008_מסכת בבא מציעא פרק ח

בבא מציעא פרק ח

(א) השואל את הפרה ושאל

השואל את הפרה ושאל בעלה עמה - אם היו בעלים של פרה אצל השואל לעשות מלאכתו, בין שהיו שאולים אצלו או שכורים, בין באותה מלאכה של פרה בין לעשות מלאכה אחרת, אם מתה פטור:

בעליה עמה. או שכר בעליה עמה. שאל הבעלים או שכרן ולאחר כך שאל את הפרה ומתה פטור. שנאמר (שמות כב, יד) אם בעליו עמו לא ישלם. אבל שאל את הפרה

שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם - והכי משמע אם בעל השור עמו עם השואל, שהוא שאול או שכור לי לעשות מלאכתו בשעה שהשאיל לו פרתו, לא ישלם:

אבל שאל את הפרה כו׳ - אם היה עמו בשעת אונסים ולא היה עמו בשעת שאלה, חייב, דלא הוי שאלה בבעלים לאפטורי אא״כ היה עמו בשעת שאלה:

ואחר כך שאל את הבעלים או שכרן ומתה חייב שנאמר (שמות כב, יג) בעליו אין עמו שלם ישלם.

שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם - והכי אשמועינן קרא בעליו אין עמו בשעת שאלה אע״פ שהיה עמו בשעת שבירה ומיתה שלם ישלם:

(ב) השואל את הפרה. שאלה חצי היום ושכרה חצי היום. שאלה היום ושכרה למחר. שכר אחת ושאל אחת. ומתה. המשאיל אומר שאולה מתה

המשאיל אומר שאולה מתה - ואתה חייב באונסיה:

. ביום שהיתה שאולה מתה. בשעה שהיתה שאולה מתה. והלה אומר איני יודע

איני יודע - שמא שכורה מתה. ופטור אני מן האונסים:

חייב

חייב - הא מתניתין לא אפשר לאוקמה כמשמעה, דהא קיימא לן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ישבע שבועת היסת שאינו יודע ופטור. להכי מוקמינן לה בגמרא כגון שיש עסק שבועה דאורייתא ביניהם, כגון דאמר ליה שתי פרות מסרתי לך, חד יומא בשאלה וחד יומא בשכירות, ומתו תרוייהו בעידן שאלה. ואמר ליה שואל, חדא אין, בעידן שאלה מתה, וחדא לא ידענא. והוי ליה מודה במקצת וחייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ודמיא להך מנה לי בידך ואמר ליה היאך חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, הוי ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם:

. השוכר אומר שכורה מתה. ביום שהיתה שכורה מתה. בשעה שהיתה שכורה מתה. והלה אומר איני יודע פטור. זה אומר שאולה וזה אומר שכורה. ישבע השוכר ששכורה מתה

ישבע השוכר ששכורה מתה - הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה, דהא קיי״ל טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים, והכי נמי מה שהודה לו לא טענו ומה שטענו לא הודה לו, ומה מקום יש לשבועה זו. להכי מוקמינן בגמרא, דשבועה זו על ידי גלגול, דאמר ליה אשתבע לי שבועת השומרים שאתה חייב לישבע לי דכדרכה מתה, ומגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי על ידי גלגול דשכורה מתה:

. זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו:

יחלוקו - מתניתין סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקים. ואינה הלכה. אלא הלכה המוציא מחבירו עליו הראיה, וישבע הנתבע שאינו יודע ופטור:

(ג) השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו

ביד בנו - המשאיל שלחה לשואל ביד בנו ועבדו ושלוחו של משאיל:

ביד עבדו. ביד שלוחו. או ביד בנו

או ביד בנו ועבדו ושלוחו של שואל - פטור אם מתה בדרך. והאי שלוחו של שואל איכא דמוקי לה (בב״ק דף ק״ד) בשכירו ולקיטו שדר בביתו. אבל לא עשאו שליח בעדים. דאי איכא עדים דשליח שוייה, חייב השואל באונסיה משמסרה לו. ואיכא דאמרי אפילו עשאו שליח בעדים אינו מתחייב על ידו באונסים, דהכי קאמר ליה, אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדר:

. ביד עבדו. ביד שלוחו. של שואל. ומתה. פטור. אמר לו השואל שלחה לי

אמר לו השואל שלחה לי וכו׳ - ביד עבדך, חייב. האי עבדך בעבד עברי קאמר, דאילו עבד כנעני יד עבד כיד רבו והוי כאילו לא יצאת מרשות משאיל וכאילו המשאיל עצמו הוליכה לו ופטור השואל אם נאנסה בדרך:

ביד בני. ביד עבדי. ביד שלוחי. או ביד בנך. ביד עבדך. ביד שלוחך. או שאמר לו המשאיל. הריני משלחה לך ביד בני. ביד עבדי. ביד שלוחי. או ביד בנך. ביד עבדך. ביד שלוחך. ואמר לו השואל שלח. ושלחה ומתה חייב. וכן בשעה שמחזירה:

וכן בשעה שמחזירה - אם שלח השואל ביד בנו ועבדו או שלוחו או ביד בנו ועבדו ושלוחו של משאיל, לא יצאת מרשותו של שואל עד שתבא ליד המשאיל, ואם נאנסה בדרך, חייב. אמר לו המשאיל שלחה לי, או שאמר השואל הריני משלחה וכו׳, ואמר לו המשאיל שלח, ושלחה ונאנסה בדרך, פטור. ומתניתין דוקא כשמחזירה בתוך ימי שאלתה שהוא חייב באונסיה. אבל אם החזירה לאחר ימי שאלתה, דין שומר שכר יש לו [הואיל ונהנה ממנה] ולא דין שואל, ואם שלחה ביד בנו ועבדו או שלוחו. בין שלו בין של משאיל, ונאנסה בדרך, פטור:

(ד) המחליף פרה בחמור וילדה. וכן המוכר שפחתו וילדה

המוכר שפחתו וילדה - דעבד כנעני נקנה בכסף, וכשנתן המעות נקנית לו השפחה בכל מקום שהיא. ואין ידוע אם עד שלא ילדה נתן הכסף והעובר שלו, או לאחר שילדה והולד של בעלים. אבל פרה אינה נקנית בכסף אלא במשיכה, וכיון דמשך מידע ידע אי ילדה כבר אי לא ילדה, להכי איצטריך למתני המחליף, דעל ידי חליפין כיון שמשך האחד נקנה האחר בכל מקום שהוא, לפיכך אין ידוע אם ילדה אם לא ילדה:

. זה אומר עד שלא מכרתי. וזה אומר משלקחתי. יחלוקו

יחלוקו - ומתניתין סומכוס היא, ולית הילכתא כוותיה:

. היו לו שני עבדים. אחד גדול ואחד קטן. וכן שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה. הלוקח אומר גדול לקחתי. והלה אומר איני יודע. זכה בגדול. המוכר אומר קטן מכרתי. והלה אומר איני יודע. אין לו אלא קטן. זה אומר גדול וזה אומר קטן

זה אומר גדול וזה אומר קטן - זה אומר דמי עבד גדול וזה אומר דמי עבד קטן. דאילו עבד ממש. הא קיימא לן דאין נשבעין על העבדים. ועוד, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, ולא היה כאן מקום לשבועה:

. ישבע המוכר שהקטן מכר. זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו.

(ה) המוכר זיתיו לעצים

המוכר זיתיו לעצים - שיקוץ אותן לשרפם, והשהה אותן בקרקע:

ועשו

ועשו - זיתים רעים שאין בסאה שלהם רביעית שמן:

פחות מרביעית לסאה. הרי אלו של בעל הזיתים

הרי אלו של בעל הזיתים - דבפחות מרביעית לא קפדי אינשי. ורביעית שאמרו, חוץ מן ההוצאה שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן. ומתניתין בשמכר זיתיו על מנת לקוץ סתם. אבל אם אמר לו לקוץ מיד, אפילו פחות מרביעית לבעל הקרקע. ואם אמר לקוץ לכשתרצה, אפילו יותר מרביעית לבעל הזיתים:

. עשו רביעי' לסאה. זה אומר זיתי גדלו. וזה אומר ארצי

וזה אומר ארצי גידלה יחלוקו - בגמרא מוקי לה כגון ששטף נהר הזיתים עם גושיהן, דהיינו עם הקרקע שסביבותיהן שהן יכולים לחיות על ידו, ומפני כן הם פטורים מערלה. וכל שלש שנים הראשונות הוא דיחלוקו, דאע״ג דקרקע של זה מגדלן, מכל מקום אי לאו גושיהן לא הוי מצי אכיל מנייהו משום ערלה. אבל לאחר שלש שנים הכל לבעל הקרקע, דאמר ליה, אי אנא נטעי, לאחר שלש מי לא הוה אכילנא:

גדלה. יחלוקו. שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו:

(ו) המשכיר בית לחבירו

המשכיר בית לחבירו - סתם:

. בימות הגשמים

בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח ובימות החמה שלשים יום - כלומר, אם בא להוציאו קודם הפסח צריך שיודיענו שלשים יום מימות החמה, דהיינו מט״ו באלול שמשם שלשים יום עד החג שהוא התחלת ימות הגשמים. ואם לא הודיעו מט״ו באלול, אינו יכול להוציאו עד הפסח. וממילא שמעינן שהמשכיר בית סתם בימות החמה, צריך להודיעו שלשים יום קודם שיוציאנו:

. אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח. בימות החמה שלשים יום. ובכרכים

ובכרכים - שהכל נמשכים שם לגור והבתים אין מצויין לשכור, צריך להודיעו י״ב חודש קודם יציאתו, בין בימות החמה בין בימות הגשמים. וכשם שמשכיר צריך להודיע, כך שוכר צריך להודיע, בעיירות שלשים יום ובכרכים שנים עשר חודש. ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא נותן לו שכרו:

אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים שנים עשר חדש. ובחנויות אחד עיירות ואחד כרכים שנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר חנות של נחתומים ושל צבעים שלש שנים.

של נחתומים ושל צבעים שלש שנים - מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

(ז) המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב בדלת בנגר ובמנעול ובכל דבר שמעשה אומן. אבל דבר שאינו מעשה אומן השוכר עושהו. הזבל של בעל הבית

ובנגר - שנועלין בו את הדלת ותוחבים אותו בקורת האסקופה:

הזבל של בעל הבית - וכגון שנעשה זבל מתורי דאתו מעלמא. דאי מתורי דשוכר, הזבל של השוכר:

. ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור

היוצא מן התנור - אפר ונעשה זבל:

ומן הכירים בלבד:

(ח) המשכיר בית לחבירו לשנה. נתעברה השנה נתעברה לשוכר

נתעברה לשוכר - לא ירבה לו שכר חודש, שהעיבור בכלל שנה:

. השכיר לו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר. מעשה בצפורי

מעשה בצפורי - בגמרא פריך, מעשה לסתור, דהא רישא תנא או כולה דשוכר או כולה דמשכיר, ומייתי מעשה דיחלוקו. ומשני, חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אמר לו בי״ב זהובים לשנה מדינר זהב לחודש, יחלוקו, דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון, ומעשה נמי וכו׳. ואין הלכה כרשב״ג ור׳ יוסי. אלא הלך אחר פחות שבלשונות. דקרקע בחזקת מרה קיימא. לפיכך כולו למשכיר, בין שהיה לשון ראשון פחות בין שהיה לשון אחרון פחות:

באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהב לשנה מדינר זהב לחדש. ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי. ואמרו יחלוקו את חדש העבור:

(ט) המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית

חייב להעמיד לו בית - [לימי שכירתו]:

. היה קטן לא יעשנו גדול. גדול לא יעשנו קטן. אחד לא יעשנו שנים. שנים לא יעשנו אחד. לא יפחות מהחלונות ולא יוסיף עליהן אלא מדעת שניהם:

היה גדול לא יעשנו קטן וכו׳ - והוא דהראה לו בית ואמר לו בית כזה אני משכיר לך. אבל העמידו על הבית ואמר לו בית זה אני משכיר לך, ונפל, אינו חייב לבנותו. ואם אמר לו בית סתם, יעמיד לו מקום שיקרא בית, בין גדול בין קטן: