהמחהו אצל חנוני:

. שכיר בזמנו נשבע ונוטל

שכיר בזמנו נשבע ונוטל - משום דבעל הבית טרוד בפועליו ולפעמים סבור שנתן והוא לא נתן, שקלוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר:

. עבר זמנו אינו נשבע ונוטל. אם יש עדים שתבעו. הרי זה נשבע ונוטל. גר תושב

שלא בזמנו - אף על גב דבעל הבית טרוד בפועליו, כי מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר, ולא חשיד בעל הבית שהוא עובר על בל תלין:

גר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד ע״ז ואוכל נבלות. אין בו משום לא תלין, דכתיב ברישא דקרא רעך, רעך ולא גר תושב:

יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר:

(יג) המלוה את

המלוה את חבירו - והגיע זמן ולא פרעו:

חברו. לא ימשכננו

לא ימשכננו - ליקח ממנו משכון בעל כרחו ואפילו בשוק, אלא ע״י שליח בית דין, שיקח ממנו ברשות ב״ד:

אלא בבית דין. ולא יכנס לביתו

ולא יכנס לביתו - אפילו שליח ב״ד לא יכנס לביתו. וכל שכן בעל חוב עצמו:

ליטול משכונו. שנאמר (דברים כד, יא) בחוץ תעמוד. היה לו שני כלים

היה לו שני כלים - וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם:

. נוטל אחד

נוטל אחד ומחזיר אחד - בשעה שהוא צריך לזה, יחזירנו ויעכב השני אצלו, כדמפרש ואזיל, מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום:

. ומניח אחד. ומחזיר את הכר בלילה. ואת המחרישה ביום. ואם מת

מת - הלוה. אין משיב העבוט ליורשים, שאין כאן מצות השבת העבוט, דהשב תשיב לו את העבוט כתיב (דברים כ״ד:י״ג), לו ולא ליורש:

אינו מחזיר ליורשיו. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום

עד שלשים יום - זמן בית דין. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

. ומשלשים יום ולהלן. מוכרן בבית דין. אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה

בין שהיא עניה בין שהיא עשירה וכו׳ - משום דאיכא למאן דאמר, עניה הוא דאין ממשכנין, שמתוך שאתה צריך להחזיר לה והיא נכנסת ויוצאת אצלך, אתה משיאה שם רע בשכנותיה, אבל עשירה דליכא למימר הכי, אימא ממשכנין, קמשמע לן האי תנא דלא, דכתיב לא תחבול בגד אלמנה, אחד עניה ואחד עשירה במשמע:

אין ממשכנין אותה. שנאמר (דברים כד, יז) ולא תחבול בגד אלמנה. החובל את הרחים. עובר בלא תעשה. וחייב משום שני כלים

משום שני כלים - העליונה רכב. והתחתונה רחים:

. שנאמר (דברים כד, ו) לא יחבול רחים ורכב. ולא רחים ורכב בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמר (שם) כי נפש הוא חובל: